מרוקו: בסוף מערב

לאחר שנים רבות שבהן נמנע מהם לעסוק בעניינים העלולים להביך את השלטון, גילו באחרונה עיתונאי מרוקו את טעמה המשכר של חירות הכתיבה. התוצאה – בטאונים חדשים ומחודשים שמתחרים זה בזה בחשיפת שחיתויות, בביקורת על פעולות השלטון, בהעלאת פרשיות עבר מן האוב ובפתיחת דיון ציבורי מסוג חדש בשאלות מרכזיות, כמו עתיד סהרה המערבית או מעמד הנשים בחברה המרוקאית.

יש הרואים במגמה העיתונאית הזאת ניסיון לבחון עד כמה אפשר למתוח את חבל הסובלנות הממסדית החדשה. והניסיון הזה אכן נתקל בקשיים: לפני פחות מחודשיים, באפריל 2000, נקלע "לפתע" עורכו של השבועון המרוקאי החדש "Demain" למחלוקת

הארמון הגלאווי באיזור תילווית. בין הרי האטלס הגבוה המושלגים, מוקפת שדה רחב, שוכנת הקסבה המתפוררת של משפחת אל-גלאווי, מנהיגים שבטיים מקומיים, ששלטו במעברי האטלס, שיתפו פעולה עם סולטן מרוקו ועם הכובשים הצרפתים בתחילת המאה הקודמת, ובתמורה זכו בתואר קאיד (שליט מקומי), בתותח – הראשון שנראה בהרי האטלס, ובכס השלטון על העיר מרקש צילום: טל גליק

עם מממניו, שהעמידה בספק את המשך הופעתו של העיתון. משבועון אחר,
"Le Journal", מנעה הצנזורה לפרסם ראיון עם מנהיג ארגון המחתרת הלוחם למען עצמאות סהרה המערבית. במחאה על פסילת הראיון הופיע הגיליון עם כתמים לבנים בולטים.

המתח בין חופש הבעת דעה ובין צנזורה הוא רק ביטוי אחד מרבים לבלבול ולסימני השאלה שמטלטלים את החברה המרוקאית כיום, פחות משנה לאחר מותו של המלך חסן השני, אשר שלט במרוקו ביד רמה שגבלה בעריצות במשך 38 שנה. עלייתו לכס המלוכה של בנו, מוחמד השישי, בקיץ 1999, עוררה בקרב האליטה האינטלקטואלית המרוקאית תקווה לשינוי מבני יסודי בממלכה, אך עדיין מוקדם לנבא אם אכן כך יהיה.

מכל מקום, רוחות של שינוי מנשבות במרוקו, ארץ של ניגודים – ממלכה עתיקה בעלת מסורת, תרבות והיסטוריה עשירות, ועם זאת מדינה צעירה שקיבלה את עצמאותה לפני פחות מ־44 שנים; ארץ שבה מישור החוף ועמקים פוריים גובלים בהרים מושלגים עתירי צמחייה ויערות עד, שמעבר להם משתרע מדבר צחיח ובו נווי מדבר ירוקים; מדינה עם ערים מפוארות בעלות עבר מרתק, ארכיטקטורה ייחודית, כלכלה תוססת ותרבות גבוהה, בצד אוכלוסיה כפרית ונודדת בעלת מסורת שבטית ודת עממית, הסוגדת לקדושים חיים ומתים שבכוח ברכתם, "בַּרַכַּה", להבטיח שגשוג ומזל (ראו כתבה בנושא, עמ' 48); חברה שרבים מבני הדור הצעיר שלה, בייחוד אלה החיים בערים, שולטים היטב בשלוש־ארבע שפות, בעוד שיותר ממחצית האוכלוסיה, בעיקר קשישים ונשים באזורים כפריים והרריים, אינם יודעים קרוא וכתוב.

