כשהדינוזאורים עוד הילכו על פני האדמה, גרם רעש אדיר להיפרדות איים מהיבשת הקדמונית גונדוואנה (Gondwana). על האיים הללו חיו כמה עופות וזוחלים, ואף לא יונק אחד. כך זכו דרי האיים לבידוד אקולוגי נטול טורפי יבשה, שנמשך מיליוני שנים. ברבות הימים קיבלו האיים האלה את שמם – ניו זילנד. התנאים המיוחדים אפשרו התפתחות של בעלי חיים שלא יכלו להתקיים בשום מקום אחר בעולם. כך קרה שעופות מסוימים איבדו את כושר התעופה, פשוט כי לא היו טורפים להימלט מהם. כך גם התפתחו באיים ציפורים גדולות, כמו המואה האגדית דמוית היען, שהתנשאה לגובה של ארבעה מטרים, או הנשר הענקי, שהגיע למשקל של 15 קילוגרם והיה הדורס הגדול ביותר שהתעופף בשמי כדור הארץ, והיחיד שהיה בראש שרשרת המזון של סביבתו. בעוד שבשאר העולם שלטו היונקים ביד רמה, נשארו האיים הללו ממלכה של עופות. עד שגן העדן הזה נגמר.
ורק שלא יבוא איזה יונק ונעוף לעזאזל המואה ניצודה עד חורמה בשל גודלה ונוצותיה המחממות, כדי לשמש מזון וכסות לתושבים החדשים. היא היתה העוף הראשון שנכחד. עוד אוכלוסיות של עופות שאיבדו את יכולת התעופה וקיננו על האדמה נפגעו קשות כשכלבים ומכרסמים חמסו את ביציהן וטרפו את אפרוחיהן. ועם זאת, העם המאורי כיבד את העולם שסביבו, ואף קשר את המיתולוגיה המקומית שלו בעופות ובטבע המקומי. הגדולה שבמכות עוד עמדה להגיע. באמצע המאה ה־17 הגיע לניו זילנד מגלה הארצות ההולנדי אייבל טסמן, וכמאה שנה אחר כך הגיע קפטן קוק וסימן את תחילת ההתיישבות האירופית באיים. האדם הלבן שינה את פניה של ניו זילנד לבלי הכר. מארץ פראית, שיותר משמונים אחוזים ממנה מכוסים ביערות גשם, היא הפכה לכר מרעה ענקי לעשרות מיליוני כבשים ובני בקר, ובתי הגידול של העופות הצטמצמו. אל הטבע שוחררו איילים, עזי הרים, אופוסומים וחוגלות למטרות ציד. חמוסים, סמורים, שועלים, כלבים וחתולים עזובים החלו בוזזים את קני הציפורים, התחרות על המזון נעשתה עזה, וגם הצמחייה המקומית התקשתה להתחדש תחת שיני המכרסמים ואוכלי הצמחים. כך קרה שבידודה של ממלכת העופות הפך אותה לא רק לייחודית, אלא גם למערכת אקולוגית פגיעה מאוד. מעריכים כי במאתיים השנים מאז החלה ההתיישבות האירופית יותר מחצי ממיני העופות בניו זילנד נכחדו, ועשרות מינים הגיעו לכדי סכנת הכחדה. המודעות לאסון האקולוגי המתרחש תחת אפם של הניו זילנדים התעוררה באמצע המאה ה־19. הם הבינו שבלי פעולה יזומה להצלת הטבע שלהם, בתוך עשורים ספורים כבר לא יהיה להם מה להציל. מרגע שהבינו זאת הם היו למובילים בעולם בשמירה על איכות הסביבה והטבע. ניו זילנד היא מהמדינות הראשונות שטבעו את המונח "שמורת טבע", ובשנת 1861 נקבעו בה כמה מינים מקומיים שאסורים לציד. רשויות שונות לשמירת הסביבה הוקמו, ובשנת 1987 הן אוחדו לרשות השימור (Department of Conservation), או בקיצור – DOC, העושה עבודה מרשימה. הרשות מפקחת על כל אתרי הטבע והשמורות בניו זילנד, מנהלת אתרי שימור והצלה של חיות בר, ואחראית על הסברה לאוכלוסייה.
