"ניו זילנד", גיחך האוזי (כינוי לאוסטרלי) שישב לידי במטוס של חברת קוואנטס בטיסה מסידני לאוקלנד, כשנחשפה לאִטה רצועת החוף של האי הצפוני. "מה יש לנו לחפש בניו זילנד", אמר כאילו לעצמו וציין בקול רם כדי שגם אלה היושבים מלפנינו, מאחורינו ומצדדינו ישמעו: "יש שם שישים וחמישה מיליון כבשים ששלושה מיליון וחצי מהן דוברות אנגלית". ואני רותקתי לנופים של אאוּטֶאַרוֹאה (Aotearoa), ארץ הענן הלבן הארוך כפי שהיא קרויה בפי המאורים, ואלה נשקפו בחלון מבין קרעי העננים ולא טרחתי להגיד לו שהגעתי לניו זילנד כדי לנשום אוויר נקי, לראות ירוק בעיניים וליהנות משבוע של שלווה. ואכן, לאט לאט עם הנחיתה נחשפו לעיני אגמים כחולים, אלפי מפרצונים קטנים מנוקדים ביאכטות לבנות, נחלי מים והירוק – אלוהים – כל כך הרבה ירוק. וכבר ראיתי עצמי שוחה עם דולפינים, מלטפת כלבי ים, מתיידדת עם פינגווינים, צועדת ביערות גשם, גולשת על מדרונות קרחוני עד, יוצאת למסעות רפטינג מסמרי שיער, טסה בהליקופטר זעיר מעל לקניונים עמוקים ומבעיתים, ואולי, רק אולי, מבצעת סוף סוף את מה שתמיד זממתי לעשות: קפיצת הבאנג'י. לקריאה נוספת:
בחזרה לדי.די.טי |
 |
| הפארק הלאומי אייבל טסמן. אמנות של הטבע | צילום: Tourism New Zealand |
כמה שבירים אנחנו
על שבריריותה של האקולוגיה הניו זילנדית למדתי מפיטר, ידידי הקיווי (כינוי לבן ניו זילנד, על שמה של ציפור הקיווי חסרת הכנפיים, שהיתה לסמל הלאומי של המדינה), אזרח אוקלנדי שומר חוק שבנה לו בית חדש בפרבר היוקרתי רמיוּארה (Remuera), המשקיף על מפרץ האורַקי (Hauraki), וממרפסת ביתו אפשר לראות את האי הגעשי רנגיטוטו (Rangitoto) ואת מרוץ היאכטות בתחרות "America’s Cup".
את פירוט הצמחים והעצים שהוא מתכוון לטעת בגינה שלו יש להגיש לעירייה, הסביר לי, וכל זאת שמא יסתננו ביניהם עצים אלרגנים או צמחייה שאינה מתאימה למקום. וכשחזר משם הביא עימו רשימת צמחים ועצים מותרים, וליד כל עץ התנוססה לה רשימה נוספת, זו של הציפורים שתשמחנה לקנן בענפיהם בבוא היום. ימים ארוכים הוקדשו לדיון אילו עצים יינטעו בגינה, ושקלנו נטיעת כמה עצי זית ועצי לימון שיזכירו לי את הארץ ועץ דובדבן יפני אחד שיביא עמו את מראות יפן.
מרי, קרובת משפחה שעימה התייעצנו, שבמקצועה היא פסיכיאטרית, אבל תחביבה הוא שמירה על האקולוגיה של האי, פצחה איתנו בוויכוח מנומס ותרבותי וטענה שאם אנחנו בכל זאת מתעקשים לטעת את הטרפות האלה, לפחות שנביא להן עציצי ענק שבתוכם נשתול את העצים הזרים והמסוכנים האלה. כי עצים נוכריים מסכנים את האקולוגיה של האי, שהרי כל זר הניטע במקום ניטע על חשבונו של עץ מקומי.
