מערב אפריקה: שייט על נהר הניז'ר

אם אפריקה היא, למרבה הצער ומהרבה בחינות, החצר האחורית של העולם, הרי שמדינות הסהרה והסאהל הן החצר האחורית של אפריקה. רצועת מדינות מדבריות וערבתיות ברובן, מסה יבשתית וצחיחה המשתרעת מסנגל ועד סומליה, מרחב עצום ודליל במשאבים, במים ובאוכלוסייה, אך עתיר ברעב, עוני וקיצוניות דתית.

רוב ממשלות המערב חד-משמעיות בהמלצתן לתושביהן להימנע לחלוטין מביקור באזור קשה זה, מכל הסיבות האפשריות: ממלריה ועד מלחמות אזרחים, מסכנת חטיפות ועד שיעורי פשיעה גואים. העלייה המשמעותית בשנים האחרונות בפריסתו ובפעילותו של ארגון AQIM – הפלג המקומי של תנועת אל-קעידה, הפעיל במיוחד במערב האזור המדובר, ובייחוד במאלי ובניז'ר – רק מוסיפה למוניטין המפוקפקים של האזור. לאחרונה נחטפו במרחב האנרכי שבין מאלי וניז'ר אזרחים מערביים, במיוחד צרפתים וספרדים, ששהו באזור כטיילים או מתוקף עבודתם. חלקם שוחררו תמורת כופר, אחרים נרצחו, או נהרגו בפעולות חילוץ כושלות. התערבותו לאחרונה של צבא צרפת בנעשה במאלי רק מוכיחה את חומרת המצב בפינה נידחת זו של העולם.

למרות שברובו האזור אינו ערבי, הרי שהדי "האביב הערבי" הגיעו גם אליו. הפלתו בהפיכה אלימה של שליט לוב מועמר קדאפי בשנת 2011, שלחה גלי הדף של התעוררות איסלמיסטית קיצונית אל עומק הסהרה, ודרומית אליו. במרץ 2012 אירעה במאלי, אחת המדינות היציבות באפריקה בדרך כלל, הפיכה צבאית. זו אירעה, לכאורה, על רקע תסכולו של הצבא מכך שהממשלה המרכזית בבירה במאקו נמנעה מלאפשר לו יד חופשית בדיכוי התסיסה הפוליטית בקרב אנשי הטוארג בצפון המדינה. כמה ימים אחר כך התקבלו ידיעות על כך שאנשי הטוארג השתלטו על ערי מפתח בצפון המדינה, ובראשן טימבוקטו. המדינה הגיעה אל סף אנרכיה, ואף מעבר לסף – ושומר נפשו ירחק.

* * *

שעת בוקר מאוחרת במופטי (Mopti), מרכז מאלי, על שפת נהר הניז'ר. הנהר העתיק והשטוח כראי לא מככב בעשירייה הפותחת של הנהרות הארוכים בעולם, אבל הוא השלישי באורכו ביבשת אפריקה ומהווה חוט שדרה חברתי וכלכלי למיליונים המתגוררים לאורך התוואי הקשתי שלו, שמתחיל בגיניאה, עובר במאלי ובניז'ר ומסתיים בניגריה, שם הוא נשפך למפרץ בנין. במאה ה- 19 נדהמו נוסעים מערביים לגלות שהנהר זורם, לכאורה, הפוך: מאזור הסמוך באופן יחסי לחוף, פנימה, אל תוככי היבשת, לאורך שפתו הדרומית של הסהרה, המדבר הגדול בעולם. זה נוגד אולי את ההיגיון הגיאוגרפי שהורגלנו בו, אבל זה נכון: מקורו של הנהר בגשמים הטרופיים העזים הניתכים על הריה הנישאים של מערב גיניה, ולמרות הקרבה היחסית לאוקיאנוס האטלנטי, זורם הנהר בכיוון צפון. כנראה שלא כל הנחלים זורמים לים, כדברי קהלת, לפחות לא בחלקו הראשון של מסלולם.