מאה אחוז מוסלמים

הערבים קוראים למרוקו "אל־מגרב אל־אקצא" – ארץ המערב הקיצון. במערב תוחם אותה האוקיינוס האטלנטי, סוף העולם העתיק, שעד לפני 500 שנה היה מחסום בלתי עביר. מצפון היא גובלת בים התיכון, ערש התרבות העתיקה. 15 הקילומטרים של מיצר גיברלטר מפרידים אותה מאירופה – ארץ המלחמה בשנים עברו, ההבטחה הכלכלית של היום ומשאת הנפש של רבים לעתיד טוב יותר. מדרום תוחם אותה ים אחר, ים חול ולא מים – מדבר סהרה החוצץ בינה לבין מערב אפריקה (ראו כתבה בנושא, עמ' 80). גבולה האחרון, המזרחי, נשלט על ידי מעבר הרים צר העובר דרך העיר תאזה (Taza), שממנו נפתחת הדרך לאלג'יריה השכנה, ומעבר לה למרחב דובר הערבית שאליו שייכת לא משתייכת מרוקו זה 1,400 שנה.

יופיה הטבעי של ארץ הניגודים הזאת, הגיוון התרבותי והעיצובי שלה (ראו עמ' 46, 58
ו־78) ועושרה הקולינרי (ראו כתבה בנושא, עמ' 90), המושכים למרוקו תיירים רבים, אינם יכולים לטשטש את הקשיים החברתיים שעימם היא נדרשת להתמודד.
המסד האנושי של מרוקו מבוסס על שתי קבוצות אתנו־לשוניות – הבֶּרְבֶּרִים והערבים. הברברים הם התושבים המקוריים של צפון אפריקה. מעט מאוד ידוע על מקורם ותולדותיהם, מאחר שתרבותם מבוססת על מסורת המועברת מדור לדור בעל פה, ונוטה לערבב מציאות ומיתוס. מספרם הכולל אינו ידוע, אך מניחים שהם מהווים את רוב אוכלוסיית מרוקו. על אף שרבים מהם נטמעו במהלך השנים בתרבות הערבית, ממשיכים הברברים לשמור על זהותם, ובשנים האחרונות הם אף חווים פריחה תרבותית (ראו כתבה בנושא, עמ' 96).

שלל תרבויות הטביעו את חותמן על הברברים ועל כל צפון מערב אפריקה במהלך השנים, אך הדומיננטית שבהן היא ללא ספק זו שהביאו עימם השבטים הערביים שפלשו לאיזור

	משפחת אורגי שטיחים בלה ג'ורג'. במרוקו מתקיימות זו בצד זו אוכלוסיה עירונית שנהנית מכלכלה תוססת ותרבות גבוהה, ואוכלוסיה כפרית ונודדת בעלת מסורת שבטית ודת עממית צילום: מירה ממון
	נשים ברבריות בכפר ארם. מתחת לג'בל טובקאל, ההר הגבוה בצפון אפריקה, שוכן הכפר הברברי ארם, שאליו מגיעים בצעדה של 45 דקות מהכפר אימליל צילום: טל גליק

בשלהי המאה השביעית לספירה. תהליך ההתאסלמות היה מהיר ובלתי הפיך, וכיום, לאחר הגירת רוב היהודים ממנה (ראו כתבות בנושא, עמ' 48 ו־60), מתקרב שיעור המוסלמים במרוקו למאה אחוז.

התבססות האיסלאם הואצה במידה ניכרת עם הגירתם של בני המשפחה האידריסית בסוף המאה השמינית מחצי האי ערב, ועם הקמת שושלת המלוכה בראשותם. האידריסים שלטו במשך כ־150 שנה בחלקים נרחבים של היחידה הגיאוגרפית הלא מגובשת מבחינה מדינית אז, מרוקו של היום. מקובל לכנות את בני משפחה זו "השושלת המרוקאית הראשונה", וקברו של מייסד השושלת, מולאי אידריס, השוכן בעיר שנקראת על שמו, מהווה אתר עלייה לרגל ראשון במעלה.