כחלק מהמאמצים להצלת העופות בחרה DOC איים קטנים ולא מיושבים בקרבת חופי ניו זילנד, ובהם היא מנסה לשחזר את הבידוד האקולוגי שבו חיו הציפורים לפני חדירת היונקים. הם ניקו את האיים ממכרסמים, טורפים ומזיקים, והציפורים חזרו לשגשג בהם, ובייחוד עופות חסרי יכולת תעופה כמו הקיווי (Kiwi), הציפור הלאומית של ניו זילנד, הנמצאת בסכנת הכחדה. אחד האיים האלה הוא קאפיטי (Kapiti), הסמוך לחוף המערבי בדרומו של האי הצפוני. לפני שיצאנו לבקר בו נפגשנו עם פקח חמור סבר מטעם DOC, שהכניס את שמנו לרשימת חמישים האנשים המורשים לעלות על האי מדי יום. היה לנו מזל: בדרך כלל צריך להזמין מקומות לביקור באי חודשים מראש. בוקר יום הביקור היה סגרירי. התקבצנו על חוף הים וחיכינו למעבורת. איתנו חיכתה כיתה של שלושים תלמידים עם מורה תזזיתית, ביולוג עם אנטנה לצורך מעקב אחר קיווים, ועוד שני פקחים. במסגרת החוק המקומי – "קח מכאן רק תמונות, ואל תשאיר דבר מלבד עקבותיך", הפקחים חילקו במעבורת שקיות אשפה לכל הנוכחים כדי שלא ישאירו זבל באי, והזכירו שאסור להאכיל את הציפורים. לפני שיצאנו לסיור קיבלנו הרצאה קצרה על מיני הציפורים באי, ובמהלכה התיישב לי על הכתף תוכי קאקא נדיר. הביולוג עם האנטנה החל לטפס במעלה ההר עם אוזניות, קשוב לתקתוקים שמגיעים מהמכשיר שלו. התרחקנו מהכיתה הרעשנית כדי להיטיב לשמוע את ציוץ הציפורים. עשרות מינים של עופות היו בכל מקום — על השיחים, על העצים, על האדמה שסביבנו. הם לא חוששים מאנשים, ואפשר לצפות בהם ממרחק קצר (אם הם לא ממש מתיישבים עליך). באי טיריטירי מטאנגי (Tiritiri Matangi), המרוחק כשעת הפלגה מאוקלנד (Auckland), פגשנו את הטקאהה – עוף חסר יכולת תעופה ונטול פחד, שסיפורו הוא לא פחות מנס חזרה מן המתים. הטקאהה נרשם כמין נכחד בתחילת המאה ה־19. ב־1948 נצפו שני פרטים מהמין בפיורדלנד (Fiordland), אחד האזורים המבודדים בניו זילנד המוגדר כפארק לאומי. הם נאספו, והחל פרויקט שיקום אינטנסיבי. היום יכולים הניו זילנדים להתגאות ב־286 פרטים מהמין, רובם חיים באיים המשמשים שמורות טבע. הטקאהה מצדם אינם מודעים לסכנת ההכחדה המרחפת מעליהם: הם צועדים בין רגלי המבקרים, והפקחים נאלצו להזהיר אותנו שלא נרגיז אותם. "הם לא מהססים לנגוס", אמרו.
