המבקר לראשונה בעמק קטמנדו, שבנפאל, יראה מחזה מוזר: בוקר בוקר, בשעה מוקדמת מאוד, יוצאות אל הרחובות המוני נשים קטנות וצנומות, עופות שמיכות והשינה עדיין נסוכה על פניהן. הן נעות חרש בין המקדשים, המזבחים והפסלים, מגש מתכת בידיהן, ומחלקות לכל פסל את המגיע לו: כמה גרגירי אורז, פרחים, אבקה אדומה, וקצת חלב או מים. בשעת מעשה אין פיהן פוסק מלמלמל את המנטרה – מילת הקסם או השבח לאל – מקודשת המסורת והסתומה לפעמים למבטאיה. הילדים בדרכם לבית הספר, והגברים בדרכם לשוק או לעבודה, כולם חלק מתהלוכת הממלמלים, טובלים אצבע באבקה האדומה שזה עתה הוגשה לאל, מושחים מעט ממנה על מצחם ומפזרים קצת מעלי הכותרת שהונחו לרגלי האל על שערות ראשם.
רובן הגדול של יצירות האמנות החזותית של נפאל, פזורות בחוצות העיר: ברחובות, בשווקים, בככרות ובחצרות. היצירות צמודות לחומות בתים, מרפסות וחלונות, ניצבות בכניסות למבנים מתפוררים שהיו פעם מקדשים או מנזרים, ולפעמים נחבאות בין שורשיו של עץ ענק, עתיק יומין. כולן נהנות מטיפול יומיומי נאמן ואוהב.
יצירות האמנות האלה אינן שייכות לממשלה או לאזרחים; הן רכושן של קהילות מקומיות הקרויות "גותי" – גדודות מקומיות מסורתיות של הנווארים. הנאוורים מהווים את הקבוצה האתנית הדומיננטית בעמק קטמנדו והם אמונים על רווחת חברי הקבוצה, אליה, מזבחיה ומבניה. ה"גותי" מסכלות בקנאות כל נסיון להעביר את היצירות למוזיאון אך, למרבה הצער, ההתנגדות אינה יעילה כשמדובר בגנבים העוקרים את הפסלים ממקומם ומייצאים אותם למוזיאונים זרים. אמנות ואמונה
האמנות הנפאלית היא דתית, אם כי ההפרדה בין דתי וחילוני זרה לתרבות זו; הדת היא חלק אינטגרלי מהחיים בנפאל והחיים על כל ביטוייהם הפרטיים והצבוריים רוויים דתיות. האמנות דתית בכך, שיעודה איננו הנאה אסתטית אלא השראה. דיוקן האל אינו מושא ההאלהה עצמו ואינו מחקה מציאות חיצונית כלשהי, אלא מהווה מכשיר חינוכי המאפשר טרנספורמציה נפשית. כל יצירה מיועדת להעביר מסר, או, נכון יותר, לתרגם את המסר שבדת, בפילוסופיה, או בתפיסת עולם מסויימת, ללשון חזותית סטראוטיפית, כדי להפכו לאביזר שכל אדם יכול להעזר בו לפי צרכיו ויכולתו.
למרות שהדת הנפאלית מוצגת רשמית כדוקיום בין הינדואיזם (דת המדינה) ובודהיזם, לא ניתנת הדת המעצבת את חיי הרוב הנפאלי הגדול, מנהגיו ופולחניו, להבנה במונחי שתי הדתות האלה. הנוף הדתי של נפאל מעוצב למעשה על-ידי המאמינים עצמם. אותם אנשים פשוטים אשר, בלי קשר למוצאם הדתי, חיו במשך דורות זה לצד זה ואימצו באופן הדדי, זה את מנהגיו של זה, כפי שנראה להם יעיל ומותאם לצרכיהם. כך נוצר מיגוון רחב של אמונות ופולחנים אשר הונצחו במשך הזמן, בפולקלור ובאמנות. האמונות האלה אינן דוגמתיות ואינן מוגבלות לתורה בלעדית אחת. הגבולות ביניהן מטושטשים והדבר מאפשר מידה רבה של חפיפה והשאלה הדדית. איקונים רבים מייצגים עירבוביה של סמלים דתיים; האל האהוב ביותר של עמק קטמנדו, אדון העולם לוקשוורא עצמו, מהווה מיזוג של סמל הרחמים הבודהיסטי אבלוקיטשוורא עם האל ההינדואי שיבא ומופיע גם בצורות נוספות הקשורות עם האמונות המקומיות.