פועלם החשוב ביותר של האידריסים היה ייסודה של העיר פאס (Fès) והפיכתה לבירה התרבותית – ועד למאה הקודמת, גם הפוליטית – של מרוקו (ראו כתבה בנושא, עמ' 104). מוצאה המיוחס של המשפחה – מצאצאי הנביא מוחמד – ביסס עיקרון מרכזי בתרבות הפוליטית של מרוקו: מאז המאה ה־16, מייחסים לעצמם שליטי הממלכה מוצא דומה – נדבך מרכזי בטענתם ללגיטימיות.

בין המאות ה־11 וה־13 היתה מרוקו מרכזן של שתי אימפריות שנבנו על תנועות תחייה דתית – המוראבטין והמוואחדין, אשר השתרעו בשיאן הרחק מצפון וממזרח לגבולותיה הנוכחיים של "ארץ המערב הקיצון". מאוחר יותר נחלק מרחב זה בין שלוש שושלות שבטיות, שהמערבית בהן, בני מרין, השתלטה על רוב החלק הצפוני של מרוקו והחזירה את מעמד הבכורה הפוליטית לפאס. אימפריית בני מרין שרדה 250 שנה, אך שקיעתה במחצית המאה ה־15 הותירה את צפון מערב אפריקה במצב מתמשך של תוהו ובוהו פוליטי. מתוך מציאות אנרכית זו צמחה לבסוף ישות חדשה – מרוקו.

קרב שלושת המלכים

המאבק על ההגמוניה באגן המערבי של הים התיכון התפתח בעקבות דחיקת האיסלאם מחצי האי האיברי, וכתוצאה מעליית כוחן הימי של ספרד ופורטוגל. ממלכות אלה חתרו לנצל את הנתיבים החדשים שפרצו ספינותיהן באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי, ולהשתלט על שטחי ארץ ונמלים רחוקים כדי להקים אימפריות סחר חדשות. ההשתלטות הפורטוגלית ב־1415 על סאוטה (Ceuta), השוכנת לחופה הצפוני של מרוקו, ציינה את המגמה החדשה, שהגיעה לשיאה במהלך המאה ה־16 כאשר מובלעות נוצריות רבות צצו לאורך החוף האטלנטי.

במקביל הופיע ממזרח גורם חדש – האימפריה העות'מאנית. האימפריה השתלטה במחצית המאה ה־16 על אלג'יריה והתערבה במאבקי כוח בין גורמים שבטיים ואחרים, שהתיימרו להנהיג את מלחמת הקודש, ה"ג'יהאד", נגד הפלישה הנוצרית. הבולטת בכוחות אלה היתה השושלת הסעדית, שחתרה לאחד את הארץ תחת סמכות אחת, אך נפלה קורבן לפילוגים מרים מבית.

כך עלה המסך מעל הדרמה הגדולה של קיץ 1578. שני הטוענים לכתר הסולטנות

נמל העיר אגדיר. בשנת 1960 מחקה רעידת אדמה את בתיה של העיר, והיא הוקמה מחדש. לאחר התאוששותה, משגשגת באגדיר תעשיית דיג הסרדינים, והעיר מהווה יעד פופולרי לתיירים מאירופה | צילום: נסים קריספיל

הסעדית, שהתעמתו בצפון מערב מרוקו, נהרגו באותו יום. עימם נהרג גם מלך פורטוגל, דון סבסטיאן, ונפילתו גרמה לכיבוש ממלכתו בידי ספרד. הזוכה הבלתי צפוי של "קרב שלושת המלכים" היה אל־מנצור ("המנצח"), אחיו של הסולטן הקודם. הוא ניצל את עלייתו הבלתי צפויה לשלטון להנהגת משטר יחיד חסר מעצורים במשך רבע מאה. עם מותו נפלה השושלת הסעדית, וב־60 השנים הבאות התפוררה מרוקו לישויות רבות שנאבקו על השלטון. מתוך האנרכיה הגיח לבסוף כוח מלכד חדש, השושלת העלאווית, שמאז הרבע האחרון של המאה ה־17 שולטת על מרוקו.