סירת דיג על נהר הניז'ר לעת ערב

מופטי היא אחת משורה של ערים שתושביהן מוציאים את לחמם מן הנהר ומן הקרקעות הפוריות לאורכו. בשעת לפני צהריים זו, מגיעה הפעילות המסחרית השוקקת לאורך גדת הנהר לשיאה הצבעוני ומחריש האוזניים. סירות דייגים, רפסודות מקורות עמוסות בגרוטאות וסמרטוטים, אנשים עולים ויורדים, עזים פועות, תרנגולות מקרקשות וצווחות, סבלים מעמיסים ופורקים – כאוס עתיק יומין כמו הנהר עצמו, חגיגה מתוזמרת של קניה ומכירה, עמידה על המקח, קבצנים וספסרים, אדם ובהמה. במדינה שהיא אחת העניות באפריקה, לא כל שכן בעולם כולו, כמעט ואין כבישים או מכוניות, שלא לדבר על תשתית ראויה של רכבות נוסעים או רכבות משא. הנהר – רחב ושקט, ללא אשדים או מפלים לאורכו – הוא עורק התחבורה העיקרי עבור אנשים וסחורות, קל וחומר כאשר רוב האוכלוסייה מתגורר ממילא לאורך גדותיו וגדות יובליו.

סחורה אחת משכה את עיני: לוחות בהירים, לבנים-אפורים, של מלח גולמי. המלח נכרה במעמקי הסהרה, כמה מאות קילומטרים צפונית לכאן, ומשם עושה דרכו דרומה, לעתים על גבי משאיות ישנות על דרכים משובשות, לעתים על גבי שיירות גמלים ארוכות, אל הנהר. סירות גדולות ומקורות (שמן בצרפתית, שפתה הרשמית של מאלי הפרנקופונית, פינאס – Pinnase) משיטות אותו לכאן. כאן נמכרים הלוחות בשוק המקומי, ולמרות המאמץ הרב שהושקע בכרייתם ובהובלתם, מחירם נמוך באופן מפתיע. אבל אסור לטעות: במערב, ללוח מלח מקורי ממעמקי הסהרה ערך כספי שעומד ביחס ישיר לדמיון שהוא מצית ולאסוציאציות האקזוטיות שהוא מעלה. במכירה פומבית של מוצרי מזון נדירים ומיוחדים שהתקיימה לאחרונה בפריז נמכר לוח שכזה במחיר 3,200 יורו.

"קברניט" הפינאס שלנו, שהיפנט אותנו בעשן שעלה ממקטרתו
ובמוזיקה המשכרת שבקעה ממקלט הרדיו שלו

החל משא ומתן קצר אבל קשה, שהתנהל בצרפתית רצוצה על שפת הכביש הסואן בזמן שקטנועים ומשאיות פולטי עשן סמיך שפשפו אותנו בעוברם. היה חם מאוד, ילדים קבצנים משכו בשרווליי ועזים פעו ברקע, אבל כשהכל הסתיים הבטחנו לעצמנו – אני וכמה טיילים אירופיים שפגשתי בדרכי – מקום על פינאס, שאמור היה לצאת באותו יום צפונה במורד הנהר, עד טימבוקטו.

יצאנו לשוטט; בשובינו כעבור שעות ספורות לנהר נדמה היה שהפינאס שקע במים העכורים בכחצי מטר לפחות בזמן שנעדרנו, בעודו הולך וכורע תחת נטל שקי הבטון האורז, הנוסעים ומיטלטליהם. סבלים עלו וירדו בסיוע קורת עץ רעועה, זיעה ניגרת במורד חזיהם השריריים והחשופים, הלוך ושוב: עוד מטען, עוד משקל. עלינו גם אנו והתמקמנו בין שלל השקים והציוד. באותן דקות ראשונות הייתי מודע לעצמי ולזרותי יותר מאי פעם במצבים דומים. הבטתי סביב: הפינאס היה סירה ארוכה ועמוקה, יריעת ברזנט סוגרת עליו מכל הכיוונים, נתמכת על מוטות עץ מהוקצעים בגסות. שני מנועי משאית ישנים ורועשים, חשופים לעין כל, טרטרו בקול מחריש אוזניים בחלל משוקע בחלקו האחורי של כלי השיט. אין ספק: זו לא הייתה ספינת תענוגות מפנקת משום סוג שהוא, רק כלי תחבורה בסיסי והכרחי לשינוע אנשים וסחורות לכפרים הנידחים והבלתי נגישים בעליל לאורך גדותיו הביצתיות והבוגדניות של נהר הרוחש תנינים והיפופוטמים. והשיט היה אפשרי רק כעת, אחרי העונה הגשומה, כשפני המים היו גבוהים מספיק על מנת להוביל כלי שיט כבד ומסורבל כל כך. ביתר הזמן סירה שכזו הייתה מגרדת את תחתית הנהר, וניווט היה הופך לבלתי אפשרי.

רגע של מנוחה על הסיפון

יתר הנוסעים כבר הסירו את נעליהם וכעת היו שרועים על השקים, מביטים בדממה בנהר הרחב והשקט, מאזינים למקלטי טרנזיסטור ישנים, מיטלטליהם הדלים תלויים בדרך-לא-דרך מעל ראשיהם. חלל כלי השייט הקטן והמוארך היה חשוך למדי; המטען הכביד כל כך על הפינאס עד שצריך היה לשחרר את כיסוי הברזנט ולהצמידו לדופנות הכלי על מנת שלא ייכנסו מים. מולי יכולתי לראות, בחרדה מסוימת, נער סיפון שכבר עסוק היה, בעזרת דלי פלסטיק שבור, בהוצאה קדחתנית וסיזיפית של מי הנהר שחדרו דרך סדקים צרים בתחתית הסירה, וכעת ליחכו את דפנות המנועים השקועים, אלא שאלו שבו וחדרו מיד לאחר שהוצאו ממנה.

תא השירותים היחיד על הפינאס היה בקצהו האחורי, המשוקע, של חלל כלי השיט, מוסתר בעזרת יריעת ברזנט קרועה ומזוהמת. התא היה לא יותר מחור גדול ברצפת כלי השיט, דרכו חדרו בעוצמה מי הנהר, עלו עד גובה הברכיים, אספו את מי האפסיים ושבו ויצאו כשם שבאו. לא הייתה כל דרך לשבת. עמדתי במים ששטפו את רגליי, הבטתי מהופנט ב"אסלה" הפרימיטיבית והיעילה הזו, נהנה ממגע המים הקרים על רגליי, מתקשה להבין איך המים שבים ויוצאים דרך החור ממנו נכנסו. ההגעה לשירותים כללה הליכת אקרובט זהירה על קרש ארוך, צר ומתנדנד, שהוצב מעל השקע בו טרטרו המנועים. הקרש קובע למקומו על ידי מערום של גויאבות בצדו האחד ומערום נוסף של מלונים מוארכים מצדו השני.

אחת הטבחיות של הפינאס. אורז היה הדבר היחיד בתפריט

אותו קרש, שהוצב קרוב מאוד לצדו הפתוח של כלי השיט, הוביל לסולם מאולתר שהוביל לגג הפינאס. היה ונפלת מן הקרש אל חלל המנועים, או מן הסולם אל הנהר, ספק אם מישהו כלל היה מבחין בכך. על הגג המקושת של הפינאס מונחים היו שקי פחמים כבדים (ששיקעו עוד יותר את כלי השיט), על "רצפת" ברזנט חלקלק שבינה לבין נפילה לנהר עמדו רק חוש אקרובטי ותשומת לב זהירה.

במרכז הפינאס, "בטן הספינה" – שטח משוקע נוסף ובו מטבח קטן, מאולתר ומזוהם, שבו עמדו סירי ענק על תנורי פחמים. מעבר מחלקו האחד של הפינאס אל חלקו השני הצריך דילוג מסוכן מעל חלל המטבח, על האש שבערה בו וסירי האורז שבעבעו עליה. האורז עמד להיות הדבר היחיד בתפריט הארוחות שלנו למשך השיט כולו. הטבחיות היו נשים כבדות, מבטן כבוי, שילדיהן הקטנים התרוצצו כה וכה, ועוד רגע והיו נופלים אל תוך סירי הענק המבעבעים או על התנורים הלוהטים – אבל נדמה היה כי אף אחד חוץ ממני לא נראה מוטרד מכך. הפינאס שלנו, על מראותיו וריחותיו, על האווירה החמה והמשפחתית ששרתה עליו, על עוניו ודלותו, היה כמו כפר אפריקאי קטן וצפוף, אחד ממאות אלפים בכל רחבי היבשת, שכמו ניתק ממקומו ושט לאיטו על הנהר הרחב.

סבלים פורקים סחורה באחת העצירות לאורך הדרך

יצאנו לדרך מתישהו – בחלק זה של העולם אין לוחות זמנים, בודאי לא מחייבים – לשייט של זיג-זג מקוטע. הפינאס שט מגדה לגדה, עוצר בכפרים שלאורך הדרך על מנת לפרוק בהם את הסחורה שנשא. בכל כפר שכזה – גיבוב של בתי חומר דלים, עזים כחושות, תרנגולים מרוטים וצריח דקיק של מסגד עשוי בוץ – רצו מאות ילדים אל גדת הנהר, מתרגשים למראה כלי השיט שלנו, רמז מוחשי לעולם גדול ומסעיר שמתקיים הרחק מכפרם. בכל עצירה כזו היה הפינאס מתקרב ככל יכולתו את הגדה, אבל נזהר שלא להתקרב יתר על המידה פן ישקע וייתקע על קרקע הנהר הבוצית. לאחר שהתקרב דיו היו המנועים כבים, והקברניט השמן וצוותו היו סוחבים את שקי המלט הכבדים אל החוף, הלוך ושוב בדממה, דרך המים החומים, בהשלמה שקטה ומתורגלת היטב, כשם שעשו כל כך הרבה פעמים בעבר. סביבנו יצאו דייגים אל המים, כמו בקליגרפיה סינית: הדייגים מתקדמים בעזרת מוטות ארוכים שנדחפו אל קרקעית הנהר ונשלפו מיד לפני שהספיקו להיתקע. עם כל כפר שחלפנו על פניו הלך ופחת המשקל העצום שהכריע את הפינאס, שאט-אט הגביה עצמו מעל המים.