בעוד שהאמנות העתיקה ששרדה בנפאל (מאות 8-4 לספה"נ), שייכת בעיקרה למיטב המסורת הקלאסית ההודית (תקופת גופטא), נוצרה רוב האומנות המאוחרת יותר בהשראת הטנטרה (TANTRA) – זרם דתי, מיסטי, איזוטרי; זרם אשר שפתו בספרות, כבאמנות החזותית, היא שפת סתרים. כדי לשמור על התורה מהבורים, מנוסח המסר של הטנטרה בצופן, בו כל סימן איקונוגרפי הינו בעל משמעות נסתרת אשר נגלית רק לבעלי הסוד.
אנשי הטנטרה, אשר הסמל החזותי היווה עבורם כלי חיוני לבטוי תורתם האיזוטרית, יצרו פנתאון עשיר להפליא תוך האלהה ומתן ביטוי חזותי למושגים, תכונות, רעיונות, סגולות והקשרים שביניהם.
רבים נדהמים מריבוי דימויים ארוטיים ומיניים באומנות ה"דתית" של נפאל. תגובה זו נובעת מההתנייה התרבותית שלנו לפיה ביטוי גלוי של מיניות נעשה רק למטרות מפוקפקות ובודאי אין לו מקום בהקשר דתי. מוסכמות אלה אינן תופסות בתרבות ההודית ומכאן חוסר המעצורים בהצגת סצנות מיניות בצורה גלויה ובכל הקשר. בניגוד לתרבויות אחרות בהן, כדי לזכות בכניסה לתחום "התרבות", חייב יצר המין להזדכך ולהטהר מההקש הפיזי הראשוני שלו, הספרות והאמנות ההודית רוויות חושניות מופגנת המאפיינת בני-אדם ואלים כאחד, וההתיחסות לחיי מין היא גלויה ומפורטת בכל התחומים. דבר זה מסביר את נוכחותם של דימויים ארוטיים-מיניים בארכיטקטורה ובאמנות של נפאל. אין לשכוח, שהאסכולות הטנטריות השתמשו בהשאלה מינית לסימול מושגים מופשטים, וההזדווגות הפכה לסמל האחדות, המבטאת את האידיאל של התפיסה המיסטית של העולם. יתכן גם שההזדווגות היוותה למעשה חלק מהטקסים הטנטרים. כיוון שהרב הגדול של חפצי אומנות-ציורים, פסלי נחושת, פיתוחי-עץ – נעשו במקור כתשמישי פולחן, הרי שהם משקפים את האמנות, הסמלים והמנהגים של זמנם.
אלמנטים נוספים המיחדים את אמנות המזרח הם ריבוי גפיים וראשים, הפיתולים המוזרים של הגוף, וזעם גובל בטרוף על פני האלים. כדי להבין זאת עלינו לדעת שבתרבות הודו, אף אל איננו דיוקן הבורא או כח-עליון השולט בגורלנו – מושג כזה לא קיים כלל – אלא דיוקן והשתקפות של מצב תודעתנו אנו. בעוד הדמות השלווה מבטאת את המצב האידאלי אליו שואף כל הינדו או בודהיסט, דהיינו שחרור משעבוד לתאוות ותשוקות המניעות את התנהגותנו והנובעות מהבורות לגבי טבעו האמיתי של אדם ועולמו, הדמות הזועמת מיצגת רמות שונות של תודעתנו טרם שחרורה וכן את המאבק בין השאיפה לשחרור מחד, והכוחות הקושרים אותנו לתפיסות מוטעות של עצמנו מאידך. המפתח להבנה נכונה של הדמויות הזועמות הוא בכך, שהאלים השלווים והאלים הזועמים אינם אלא פנים שונות של מציאות אחת.
