מקדונלדס של המזכרות

רוני ניסירוס מוכר בכל יום יותר ממאה מוצרים שהקולוסוס של רודוס מופיע עליהם. בזמן ששתינו קפה בחנות המזכרות שלו, באחד הרחובות הראשיים של העיר, סמוך לחומה, קנו את הקולוסוס על גבי מגבת, ספל ושלוש גלויות ובספר מאויר אחד. ניסירוס הוא צעיר אלרגנטי מאוד בן 22. הוא לובש ג'ינס יקר של חברה אמריקאית וחולצה לבנה ומגוהצת. החנות שהוא מנהל שייכת לגיסו. הם מתחלקים במשמרות, כי בקיץ החנות פתוחה 18 שעות ביממה.
"מה הולך טוב?" חוזר ניסירוס קצת בחשדנות על השאלה. "הכי טוב, בלי מתחרים, הולך הקולוסוס. אחריו הכובע האדום של פרארי. הטי שירטים של האולימפיאדה באתונה לא הולכים בכלל". אחר כך הוא חושב רגע, צוחק וחושף שיניים לבנות ומושלמות, מדליק מרלבורו ומוסיף: "כולם כנראה מתעניינים יותר בעבר שלנו מאשר בעתיד".
הקולוסוס שייך לעבר הרחוק מאוד. בשנת 305 לפני הספירה הגיע דמטריוס פוליורקֵטס, שנודע בכינוי המחמיא "הצר על ערים", לכבוש את רודוס. נגד כל הסיכויים הצליחו תושבי

האי להדוף אותו. חגיגות הניצחון צוינו בבניית פסל ענקי של הליוס אפולו, הוא הקולוסוס של רודוס. גובהו היה 32 מטר, ובכל רשימה היסטורית מונים אותו כאחד משבעת פלאי העולם העתיק. הדעה המקובלת היתה שהפסל ניצב בפתחו של נמל מנדרַקי, נמל היאכטות והדיג של רודוס.
יש לא מעט חילוקי דעות לגבי מיקומו של הקולוסוס, אבל זה לא מפריע ליצרני הגלויות, המגבות, הסיכות, הספרים, לוחות השנה, הספלים ועוד עשרות סוגי המזכרות לצייר אותו ניצב בגאון, בפישוק רחב, וכל אחת מרגליו דורכת על אחד משוברי הגלים המסמנים את הכניסה לנמל. זו המצאה מופרכת לחלוטין, כמובן, כי לאף אחד, גם ניסירוס מודה בזה בעליזות גדולה, אין מושג ממשי איך הוא נראה באמת. "קיים האיור המקובל", הוא מסביר, "וכולם מעתיקים ממנו".
לגבי עובדה מצערת אחת אין חילוקי דעות: הפסל עמד רק 65 שנה. רעידת אדמה הפילה אותו ארצה והוא נותר שרוע כך במשך קרוב לאלף שנה. ב־635, מסבירים המדריכים ברודוס, מכרו אותו לסוחר תורכי. נוודים ערבים חתכו אותו לחתיכות קטנות, ולפי הסיפור, נדרשו אלף גמלים כדי להעביר את כל החלקים ליעד הסופי, שם שימשו מן הסתם לבניית בית מרחץ.
סיפורים כמו זה על הקולוסוס יש בכל מקום. הייחוד של הפסל מרודוס הוא העובדה שכאן הפכו משהו שכמעט שאין מידע על צורתו או על קיומו ההיסטורי למוצר מסחרי ממדרגה ראשונה. דמותו ניצבת בכל חנויות המזכרות לצד ספרים עם תמונות ארוטיות מהמיתולוגיה היוונית. אודיסאוס וקליפסו נראים שם בתנוחות נועזות

במיוחד ("בסט סלר אדיר", הסביר ניסירוס בחן אופייני), לוחות שנה עם תמונות של כל המקדשים העתיקים ברודוס ("לא משהו", היה גזר הדין) וכמה ספרים צבעוניים של המנזרים ההרריים ברודוס ("כולם מתעצלים לנסוע לראות אותם, אז הם קונים ספר"). השערות סומרות למחשבה אילו עסקים נפלאים אפשר היה לעשות עם אלף הנשים של המלך שלמה או עם האמבטיה של בת שבע.
במגבת הצבעונית שקנינו בשמונה אירו נראה הקולוסוס כמעט כמו אחד מנערי החוף. צעיר חסון ושרירי, לבוש רק באזור חלציים, שהתאמן קצת בחדר כושר ועכשיו יצא לנמל לתפוס בנות. העדויות היחידות ליותר מאלפיים שנות היסטוריה הן הקשת שהוא נושא על גבו והכתר המחודד שעל ראשו. משניהם לא קשה להתעלם.
מקובל היום לכנות את פסל החירות בכניסה לניו יורק כ"קולוסוס המודרני". איך יכולה הגברת החסודה הזו להתחרות בבחור מרודוס? הכתר שלהם אמנם דומה מאוד, אבל כפי שהסביר ניסירוס בטון המקצועי ביותר: "זה שהיא ממש עומדת שם וכל אחד יכול לראות אותה לא עושה טוב למכירת המזכרות שלה. אצלנו כל הרעיון הוא שאת הסמל של רודוס אפשר לראות רק בחנויות המזכרות, ולא בשום מקום אחר. המציאות תמיד קצת מאכזבת".