נפאל – אנשי השרפה

היה זה ב־29 במאי 1953. שני אנשים עשו את דרכם בצעד כבד אל פסגתו של ההר הגבוה ביותר בעולם, גג העולם. רבים במערב מכירים את שמו של אחד מהם, הניו זילנדי אדמונד הילארי. פחות מכירים את השני, הנפאלי, בן הקבוצה האתנית שרפה (sherpa), טנזינג נורגיי.

עם שובם של השניים למחנה הבסיס נשלחו שליחים לבשר לעולם על ההצלחה. איש לא שיער את שעתיד להתרחש. כאשר הגיעה המשלחת לאזור קטמנדו המוני נפאלים צוהלים קיבלו אותה בצעקות "הכבוד לטנזינג הגדול". בקטמנדו עיטרו את הרחובות ציורים שבהם נראה טנזינג עומד על הפסגה, ובקצהו של חבל מתחתיו משתלשל לו הילארי, חסר אונים.

הילארי וטנזינג, שהסכימו ביניהם להציג את הטיפוס כאילו הגיעו שניהם אל הפסגה ביחד, מצאו את עצמם בלבו של מאבק יוקרה בין נפאל, מולדתו של טנזינג, הודו, המקום שבו הוא חי, ובריטניה, שהוציאה את המשלחת ומימנה אותה.

ממטעי התה אל האוכף הצפוני
אנשי השרפה חיים בעמקים ההרריים במזרח נפאל. מוצאם ברמה הטיבטית, והדבר ניכר בחזותם, בתרבותם ובאמונתם. שלא כרוב ההינדי בנפאל, השרפה הם בודהיסטים אדוקים. רוב המקורות מעידים שהם היגרו למקומם הנוכחי לפני 500־900 שנה. ראשיתם כנוודים שנהגו לחרוף עם משפחותיהם ועדריהם בעמקים הנוחים שלרגלי ההרים. עם הזמן נעשתה ההתיישבות העונתית קבועה, בייחוד מאז אמצע המאה ה־19, עם הגעת גידול תפוחי האדמה לאזור.

המנהג להיעזר בכוח מקומי לנשיאת כמויות הציוד העצומות במשלחות טיפוס בהימלאיה החל בסוף המאה ה־19. הבריטים התוודעו אל אנשי השרפה בדרג'ילינג (Darjiling) שבהודו, שם עבדו שרפות מנפאל במטעי התה.

ב־1921 ארגנו הבריטים את המשלחת הראשונה לאוורסט. המטרה המוצהרת היתה לסקור את אזור ההר ולמפותו כדי להכין את הקרקע למשלחת טיפוס בשנה שלאחר מכן. הניסיון שצברו חברים מהמשלחת בעבודה עם בני השרפה הוביל לבחירתם כסבלים שיעזרו לשאת את הציוד אל מחנה הבסיס ולארגן את המטבח.

במהלך המשלחת החליט ג'ורג' מאלורי, מהאנשים הבולטים בחבורה, שהסיבולת והיכולת של בני השרפה יוכלו להיות לעזר רב בנשיאת ציוד גם על מורדות ההר. הוא ארגן לסבלים קורס הכשרה מהיר בטכניקות חבל ושימוש בגרזן קרח. כושר הקליטה המהיר של האנשים, כושרם הפיזי והסיבולת שלהם הפתיעו את הבריטים.

ב־1922, בעת טיפוס המשלחת אל האוכף הצפוני של האוורסט, סחפה מפולת שלגים כבדה את המדרון התלול, שעליו היו 17 אנשים. בתוך כמה שניות הסתיים האירוע: תשעה מבני השרפה נסחפו אל סדק גדול בקרחון (crevasse) ונקברו תחת השלג. במאמץ רב הצליחו לחלץ שניים מהם בחיים. שבעה נהרגו. לבקשת השרפות שנותרו, חלקם קרובים של ההרוגים, הושארו המתים בקברם הקפוא. אלו היו הקורבנות הראשונים שגבה ההר במאבק אל הפסגה. גורלם של השרפות נקשר עם ההר.

מסבלים למטפסים בזכות עצמם
במבנה משלחת הטיפוס המודרנית ממלאים השרפות אותם תפקידים שמילאו במשלחות במחצית הראשונה של המאה. תפקיד המפתח שהם מאיישים הוא של הסירדאר (sirdar), האיש שמנהל את הצד הלוגיסטי של המשלחת ואחראי לכל כוח האדם המקומי המלווה אותה. עליו לשלוט בכמה עשרות – ולעתים בכמה מאות – סבלים, לדאוג שלא ישבתו ושהאספקה תגיע במלואה אל ההר. ממחנה הבסיס עליו לדאוג להכשרת נתיב הטיפוס ולשליחת האספקה למחנות הגבוהים.

בתפקיד סירדאר משמש בדרך כלל שרפה בוגר ומנוסה, שהחל את דרכו כסבל והתקדם. עמדת המפתח השנייה היא הטבח, שמנהל צוות של כמה שרפות שתפקידם לדאוג לאספקת המזון, לאריזת המטבח ולניודו, לבישול ולנקיון הכלים.