הדרמה שבניגוד בין דמותו הרגועה, היציבה והמאושרת של הבודהא, לבין דיוקנם עטופי הלהבות, ומפותלי הגוף, של התגלמויותיו הזועמות, עשויה להמחיש לנו את העובדה, שההבדל בין השלוה והאושר של נירוונה לבין הסבל של חיינו הרגילים, הוא בנו ושהמעבר ממצב למצב תלוי בעצמנו.
ריבוי הזרועות וכלי הנשק בידי האלים, מצביעים על יכולתנו להסב את תאוותנו, אהבתנו ושנאתנו לכוחות שישמשו כלים לעקירת שרשי בורותנו והתמכרותנו לתפיסות מוטעות, ולשעבוד למוסכמות שקריות. זהו הפיענוח ה"גבוה", הכמוס, האיזוטרי, של הסמלים. ברמה העממית, ריבוי הגפיים והראשים מצביע על כוחם האין סופי של האלים, על יכולתם לדאוג לכולנו ולהמצא עם כל אחד מאיתנו בו בזמן. בעיני אנשים רגילים הצורה הזועמת והמפחידה מבטיחה הגנה יעילה מכוחות עוינים, בעוד שברמה האיזוטרית הדמויות הזועמות משמשות בעיקר ככלי-עזר וכמוקד במדיטציה למטרות שינוי עצמי. ברמה העממית יש לרצות את האלים המפחידים האלה, ע"י מינחות כדי להניעם להפנות את עוצמתם הקטלנית להגנה ולהדיפת האויב.
האלים הזועמים מופיעים בד"כ בחיבוק מיני עם בנות-זוגם ולבני-הזוג תפקידים סמליים שונים: בבודהיזם מיצג האל את הפעולה, הנחישות והאנרגיה הנדרשות מאדם כדי להגשים הלכה למעשה את עקרונות ההתנהגות הנכונה ביחס לעצמו ולסביבה. בת-זוגו לעומת זאת, מיצגת את החכמה, התבונה העליונה אשר שופעת אור המנווט את פעילות האדם אך היא עצמה נשארת שלוה לחלוטין. רק מזוג של שניהם – המבוטא בשפה המובנת לכל – הזיווג – מבטיח שחרור – גאולה.
בהינדואיזם מסמלת הנקבה את הכח, האנרגיה והפעילות, בעוד האל הוא סמל החכמה הפסיבית, הסטטית המאירה והמכוונת את הפעילות, לקראת הגאולה אשר בצרוף אידיאלי של שניהם.  | מימין: וישנו מנצח את הדמון באלי, אבן מהמאה השמינית, קטמנדו
משמאל: בודהיסטווא אבלוקיטשוורא, אבן מהמאה התשיעית, קטסימבהו, קטמנדו |
פיסול באבן
רק מעטים מפסלי האבן הנמצאים היום בעמק קטמנדו קדומים יותר מן המאה ה-5 או ה-6 לספה"נ. שלושה מן הפסלים המוקדמים האלו נמצאים במוזיאון קטמנדו ואחרים פזורים במקומות שונים בעיר ובסביבותיה. אחד מהם – המתואר ע"י מומחים נפאלים כיצירת המאה ה-3 – עמוד אבן אשר ארבעת צדדיו תומכים בדיוקנם של האלים ברהמא, שיבא, וישנו והאלה שאקטי, נמצא בחצר התיאטרון הלאומי במרכז העיר, הפתוח למבקרים. הפסלים היפים ביותר ששרדו, מהמאות 7-5, כולן בסגנון הקלאסי של גופטא, הם (בין השאר): פסלו של בודהא, באבן שחורה, העומד בכניסה לבית בככר בנגמודה בלב קטמנדו העתיקה; התבליט של וישנו הצועד 3 צעדים כגמד ומנא, הרוכש על-ידי תרמית את העולם חזרה מידי הדמון באלי. התבליט נמצא במוזיאון אך מופיע גם ביצירות מאוחרות יותר המפוזרות בעמק. היפה ביניהם הוא התבליט המספר את הסיפור המתואר בחצר המקדש צ'נגו נראיין; פסלו של וישנו בהתגלותו כחזיר