למחרת הגיעה ובידיה שתילים של מאמאקו – עצי שרך שחורי גזע, מאלה שנראו בסרט פארק היורה, האמורים לצמוח עד לגובה של עשרים מטר, ושתיל עלוב למראה של ניקאוּ – הדקל הניו זילנדי הצומח לאִטו במשך שנים רבות עד שהוא מגיע לגובה של כעשרה מטרים ופוסק לגדול. למען שלום בית נשתלו הצמחים ומרי ביקרה אותנו פעם בשבוע כדי לבדוק את התפתחותם והביטה במבט מצמית בעצי הזית, הלימון והדובדבן ששגשגו וצימחו להם צמרות מפוארות משך חצי שנה בלבד מאז נטיעתם, חומסים את אדמתה הברוכה של ניו זילנד.
בפעם האחת והיחידה שהזמינה אותי לטייל עימה ביער, צפיתי בה מרוקנת תרמילי זרעים של עצים ניו זילנדיים "כדי לזרוע אותם במקומות חדשים", הסבירה בעודה עוקרת בחמת זעם פרחים ושיחים שאינם "נייטיבס", ילידי האי, והובאו על כנפות הרוח או בלשלשת ציפורים נודדות.
הסיפור על הזוג שברח
השמירה על האקולוגיה של המקום חודרת אפילו לספרי הילדים – "משתה הפוסומים", כותרת ספר לילדים בגיל הרך ועל הכריכה מתנוסס ציור נורא למראה של החיה הפרוותית והחביבה פוסום, המצויר כיציר מחלומות הבלהה – חשוף שיניים מחודדות, פרוותו המטופחת תמיד משומנת ונוטפת דם וטפריו חדים ומאיימים. הפוסום (או בשמו המדעי אופוסום אוסטרלי, Trichosurus vulpecula) הוא חית כיס חביבה שהובאה לניו זילנד על ידי איש עסקים תמים, ששמו המקולל ייזכר כאן לדיראון לעולמי עולמים, אשר ייבא לו מאוסטרליה להק קטן ופרטי של פוסומים כדי לגדלם כאן, לפשוט את פרוותם החומה והנוצצת ולעשות לו מהם מעילי פרווה. ולא הובא בחשבון שזוג אחד יברח לו מהכלוב ויפרה וירבה וייהנה לו מהאי שאין בו טורפים.
וכך נותרו בעליבותם עצים מקומיים עירומים מעלוותם, נבזזו קני ציפורים ונאכלו הגוזלים והביצים. והפוסומים המפוטמים, טוענים הניו זילנדים, מחסלים להם כשבעה מיליון טון של צמחייה בשנה, והם פרו ורבו להם כל כך, עד שעלה מספרם על מספר הכבשים והגיע לכשבעים מיליון ראש ועוד כפתם נטויה. הפוסומים הם שיביאו כליה על הצמחייה ועל הציפורים שלנו, מתנבאים האקולוגים, ולכן מצווה להרוג בהם. ואמנם, בכל חנות מזכרות ניו זילנדית, אפשר למצוא את פינת הפוסום, שם אפשר לקנות מרבדי פרוות פוסום רכים וחמימים, כיסויי מיטה פוסום, כפפות, כובעים, תחתונים ואפילו הלהיט ההיסטרי של תיירי המקום – זוג עיגולי פרוות פוסום המשמשים לחימום הפטמות.
 |
| גשר מעל נחל בעמק ביאלי | צילום: Tourism New Zealand |
בניו זילנד לא היו טורפים מעולם. נחשים וזוחלים ארסיים אחרים אינם בנמצא, וכל המטייל כאן יודע שהוא יכול לישון בבטחה תחת כיפת השמים ואף זוחל ארסי לא יחשוק להכיש את הבשר החשוף בעיצומו של לילה. ובים המצב דומה – בניו זילנד אפשר לשחות עד למרחקים בים הפתוח ומקסימום פוגשים בדרך להק דולפינים סקרניים וכמה לווייתנים תועים, ואף לא כריש אחד.