הסולטן השני של השושלת העלאווית הוא שביסס אותה כגורם הכוח הדומיננטי בממלכה. מולאי איסמאעיל, שמלך במשך 55 שנים – שיא שאליו לא התקרב איש מקודמיו או מיורשיו – היה גדול שליטיה של מרוקו, ולבטח העריץ שבהם. הוא דיכא כל מוקד כוח אלטרנטיבי, כגון חכמי הדת – ה"עוּּלַמא" – מנהיגיה המוכרים של אוכלוסיית הערים, או את השבטים ההרריים, שסירבו לקבל את מרותו. משאבי הממלכה הושקעו ברובם בבירה החדשה, מֵכְּנַס (Mèknes), שלשם בנייתה בזז מולאי איסמעיל ארמונות שבנו קודמיו. אף שהיא רחוקה מלהזכיר את פאר ורסאי, שלה היתה אמורה לדמות, ראויה מכנס להיכלל במסלולו של התייר המבקש להכיר את מרוקו שהיתה, או שהיתה יכולה להיות.

קולוניאליזם – מאה אלף הרוגים
מרוקו היתה אמנם האחרונה במדינות צפון אפריקה שהשתעבדה לשלטון קולוניאלי זר, אך השפעת הצבא והכלכלה של המעצמות האירופיות עליה היתה מכרעת. נחיתתו של צבא כיבוש צרפתי באלג'יריה ב־1830 חשפה את מרוקו לשכנות לא ידידותית עם מעצמה מהדרג הראשון. 14 שנים אחר כך הומחשה נחיתותה הצבאית של הממלכה כאשר כוח צרפתי, שהשלים את דיכוי ההתקוממות האלג'ירית הגדולה, הביס את צבא מרוקו בתוך שעות ספורות בעמק איסלי (Isly).

אילו המשיכו לתוככי מרוקו, היו הצרפתים נתקלים מן הסתם בהתנגדות מעטה, אבל המחויבות הבריטית לעצמאותה ולשלמותה הטריטוריאלית של מרוקו הותירה את הסטטוס־קוו הפוליטי באיזור ל־60 שנה. בתמורה נאלצה מרוקו לפתוח את כלכלתה לחדירה מואצת של מוצרי התעשייה האירופית. הנזק למרקם הכלכלי והחברתי של הממלכה התבטא בשינוי מהותי של צביונה ובעלייתם של כוחות חדשים, שאימצו את עקרונות המודרניזציה המערבית וחתרו לרפורמה מקיפה באופי החברה.

התפוררות הסדר הפוליטי והחברתי הואטה במידה ניכרת בשלהי המאה ה־19 בזכותו של סולטן מוכשר ותקיף, מולאי חסן הראשון. לאחר מותו של הסולטן, הואץ התהליך והגיע לשיאו במלחמת אזרחים. בינתיים, נחתם למעשה גורלה של מרוקו הרחק משטחה, ב"הסכמה הלבבית" מ־1904 בין בריטניה וצרפת, שהעניקה לאחרונה יד חופשית במרוקו. התנגדות גרמנית דחתה את הבלתי נמנע בשמונה שנים נוספות, אך ב־1912 אולץ הסולטן עבד אל־חפיז לחתום על הסכם הפרוטקטורט, שחילק את ממלכתו לשני אזורי חסות בשליטת צרפת וספרד.

חקלאי רוחץ גזר בנהר בשולי הדרך שבין מכנס לפאס. האסתטיקה המרוקאית ניכרת בארמונותיה, במגדיה ובמבניה הציבוריים, אך גם בחיי היומיום צילום: נסים קריספיל	השוק במכנס. העיר מכונה "ורסאי של מרוקו" ושוכנת בלב האטלס. בשוקיה הרבים אפשר למצוא זיתים מצוינים, בדים, תכשיטים, שטיחים, תבלינים ואף כלי נגינה מקומיים צילום: מירי גרינשפן