בר, המציל את האדמה מעומקי האוקיאנוס, שם הטביע אותה דמון אחר. זהו פסל המאכלס מבנה קטן הבנוי בין שורשי עץ ענק בפרבר בקטמנדו; כמו כן ממוקמות שתי דמויות בודהא ושתי דמויות בודהיסטווא בארבע גומחות, במבנה קטן דמוי סטופא, בחצר בית הנקרא דווקא-בהל-בקטמנדו העתיקה. הפסלים והתבליטים מתקופת ליצ'הבי משמשים מודל לפיסול בתקוה מאוחרת יותר, כאשר הנושאים האהובים על ההינדואים הם עדיין, התגלמויות שונות של וישנו – אל המשמר את העולם – ושיבא – היוגי הגדול, המיוצג לעתים קרובות ע"י לינגם המייצג איבר מין זכרי. הלינגם מקושט לפעמים בראש או ב-4 ראשים של שיבא, על כל היבטיו. אל נוסף, האהוב מאוד על הציבור ההינדואי והבודהיסטי גם יחד הוא גנש – בעל ראש הפיל, המגן והשומר מכל רע, אשר סגידה לו חיונית להצלחת תפילות לאלים אחרים. האלות טארה וסרסוותי – אלת הרחמים ואלת הלימוד והאומנות – גם הן נושא אהוב מאוד בפסול אבן. לכל האלים מלווים קבועים: ציפור מיתית – גרודא – מופיעה תמיד ליד או ממול וישנו, השור ננדי לא נפרד אף פעם משיבא, גנש רוכב על עכבר וכיו"ב. לכל אחד חפצים קבועים העוזרים לזהותם במקרה ספק ולכל אחד סוג תסרוקת ותכשיטים המיוחדים לו.
החל מהמאה השמינית חודר לנפאל מצפון-מזרח הודו סיגנון חדש – אף הוא מושתת על דגם הגופטא – סיגנון פאלא. נושאי הפיסול נשארים דומים ואף הצגת הנושא והקומפוזיציה דומים לקודמיהם, אך הפשטות האצילה, הרוך והשלווה של הפסלים מהתקופה הקלאסית מוחלפים כעת ע"י נוקשות, פורמליזם מסוים, דגש על קישוטים, וסימנים אחרים של ירידה. אמנות הפיסול באבן יורדת אחרי המאה ה-12. את מקומה תופסים ציור, פסלי מתכת וגלוף עץ. ציור
צורת הציור החשובה ביותר בנפאל היא עיטורי כתב יד ומגילות מצוירות. מהמאה ה-11 ידועות מיניאטורות עדינות של אלים ומקומות קדושים, המאיירים את הטקסט או מקשטים אותו בלבד. ציורים אלה מבוצעים על עלי דקל, לפעמים על נייר ולעתים קרובות על הצד החיצוני והפנימי של לוחות-העץ המשמשים ככריכת הספר.
המגילות המצוירות הקרויות פטא בסנסקריט ופאובהא בנוורית – אך ידועות בדר"כ בשמן הטיבטני טנגקא, הן ציורים על בד בצורת מלבן, הניתן לגלגול לשם ניידות, והם משמשים למטרות מדיטציה, הוראה והמחשת סיפור או אגדה.
במרכז הטנגקא נמצאת בדר"כ דמות של אל, לעיתים בחיבוק עם בת זוגו, ומסביבם סצנות המתארות פרקים מילולוגיים הקשורים עם הדמות המרכזית או פרטים השייכים לעבודת הפולחן הקשורה עם אל זה, וכן דמויות משנה המהוות את ה"משפחה" של אותו אל – מלוויו הקבועים. מעל הדמות המרכזית מופיעות בדר"כ דמויות נעלות המיצגות את ההבטים המופשטים ביותר, ה"טהורים" ביותר של הדמות שבמרכז, בעוד שבחלק התחתון של הטנגקא נמצאים עפ"ר שומרים ומלווים ולפעמים אף דיוקנם של התורם ומשפחתו. טנגקא היתה צורה מכובדת של תרומה למנזר או מנחה לאל מסוים.