בטיריטירי יש שבילי הליכה נוחים, והפקחים של DOC מדריכים קבוצות קטנות של מבקרים ומסייעים להם לזהות את הציפורים. אנחנו בחרנו לטייל לבד, במסלול שנמשך כשעתיים ושעובר בחורשה עמוסה בציפורים, מהן ציפורים שזכינו לראות רק על האי, כמו הקוקאקו (Kokako) והסאדלבק (Saddleback). את הקוקאקו הצלחנו לראות רק במבט חטוף לפני שהתעופף, אך שירתו המלנכולית־משהו ליוותה אותנו לאורך הסיור במעמקי היער. קריאותיו של הסאדלבק, לעומת זאת, הזכירו צחוק מרושע, המתאים לצבעים השדוניים של נוצותיו ולאופיו הקופצני. את הסיור קינחנו בפיקניק על מדשאה לרגלי מגדלור בפסגת האי, בחברת ציפורי טקאהה שניסו לחלוק איתנו סנדוויץ', ללא הצלחה. ווף־ווף אחרי בנאדם
מלבד השמורות נבנו גם מרכזי הצלה לעופות, והוכנו תוכניות במימון ממשלתי להצלת המינים הנכחדים. התוכנית המפורסמת ביותר היא הפרויקט להצלת הקיווי, וכמה גופים חזקים במשק, בהם בנק ניו זילנד, אימצו את פרויקט ההצלה והקצו לו תקציבים נכבדים. ממחקר על הרגלי המחיה של הקיווי עולה שיותר מ־95 אחוזים מאפרוחי הקיווי אינם שורדים מעבר לגיל חצי שנה בטבע. הם נטרפים על ידי סמורים, חמוסים וכלבים בעודם בביצה או כשהם עדיין אפרוחים. לפי התוצאות האלה נבנתה תוכנית ההצלה: ביצי הקיווי נאספות מהטבע ונשמרות באינקובטורים בתנאים אידיאליים עד לבקיעתן; האפרוחים נמצאים במדגרות עד שהם מגיעים למשקל של כקילוגרם – בשלב זה הם מהירים דיים כדי להתחמק מטורפים; ובשלב האחרון הם משוחררים אל המקום שממנו נלקחו בעודם בבֵּיצה. אחד ממרכזי ההצלה הללו ממוקם בשמורת ריינבו ספרינגס (Rainbow Springs) הסמוך לעיר רוטורואה (Rotorua). בעונת הרבייה האחרונה שוחררו יותר ממאה קיווים לטבע ממרכז זה בלבד. הקיווי נדיר עד כדי כך שהרוב המכריע של הניו זילנדים לא יזכו לראות את הציפור הלאומית שלהם אי פעם בחיק הטבע, מחוץ לשמורות. גם זמן הפעילות של הקיווי – בחסות החשכה – מקשה על הצפייה ביצור הנדיר. במדגרה בריינבו ספרינגס מגדלים את הקיווים בחדר המוחשך ביום ומואר בלילה, כך שאפשר לראותו בשעות היום תחת תאורה עדינה בלבד.
יש גם מרכזים שחרטו על דגלם להציל את כל בעלי הכנף בניו זילנד. כזה הוא ואנגָריי (Whangarei Native Bird Recovery Centre) הנמצא צפונית לאוקלנד והמציל כ־1,200 ציפורים בשנה. הכניסה חופשית ותרומות מתקבלות בברכה. המרכז משמש בית חולים לציפורים פצועות, ושם דואגים להן עד להחלמתן ולהשבתן לטבע, אם הדבר אפשרי. ישנן ציפורים שנפצעות כך שלא יוכלו לשרוד מחוץ למרכז, והן נשארות בו. אחד הכוכבים המקומיים הוא ציפור טואי (Tui), מין בעל ציצית לבנה לצווארו וקול וירטואוזי חזק. לכל הציפורים שתי תיבות קול, אבל הטואי הוא מהבודדים המשתמשים בשתיהן בו בזמן, מעין דואט עם עצמו. טווח הקולות שהוא מסוגל להפיק רחב הרבה יותר מזה שבני אדם מסוגלים לשמוע. אין טייל בניו זילנד שלא מכיר את סלסוליו של הטואי, שיכול לפצוח באריָה של חצי שעה ממרומי העץ. הטואי בוואנגריי, העונה לשם ווּף־ווּף, הובא למרכז בעודו גוזל וחי כל ימיו עם רוברט, מנהל המרכז, שמטפל בו במסירות. ווף־ווף מחקה את הקולות של "אמא" שלו, וכשהתקרבנו לכלוב היינו משוכנעים שמאחוריו מתנגנת הקלטה עם קולו של רוברט. אוצר המילים של ווף־ווף כולל פנינים כמו "Wanna go for a swim? No, it is too cold", "kiss-kiss" וגם "Talking Tuis are very rare", במבטא ניו זילנדי כבד.
הכי חשוב החינוך |
הציפורים בניו זילנד חיו בלי אויבים, עד שבאו בני האדם והביאו כמעט להכחדתן. כשהבינו תושבי האיים מה עוללו, החלו במאמץ נחוש להציל את המינים שנותרו. היום העולם יכול רק ללמוד מניו זילנד איך לשמור על הטבע פורסם 17.10.08 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 699
[name] => אוקייניה - אוסטרליה והפסיפיק
[slug] => australia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 699
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 333
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 709
[name] => ניו זילנד
[slug] => new-zealand
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 709
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 699
[count] => 129
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )