• עונה מומלצת: כל השנה, כשמדובר במעיין – בעיקר בקיץ • התאמת המסלול: לכל המשפחה • קושי המסלול: קל מאוד • אורך המסלול: כשני קילומטרים וחצי • משך המסלול: שעתיים וחצי בניחותא • מפה: מפת סימון שבילים מס' 9, "מבואות ירושלים" • הגעה מהמרכז: נוסעים על כביש ירושלים-תל-אביב (מס' 1) מזרחה עד מחלף הראל. במחלף פונים ימינה, לכיוון מעוז ציון. חוצים את הישוב וחולפים על פני המחצבות. כעבור שני קילומטרים לערך מגיעים לכיכר וממשיכים בה ישר (כביש מס' 395) לכיוון צובה (כדי להחנות רכב בנקודת הסיום מומלץ לפנות לעבר הר איתן והסטף ולהשאיר רכב אחד במגרש החניה העילי של הסטף, בסמוך לבית הקפה). נכנסים לקיבוץ צובה ונוסעים ישר לעבר הגבעה ממול, בהתאם לשילוט המוביל למעיין. מכאן כבר נוכל לראות את שרידי הישוב הקדום. נעלה בכביש הצר המקיף את הגבעה מימין (דרום) ונשוב ונרד בו עד שנבחין בשילוט צנוע המורה ימינה, לעבר המעיין. נפנה ונחנה בחנייה המסודרת. • שימו לב: המסלול אינו מעגלי, יש צורך בהקפצת רכבים. • אזהרה: במהלך הטיול בצובה יש להיזהר מבורות פתוחים ולהימנע מטיפוס על קירות וגגות בשל סכנת מפולת. מנקודת החניה שלנו יוצא שביל מסומן בסימון שבילים ירוק המתפתל בינות למטעים של קיבוץ צובה. בעונה זו מבשילים התפוחים על העצים וצבעם – ירוק רענן ואדום כהה – הם מראה משובב נפש במיוחד. בין המטעים צומח ספק שיח ספק עץ, צמח בר הקרוי אוג הבורסקאים. אם נטעם את הגרגירים היבשים היוצרים את האשכולות הכהים שבקצה ענפיו, נגלה שטעמם חמוץ עד כי ניתן להכין מהם משקה הדומה בטעמו ללימונדה. בעבר שימשה חומציותו של הצמח לעיבוד עורות ומכאן מקור השם – בורסקאים. פה ושם ניתקל בשרידי מבנים. למרות שרוב בתי הכפר הקדום מקובצים בראש התל שנותר מאחורינו, בכל זאת ניתן למצוא כמה בתים מפוזרים בשטחים החקלאיים. אם נבקר בהם נוכל ללמוד כי לרובם קירות אבן עבים במיוחד, שנועדו לשאת את משקל הכיפה שבתקרה וכן לבודד מפני חום וקור. לכולם כמעט חלונות קטנים ומועטים – לצורכי הגנה מקור ומפאת המנהג המוסלמי לשמור על צניעותן של יושבות הבית. ככל שנתרחק מהתל נזכה בתצפיות טובות יותר ויותר, המאפשרות להבין את מיקומו של הכפר מבחינה אסטרטגית ולהבחין ביופייה של הגבעה עליה הוא בנוי, היוצרת קו מתאר עגול וסימטרי כמעט כנגד הרקיע. בסטייה קטנה מהמסלול מערבה (יש שילוט) נוכל לבקר בעין צובה. זהו מעיין שכבה רגיל – מי הגשם שמחלחלים בקרקע מגיעים עד שכבה אטומה, אותה אין הם יכולים לחדור. בהצטברותם מעליה, קורה שהם מוצאים מוצא החוצה ונובעים על פני השטח. המעיין היה בעבר מקור החיים של הכפר. כשנעמוד לידו נוכל להעלות את השאלה מדוע לא בנו את הכפר בסמוך אליו? התשובה פזורה סביבנו – המטעים, שגם אם גדשו בעבר עצים מסוגים שונים, התקיימו כאן כבר אז, וכעדות – שפע הטרסות. השטח המתון יחסית טוב לחקלאות ותושבי הכפר העדיפו לנצלו לצורך זה ולגור בנקודה גבוהה ומוגנת יותר. משום כך נדרשו להשקיע מאמץ יומיומי ניכר בהבאת מי השתייה אל הבתים, ויש מקום להניח גם שכאן היה אחד ממוקדי ההתנהלות של החיים – כאן נפגשו כולם, התרחצו ואולי גם נחו עם פרי טרי ביד, נרגילה מעשנת ורגליים במים. כשניכנס אל האמה וממנה אל ראשית הנקבות, שנועדו להגביר את שפיעת הנביעה, נחוש מיד בקרירות שאופפת את המקום. פכפוך המים הזורמים עשוי לגרום לנו להעלות בדמיוננו לא מעט מראות שהתרחשו כאן בעבר. לפי הסברה קמרון האבן המרשים מעל מוצא הנביעה הימנית נבנה בימיו של המלך הורדוס. מהמעיין נשוב אל עקבותינו אל השביל המסומן ירוק. השביל יורד מעט וממשיך לאורך קו גובה של השלוחה, לעבר הכיכר בה חלפנו עם הרכב בדרכנו לקיבוץ. נחצה אותה בזהירות ונמשיך אל הרכב שהותרנו במגרש החניה מעל הסטף. במידה ולא הותרנו רכב בקצה המסלול, לא יהיה מנוס מאשר לשוב על עקבותינו באותה דרך בה באנו. בראשית הקיץ התפוחים המאדימים על העצים ואשכולות אוג הבורסקאים ילוו אותנו גם בדרך חזרה ותל צובה יחכה לנו בזרועות פתוחות שנשוב ונתקרב אליו. |