סוג מסוים של טנגקא הוא המנדלא – ציור המורכב ממערכת ריבועים ועיגולים המובילים למרכז בו נמצא איקון האל או סמל אחר של שיא החוויה המדיטטיבית. המודט רואה במנדלא מין מפה המנווטת אותו ע"י סימנים מוסכמים בתהליך של הזדהות עם האל ומאפשרת לו לראות מחדש את עולמו שלו באור החכמה המבהירה את טיבעם האמיתי של הדברים.  | מימין: אומן צעיר ממלא בצבעים את הרישום שעשה מורו, מנזר טופטן צ'ולינג, הרי ההימלאיה המזרחיים; משמאל: טנגקא נפאלית. האל סמברא בחיבוק עם בת זוגו נייראטמיה |
בכל טנגקא מודגש הסדר המקודש והפורמאלי של ההיררכיה בפנתיאון; הגודל היחסי הוא המבטא את חשיבותה של הדמות ומרכזיותה בהקשר הנתון, ולא כללי הפרספקטיבה. האור מפוזר בשווה על פני כל הציור ומקורו לא מודגש. הדמויות המרכזיות חסרות עומק ונראות בכוונה תחילה, כבאות משום-מקום וכתלויות באוויר, ללא רמז על קשר כלשהו עם הסביבה. תמונות הנוף ויסודות הטבע משמשים בעיקר למילוי החלל שבין הדמויות וסגנונם משתנה בהתאם להשפעות האמנותיות. הדמויות עצמן נשארות סטראוטיפיות. הצטיינות הצייר אינה מתבטאת בחידוש אלא בדיוק מירבי של הצגת הדמויות לפי הטקסט של סדהנה, הוא המדריך המפורט של מדיטציה ואופן ההצגה של אל זה או אחר ופמלייתו. גם לצבעים משמעות סמלית וכמוהם גם חפצים שונים המוחזקים בידי האלים, תנוחתם, העויות ידיהם, בגדיהם וקישוטיהם.
היום קיימים רק מקומות בודדים בהם מיצרים טנגקות בעלות ערך אמנותי. בגלל הביקוש הרב ע"י תיירים, השוק בנפאל מוצף טנגקות זולות באיכות ירודה. מתכת
האמנים משבט הנוור העתיק בעמק קטמנדו, הצטיינו מאז ימי הביניים ביציקת פסלים המכונים פסלי ארד ויצוקים מנחושת, פליז ותרכובות מתכת שונות. השיטה העיקרית היא זו של ה"שעווה האובדת" לפיה מעצבים את הצורה המבוקשת בשעווה, מכסים אותה בשכבת חימר ואז ממיסים את השעוה ומנקזים אותה דרך תעלות קטנות בתבנית החימר. נוצר חלל – תבנית נגטיבית, אותה ממלאים במתכת מותכת. כאשר זו מתקררת ומתיצבת, שוברים את תבנית החימר והפסל מוכן לעיבוד ידני של פרטים. בשיטה זו מיצרים את הפסלים הקטנים בשלמותם והגדולים יותר נוצרים חלקים חלקים.
לעבודות גדולות במיוחד מעבדים את המתכת בשיטה אחרת הנקראת רפוסה – עבודת תבליט. לפי שיטה זו נוקשים על ריקוע מתכת מעל תבנית-עץ בעלת הצורה המבוקשת וכך מתקבלים פסלים ריקים גדולים: עיטורי שערים, חלקי גגות וכו'. דוגמאות מאלפות של עבודות תבליט כאלה ניתן לראות בעיטור השער המפורסם בארמון של בהקטפור או במקדש הזהב – HIRANYAVARNA שבפטאן.