בתוך הפיאנס. תערובת של אנשים, ילדים, חבילות וכלים

בכל כמה שעות היו הנשים במטבח מעמיסות אורז מהביל על קערות פלסטיק עמוקות ושופכות עליו רוטב בוטנים דליל. אנחנו, הזרים, קיבלנו את מנתנו ראשונים, וטרפנו אותה ללא סכו"ם מתוך קערה אחת. אחד מאנשי הצוות היה מכין תה, וכנהוג במערב אפריקה היה מוזג אותו מגובה רב בדיוק מרשים אל כוס זכוכית קטנה, ומהכוס בחזרה אל הקומקום החבוט, וחוזר חלילה, ועד שזכית לטעום את הנוזל המתוק כבר היה טעמו עשיר ומשכר. ישובים על הגג של הפינאס, נשענים בזהירות על שקי הפחמים, יכולנו לחזות במאלי חולפת על פנינו, רוח קרירה ונעימה מרחיקה מפנינו את היתושים נושאי המלריה. מסביב, למרחק ניכר, לא נראה רוב הזמן סימן להתערבות אנושית כלשהי. עופות מים נמלטו בבהלה מבין הקנים בעוברינו, היפופוטם כבד שקע במים, צליליה היפים של מוזיקה מערב אפריקאית מסורתית עלתה אלינו מן הטרנזיסטור של הקברניט, מתערבבת באדים המתוקים שעלו ממקטרתו. ובלילה – חופה של מיליארד כוכבים, שביל החלב כמו נהר לבן שנמתח במקביל מעל הנהר השחור.

אחד מאנשי הצוות מכין תה

שיט של כ-30 שעות הביא אותנו לקוריאמה (Kouriame), ספק כפר, ספק מזח עלוב למראה. כאן עגן הפינאס. אף אחד לא טרח לעדכן אותנו שזוהי התחנה הסופית. בחסות העמידה הסטטית והחשיכה הותקפנו על ידי אלפי יתושים וברחשים, שכמו נקמו בנו על הזמן שבו חבריהם במעלה הנהר לא יכלו לרוח שנשבה סביב כלי השיט. ירדנו אל גדת הנהר, מבוססים בבוץ, על מנת לשאת ולתת עם בעליו של ג'יפ עתיק על מחיר הנסיעה, שבמהלכה נעבור את יתרת הדרך הקצרה לטימבוקטו עצמה. הנהג הביט בנו וצחק, כמי שאומר, "כעת אמצע הלילה, אתם חבורה של זרים באמצע שומקום, באחת המדינות המסוכנות בעולם, אתם מוכרחים לגמוע את המרחק הנותר עד לטימבוקטו ולי יש את הרכב היחיד בסביבה. אתם באמת מאמינים שיש לכם יתרון כלשהו בבואנו לשאת ולתת על מחיר?"…

מראה מהנהר אל אחד הכפרים בדרך, עם מסגד בוץ אופייני וגדול במיוחד

הודינו בתבוסה, עלינו לרכב ויצאנו לדרך, מתרחקים על דרך העפר מן הנהר העתיק לעיר המיתולוגית שהייתה מטרת המסע כולו.

מפת מאלי

———–

אלדד ברין – גיאוגרף, מורה דרך וטייל, מתגורר בירושלים, אתר אינטנרט
פואד קא – צלם עיתונות וכתבי עת, מתגורר בשטוקהולם, אתר אינטנרט

לקריאה נוספת:

	הדרך לטימבוקטו, מאלי טימבוקטו, מלה נרדפת לסוף העולם, מסומנת אמנם באטלס אבל נמצאת בגבול בין מציאות לדמיון. דבי הרשמן ונפתלי הילגר, שליחי "מסע אחר" למאלי, חצו את אפריקה המער … דבי הרשמן, ד"ר | צילום: נפתלי הילגר