שהרי על האי הזה חיו להן בעבר בשלווה ובבטחה אך ורק עופות למיניהם, חלקם מנווני כנפיים כמו הקיווי והמואה – עוף הענק שנכחד ושגובהו הגיע ליותר משלושה מטרים. עד שפלשו לאי הזה שבטי המאורים והביאו בסירותיהם את צידתם: עכברושים, כלבים וחזירים, וכשנגמר להם מקור החלבונים צדו להם עופות, ובהם את המואה, ומינים נדירים נעלמו ואפשר לצפות בהם היום רק במוזיאונים שברחבי האיים. ואף על פי כן מתגאה כל ניו זילנדי ברמש ארסי אחד ויחיד – עכביש האלמנה השחורה, שכל גודלו פחות מסנטימטר ונשיכתו רעה. אבל אין בנמצא ולו ניו זילנדי אחד שהצליח לראות אותו עין בעין וכל שכן לזכות בעקיצתו.
שבע דקות בגן עדן
ובמקום הזה, ששם המים מהברז נקיים וטהורים וטובים אף ממים מינרליים הנקנים בבקבוקים, ואפשר לשתות אותם היישר מהאגמים ומנהרות, והאוויר צלול כל כך עד שהוא מכאיב לריאות, יש להקפיד על כמה כללי התנהגות נוקשים שמוכתבים על ידי השלטונות ושעונשים כבדים בצדם לאלה המפרים אותם.
יש להגן על הצומח ועל החי, אסור להשאיר זבל באזור הטיול, ולכן באתרי טבע רבים אין אפילו פחי זבל והמטיילים מתבקשים לחזור לביתם עם כל האשפה ושאריות המזון שלא נאכל. במקומות שבהם אין שירותים, יש לקבור את ההפרשות כולל נייר הטואלט בחפיר קטן שיש לחפור הרחק ממקור של מים. אין לשטוף כלי אוכל וכל שכן את הגוף בסבון ובחומרי ניקוי במקום שבו זורמים נהרות, יש לשמור על היערות מפני שרפות, בזמן פירוק האוהל יש להשמיד כל ראיה לשהות במקום, אין לסור מתווי המסלול בזמן ההליכה כדי שלא לדרוס צמחים נדירים, והחשוב מכל הוא: המבט האחרון – עליך לבדוק היטב את המקום שזה עתה יצאת ממנו, האם המבקר אחריך יוכל למצוא שם עקבות לשהייתך שם?
ועם כל הטוב הזה, בכל זאת סובלים הניו זילנדים מבעיה קשה במיוחד – קרינת השמש המתגברת, בייחוד בימי הקיץ הנעימים, שבהם הטמפרטורה המקסימלית לא עולה על 24 מעלות. האוויר הצלול, החסר חלקיקי זיהום, והחור באוזון, שיש המייחסים אותו לנפיחות הכבשים, עושים את קרינת השמש לקשה, אכזרית וממיתה. גם בחורף, כאשר השמים מכוסים עננים, יש להשתמש במסנני קרינה. ובקיץ, כשהבעיה מחמירה, מתפרסמת בכל עיתון יומי טבלת החשיפה לשמש, המתירה את דקות החשיפה טרם כוויה – ובממוצע מותר לשהות בשמש ללא אמצעי הגנה בין ארבע לשבע דקות. אחר כך לא עלינו – תופיע הכוויה, ובעקבותיה סרטן העור וחלילה וחס המלנומה הממאירה.
ועוד טרם נאמרה מלה על מסעדותיה המופלאות של ניו זילנד ועל מטבח הגורמה החדש שפותח באי ונקרא המטבח הניו זילנדי, ושבטי המאורים ותרבותם המעניינת, ומסלולי הסקי הארוכים, והציפורים הנדירות, והעצים הגדלים רק באי הזה, ותחרויות השיט, והגשם שיורד שם כמעט בכל יום ומצמיח את הירוק הירוק הזה שצריך לראותו כדי להאמין. וכל אלה ועוד עושים את ניו זילנד לגן העדן האחרון עלי אדמות.