בפסלים קטנים אשר הוזמנו ע"י מנזרים, תורמים או עשירים, כדי לשמש אמצעי פולחן פרטיים – נעשה פתח בתחתית הפסל, לתוכו הוכנסה פיסת נייר עליה כתובה נוסחה מאגית – מנטרה – או מינחה אחרת כגון פסלון קטנטן או אבן יקרה. סתימת פתח זה נעשתה בדר"כ בצורה טקסית, ע"י חותמת נחושת מסומנת בסמלים דתיים, וכך ניתן לפסל מעמד מקודש. גם טנגקות אשר נעשו לשימוש דתי עברו טקס מיוחד בו "הפיחו בהן חיים" כדי להכשירן לשימוש פולחני או מדיטטיבי. פסלי המתכת שנוצרו בנפאל במאות ה-14 וה-15 נחשבים למושלמים בביצועם. מאוחר יותר נעשה יצורם המוני בשל הביקוש הרב ולמרות העיטור המשוכלל – שיבוץ אבנים יקרות וכיסוי זהב – הם איבדו הרבה מהחן והעידון שאיפיינו את הפסלים המוקדמים.
בנפאל נותרו אך מעט פסלי מתכת עתיקים ויפים. רוב היצירות מקשטות עמודי מוזיאונים ואוספים פרטיים ברחבי העולם. גלוף-עץ
גלופי-עץ הם חלק אופייני ביותר של הארכיטקטורה המסורתית של נפאל. הם מקשטים מקדשים, מנזרים, ארמונות ובתי-מגורים מא המאה ה-12. אומנות זו אינה דתית כולה, והנושאים האהובים על אמני העץ, בנוסף לאלים, הם סצנות מחיי יום-יום, מוטיבים רבים של ציפורים, בעלי חיים, פרחים וצמחים, מוטיבים גיאומטרים ואחרים. השימוש הבולט ביותר בגלופי-עץ כיסוד ארכיטקטוני נעשה בחלונות ותומכי גגות.
התומכים בעלי גילופי-העץ העתיקים והמענינים ביותר בעמק קטמנדו נמצאים במקדש השיבאיסטי אינדרשוור בכפר פנאוטי, צפון-מזרחה מקטמנדו. דומות להן בגילן וביופין הן 2 נימפות היער המעטרות תומכי גג ביתום בהל במרכז קטמנדו.
גלופי-עץ יפים מאוד מהמאה ה-17 נמצאים בשפע בארמון בסנטפור, בבית צ'אוטרי בהנומן דוקהה, במעון הקומארי ("האלה החיה") ממולם, בסונדרי צ'וק בפטאן ובפוזירי מעט בבהקטפור.
היות והזכוכית נכנסה לשימוש בנפאל לפני זמן לא רב, שימשו גלופי העץ לא רק לעיטור מסגרות ומשקופים אלא לכיסוי הפתח עצמו ע"י סבכת עץ דקה, עדינה ומורכבת מאד. ה"תומכים" הם קורות העומדות אלכסונית בזווית 45 מעלות לקיר המאונך של הבנין ותומכות את הקורה האופקית שמיצבת את הגג המשופע. העמדה המשופעת של התומכים גורמת לכך שיבלטו ומכאן התאמתם לשימוש כיסוד דקורטיבי. חוץ מהתומכים שבפינות הבנין, אשר להם תמיד צורה של גריפונים, (מפלצות בנות רגליים של אריה אך כנפיים ומקור של צפור), מעוטרים התומכים בדר"כ בדמויות אלים משניים בעלי צורה טנטרית ונימפות יער. מתחתם מתרחשות סצנות קטנות, לעיתים קרובות בעלות אופי ארוטי ולעתים מצחיקות ובהן משתתפות דמויות מיתולוגיות למיניהן: רקדניות, מנגני מוזיקה ואחרים.
מעציב לציין שגורלן של עבודות העץ המפוארות של קטמנדו כגורל כל יצירות האומנות שם: לא רק ההזנחה, גשמי המונסון וחוסר אחזקה מינימלית מאיימים עליהן אלא גרוע מאלו – תאוות בצע גורמת לגניבתם ומכירתם. יתכן שמי שרוצה להנות מיופיה של קטמנדו העתיקה צריך למהר – מי יודע כמה זמן ניתן יהיה עדיין לראות את האוצרות האלה בביתם הטבעי.
|