ב־22 השנים הבאות ניהלו שתי המדינות מסע צבאי מקיף ויקר להכפפת המדינה כולה לשלטונם. המהלך הזה עלה בחייהם של יותר ממאה אלף מרוקאים וכמה אלפי צרפתים וספרדים, ובסופו, ב־1934, אוחדה מרוקו לראשונה זה 200 שנה תחת שלטון ריכוזי יעיל.
מעצבה המכריע של מדיניות צרפת במרוקו היה מושלה הראשון, מרשל ליוטה (Lyautey), שבמשך 13 שנים חלש על כל זרועותיו של הממשל, שאותו בנה בעזרת קבוצה של עוזרים צעירים ומיומנים. ליוטה המיר את פאס, הבירה הטרום־קולוניאלית, ברבאט (Rabat), שתהפוך בעתיד לבירתה של מרוקו העצמאית. קזבלנקה (Casablanca) השכנה התפתחה במהירות והפכה לנמל הסחורות העיקרי ולמרכז הכלכלי של הממלכה.

בשנות השלושים של המאה ה־20, בעקבות המשבר העולמי והבצורת הקשה ששברה את מטה לחמם של יושבי ההר, עקרו עשרות אלפי פלאחים לשיפולי הערים הגדולות והקימו שכונות עוני, הבידונוויל (Bidonvilles), שחלקן עדיין מקדמות את פני התייר הבא בשעריהן. בה בעת גדלה מאוד האוכלוסיה האירופאית שהשתכנה בשכונות חדשות, המופרדות מהעיר העתיקה, ה"מדינה", אשר נשמרה למוסלמים בלבד.

חוואים מצרפת התחילו להגר למרוקו ולהשתלט על אדמות העמקים הפוריות, שהופקעו ברובן מהשבטים. שיטות השקיה חדישות הונהגו לקידום חקלאות מודרנית, אך לא במגזר השבטי, שנותר ברובו מפגר ומוזנח. עיוותים מבניים אלה נותרו במרוקו העצמאית, ותיקונם הוא אחד האתגרים החברתיים המרכזיים הניצבים כיום בפני המלך החדש.

הכוח החדש – לאומיות
מדיניותו הנוקשה והמפלה של המשטר הקולוניאלי נתקלה בהתנגדות עממית. ראשונים להניף את נס המרד היו שבטי הברברים ההרריים, שלחמו לשווא לשמר את עצמאותם. קרובים מכל להשגת מטרה זו היו שבטי הריף שבצפון: כבר בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה הם הביסו את הצבא הספרדי, אך התרחבות מלחמתם לאיזור הכיבוש הצרפתי חרצה את גורל ההתקוממות לשבט, ואת מנהיגם, עבד אל־כרים, לגלוּת – לא לפני

שוק בטונריר. האתגרים המהותיים שעימם צריך להתמודד המלך הצעיר הם בעיקר העוני, הפערים הכלכליים, האבטלה והבערות של החברה המרוקאית | צילום: מירי גרינשפן

שצרפת נאלצה לשגר למרוקו מאה אלף חיילים בהנהגת גיבור מלחמת העולם הראשונה ובוגד השנייה, מרשל פטן. דיכוי המרד בצפון וחיסול איי ההתנגדות האחרונים בפסגות האטלס פינו את הבמה לכוח חדש – לאומיות.

פעילותה של התנועה הלאומית המרוקאית החלה ב־1930, בתגובה לניסיון צרפתי מגושם ליצור פירוד בין ערבים וברברים באמצעות מתן אוטונומיה שיפוטית למערכת החוק השבטי המסורתי. בכמה ערים פרצו הפגנות בהנהגת צעירים משכילים, שנחשפו לערכי המערב וביקשו ליישמם בארצם. בתחילת המאבק היו תביעותיהם צנועות, אך הסירוב הצרפתי להיענות להן הוביל להקצנת הדרישות, ובסופו של דבר להקמת מפלגת האיסתיקלאל, "עצמאות", ב־1944, ולתביעה לסיים לאלתר את משטר החסות הקולוניאלי.

שלוש שנים אחר כך תמך הסולטן מוחמד החמישי בפומבי בעקרון העצמאות, ושש שנים מאוחר יותר, ב־1953, החליטו הצרפתים להדיחו ולהגלותו ממרוקו. צעד זה גרם להקצנה מיידית במאבק הלאומי, שעבר בהדרגה לפסים אלימים. הצרפתים התחילו לאבד שליטה על המצב, ולבסוף, בשלהי 1955, החליטו להחזיר את מוחמד החמישי ולהמליכו כשליט מרוקו העצמאית, שתיכון עם תום שלטונם ושלטון ספרד.