עוד תפקיד חשוב, הדורש אנשים רבים והוא נחלתם הבלעדית כמעט של אנשי השרפה, הוא סבלים בגובה רב (high altitude porters). טכניקת הטיפוס שרוב המשלחות משתמשות בה נקראת "גישת המצור" (siege style). לפי שיטה זו, אנשי המשלחת מקימים שרשרת של מחנות במעלה ההר ומציידים אותם באספקה. זהו תהליך ארוך ומייגע שנמשך שבועות אחדים, ובסופו יוצאים אל הפסגה מהמחנה הגבוה ביותר.

רוב המשלחות שוכרות לצורך בניית המחנות וציודם כמה מבני השרפה, שישמשו סבלים בגובה רב. בעבר היו באים שרפות בעיקר מהקהילה של אזור סולו קומבו (Solu Kumbu), השוכן לרגלי ההר. היום, עם הגידול בתיירות האוורסט והדרישה הגוברת לסבלים בגובה רב, באים אנשים גם מאזורים אחרים בנפאל, ואף בני קבוצות אתניות אחרות.

במהלך השנים רכשו בני השרפה כישורי טיפוס  מצוינים, ובזכות סתגלנותם הטבעית לגבהים והסיבולת הגבוהה שלהם רבים מהם היו למטפסים בזכות עצמם. בהקשר זה סיפורו של טנזינג נורגיי מסמל נקודת מפנה. נורגיי הצטרף למשלחת טיפוס לאוורסט לראשונה ב־1935 כסבל. כבר במשלחות המוקדמות הוא הוכיח כישורי טיפוס מעולים, אבל מעבר לכך הוא הפגין יוזמה ושאפתנות שהובילו אותו קדימה.

ב־1952, כאשר קיבלו השווייצרים היתר משלטונות נפאל לטפס על ההר, צורף נורגיי למשלחת כסירדאר. במהלך הטיפוס הוא צורף כחבר במשלחת, מעמד ששום בן שרפה לא הגיע אליו לפניו. הוא הוכר בזכות כישוריו ואישיותו, וראש המשלחת הבריטית של 1953 הזמין אותו להצטרף כחבר מן המניין. זו היתה הפעם השישית שבה יצא נורגיי במשלחת לאוורסט.

תעשיית האוורסט
זה קרה לפני חמישים שנה; היום אנשי השרפה, ובייחוד אנשי סולו קומבו, הם מהקבוצות האתניות החזקות והמשפיעות בנפאל המודרנית. הפעילות האינטנסיבית שלהם במסגרת תיירות ההרים ומשלחות הטיפוס הרבות בנפאל תרמו לכך רבות. השתתפות במשלחות טיפוס – כמדריכים, כסבלים בגובה רב וכצוות מטבח – היא מרכיב חשוב בפרנסתם, מה עוד שהשכר בעבודות האלה הוא גבוה יחסית לנפאל.

אנשי שרפה צעירים מתחילים את הקריירה שלהם כנערי מטבח או סבלים פשוטים, מתקדמים לסבלות בגובה רב, וחלקם אף נעשים מטפסים בזכות עצמם. התהילה הכרוכה בטיפוס וגם השכר הטוב פותחים בפניהם דלתות רבות.

ברבים מבתי ההארחה והתה של אזור סולו קומבו מתנוססות תמונות של בעל הבית בהרים. פה ושם רואים תמונות מהפסגה או תמונות עם הקדשה בחברת מטפס מפורסם. בנפאל פועלים עשרות משרדי תיירות המארגנים משלחות טרקים ומשלחות טיפוס באזורים שונים של המדינה ואף בטיבט השכנה.

התיירות ה"רגילה", של הטרקים המאורגנים ושל המטיילים העצמאים, גם היא מקור פרנסה לא רע בכלל בכפרי השרפה באזור סולו קומבו. בכל כפר יש מלונות ובתי הארחה המספקים גם מזון. רבים מהם נמצאים בבעלות מטפסים לשעבר או בהווה.

פעילות זו הביאה לסולו קומבו עושר רב, ולראיה נמצ'ה באזאר (Namche Bazaar), המרכז המנהלי של קומבו, שהתמלא בבתי הארחה בני שלוש וארבע קומות. בעונות הטרקים קשה לעתים למצוא שם מיטה פנויה. התקשורת החוצה זמינה, גם בטלפון וגם באינטרנט, וכמעט אין מחסור בחשמל.

כמו בכל מקום, עם התיירות באות גם הסכנות לטבע. בתי ההארחה פועלים על פי קוד קבוע שמטרתו לצמצם עד כמה שאפשר את הפגיעה בסביבה. השימוש בעץ לבישול, למשל, צומצם, וכמעט כל בתי ההארחה עובדים עם דלק נוזלי; הולך וגדל השימוש בלוחות סולאריים, ומקור החשמל העיקרי של קומבו היא תחנה הידרו אלקטרית בכפר תאמה (Thame).

ראויה במיוחד לציון תרומתה של קרן ההימלאיה לקומבו, קרן שהקים אדמונד הילארי כדי להיטיב את תנאי המחיה של בני השרפה. בניצוחו הוקמו בקומבו בתי חולים, בתי ספר ופרויקטים חינוכיים ואקולוגיים מגוונים לניצול המשאבים המקומיים ולחינוך לשימור הסביבה.