נוף בהרי האטלס הגבוה. רבים מופתעים לגלות במרוקו הרים עם שלג עד, ואף אתרי סקי צילום: טל גליק

המלך מת, יחי המלך החדש
44 שנים בלבד חלפו מאז ששבה מרוקו והיתה למדינה ריבונית. במהלך תקופה זו עוצבה זהותה ונקבעו בה דפוסי משטר, שאך באחרונה התחילו להשתנות. דמות המפתח בתקופה זו היה יורש העצר, חסן השני, שהפך ב־1961 למלך מרוקו ושלט בה עד מותו, לפני כשנה.
סגנון שלטונו עמד במידה רבה בסתירה לזה שהנהיג אביו בחמש שנות מלוכתו. את מקום העממיות והתחכום שאפיינו את האב במגעו עם האוכלוסיה ועם נציגיה הנבחרים – ובראשם מפלגת האיסתיקלאל – תפסו נוקשות וריכוזיות שגבלו ברודנות וגרמו לניכור מתמשך בין המלך לבין מרבית המערכת הפוליטית. שני נסיונות הפיכה כושלים בראשית שנות השבעים המחישו למלך שהסתמכותו רק על נאמנות הצבא עלולה להוביל לתום שלטונו ולהטיל את הממלכה לזעזוע אלים.

נסיונו של המלך לעצב מחדש את המערכת הפוליטית הביא אותו לנצל ב־1975 את מות הרודן הספרדי פרנקו, כדי להחזיר למרכז התודעה הלאומית את שאלת גורלו של חבל סהרה המערבית, להעלות את הפופולריות שלו ולאחד מאחורי מנהיגותו את המערכת

משפחה ברברית בשפשוואן. הכפר כולו צבוע בכחול ולבן | צילום: נסים קריספיל

הפוליטית (ראו מסגרת מימין). בשנותיו האחרונות יזם חסן השני דמוקרטיזציה מבוקרת. חוקת הממלכה שונתה והפרלמנט זכה בסמכויות פיקוח על פעילות הממשלה.

הצעד הפוליטי הבולט ביותר שנקט עד כה יורשו, מוחמד השישי, היה פיטוריו של שר הפנים, דריס בסרי, האיש החזק ולפיכך השנוא של שלהי התקופה החסנית. צעד זה, מחוות סמליות אחרות והצהרות שונות של המלך החדש עוררו תקוות לשינוי יסודי במדינה ולמעבר למשטר של מלוכה חוקתית "אמיתית", בנוסח בריטניה או ספרד. כאמור, בשלב זה קשה להעריך עד כמה מבוססות תקוות אלו על הבנת אישיותו וכוונותיו של מוחמד השישי, ועד כמה הן מבטאות משאלות לב אינטלקטואליות חסרות ביסוס.

מכל מקום, האתגרים שעליהם ייבחן בסופו של דבר משטרו של המלך הצעיר אינם חופש העיתונות או המבנה החוקתי של המלוכה, אלא בעיקר העוני, הפערים הכלכליים, האבטלה והבערות של החברה המרוקאית. תאריך המפתח הוא שנת 2010, שבה עתיד המשק המקומי להיחשף לחלוטין ליבוא מוצרים מאירופה. כבר עתה ניכרים ניצניו של השינוי, בדמות ויכוח ציבורי בנוגע לגלובליזציה ולהפרטה, יתרונותיהם וסכנתם לעתיד החברה.
יכולתו של מוחמד השישי לשכנע את האוכלוסיה ברצינות כוונותיו לחולל שינוי, ובכישוריו לספק פתרונות למצוקות הכלכליות והחברתיות של נתיניו, תקל עליו לשמור על יציבות משטרו ותעצב את דמות המדינה והחברה המרוקאית לעתיד.

מדריך מסע אחר למרוקו