הרעיון לצאת לטיול משפחתי תרמילאי באתיופיה נולד כמתנת שחרור ליובלי, בתנו הבכורה. רצינו לחוות חוויה אפריקאית, שתגבש את ה"ביחד" שלנו, רגע לפני שמעגל החיים המשפחתי המשותף נפרם לנתיבי חיים שונים: יובל לטיול אחרי צבא במזרח, פלג למכינה קדם צבאית, ונוה בן ה-14, שעלה לחטיבה.
יצאנו "מבושמים" בקרמים דוחי יתושים למסע משפחתי של 15 יום לאתיופיה. כל זרוע נוקבה בחמישה חיסונים, מכלבת ועד לקדחת צהובה. תרמילים נכבשו בכדורים נגד דיזנטריה, מלריה ומחלת גבהים.
אתיופיה היא מדינה ללא מוצא לים, השוכנת במזרח אפריקה. שטחה שווה לגודלן של צרפת, ספרד וחלק קטן מפורטוגל גם יחד (כמיליון ו-100 קמ"ר), וחיים בה למעלה מ-100 מיליון תושבים. היא גובלת בצפון באריתריאה, במערב בסודן, בדרום בקניה, במזרח בסומליה ובחלקה הצפון-מזרחי בג'יבוטי.
לאחר מסע טיסות שנמשך עשר שעות (כולל חניית ביניים באדיס אבבה) הגענו בחשיכה לבהר דאר – לחוף אגם טאנה, מקורות הנילוס הכחול, צפון אתיופיה.
עייפים ועמוסי תרמילים נכנסנו לחדר שבו שלוש מיטות קומתיים מרופטות, כילות מחוררות, ושתי נברשות תקרה מפוארות. ניסינו לפענח את תזזיתיות מנעד זרזיף המים הרותחים-קפואים במקלחת, ויצאנו להכיר את האוכל האתיופי.
מגש עגול הובא למרכז השולחן, ועליו אינג'רה – מעין "לחוח" אתיופי שצבעו אפור וטעמו חמוץ – ששימש כ"כן ציור" למטבלים צבעוניים בלתי מזוהים. רעבים התנפלנו על צלחות הבשר הקטנטנות וקעריות התבשילים שהוגשו לצד המגש היפהפה, אך אז התנפצו בתוכנו ההתרגשות והציפייה. אל מול הבשר הבלתי לעיס (העתיד לפקוד את שולחננו לאורך המסע כולו) ותפלות/חריפות המטבלים, למדנו את השיעור הראשון שלנו באתיופיה – אוכל לטעמנו כנראה לא נאכל כאן.
למדנו גם כי זמן ההמתנה המינימלי לאוכל במסעדה הוא כשעה, והניסיון להזמין "פסטה קרבונרה" בעיר הגדולה מהתפריט, נגמר בפסטה יבשה על חביתה מקושקשת.
כבמטה קסם, ברגע הנחיתה באתיופיה כל אחד מאיתנו נהיה צעיר בשבע שנים. כיצד קרה הנס? לוח השנה האתיופי מתארך את השנים באופן שונה מהמקובל אצלנו. לפיו אנחנו כעת לא בשנת 2023 אלא בשנת 2016. עובדה זו נובעת מרצונה של הכנסייה האתיופית לייחד את עצמה משאר הכנסיות בעולם. לצורך זה הוחלט באתיופיה להתחיל לספור את השנים מהבשורה של המלאך גבריאל למריה על כך שהיא תישא את בן האלוהים בבטנה, ולא החל מלידת ישו.
רצינו לחוות חוויה אפריקאית, שתגבש את ה"ביחד" שלנו, רגע לפני שמעגל החיים המשפחתי המשותף נפרם לנתיבי חיים שונים
אגם טאנה, מקורות הנילוס הכחול, צפון אתיופיה. להגדלה לחצו על התמונות
אל מקורות הנילוס הכחול
צעירים בשבע שנים פתחנו את יומנו הראשון בשיט באגם טאנה, ממקורות הנילוס הכחול והגדול שבאגמי אתיופיה. לאחר צאתו מאתיופיה זורם הנילוס הכחול צפונה לסודן, שם הוא חובר לנילוס הלבן. ההתלכדות של שניהם יוצרת את הנילוס שזורם למצרים. הנילוס הכחול מספק 70 אחוז מכמות מי הנהר המגיעים למצרים, ומכיוון שאתיופיה סכרה את הנהר יש תסכול ומתח בין המדינות.
הבחירה לפתוח את יומנו הראשון בשיט רגוע באגם טאנה אפשרה לנו להתחיל ללמוד את הקצב "האחר" האתיופי. בעודנו ישובים בסירת עץ קטנה, שבתוכה אשכול בננות ומנגו, ומסביב קרירות של בוקר על אגם חיוור-אפרפר, התגלה ונצבע בפנינו בהדרגה קו לוהב של זריחה כתומה. סירות דייגים קטנות עשויות פפירוס נצבעו אדום, וסביבן התלהקו שקנאים, בתקווה לחטוף לעצמם שלל טעים. מעליהם עפו שלכים ולהקות מגלנים, שהפיקו ממני (המתלהבת שבחבורה) צווחות הכרה שאני באפריקה.
באגם טאנה איים געשיים רבים, איים קטנים המרופדים בצמחייה ירוקת-עד, ובכ-12 מתוכם מתנשאות כנסיות יפהפיות. כנסיות אלה שונות מכל מה שהכרנו עד כה. חלקן מראשית הנצרות באתיופיה, והן בנויות כבקתות אבן עגולות ומדופנות בבוץ וקש מתחדש. כשהגענו התנהלה תפילת הבוקר. אבני השרף "המור והלבונה" שמקורם מכאן, ניצלו על גחלים. "התמסטלנו" מריח עתיק וקדוש של כנסייה ישנה שבה נשמר דבר מה מעבר נשכח.
דרכי עפר משובשות הובילו אותנו אל מפלי הנילוס הכחול – Abay Tis שפירושם באמהרית: "המפלים השחורים" (המפלים מתחתרים בבזלת). המפלים המרשימים שרוחבם מגיע בעונה הגשומה (יוני-אוגוסט) לכ-400 מטר וגובהם קרוב ל-50 מטר, הם המפלים הגדולים ביותר באתיופיה.
עבורנו דווקא הדרך למפלים הייתה גולת הכותרת ומה שריתק אותנו באמת. הדרכים עוברות דרך כפרים עם דלות ועוני, כמותם לא ראינו בשום מקום בעולם. הבתים בנויים סנדות עץ אנכיות, וביניהן מספר סנדות רוחביות המהדקות אותן ויוצרות קיר. מעטים מתוכם זוכים לדפן אותם לצורך בידוד ב"עוגות" מגללי פרה, בוץ וקש.
הדרכים עוברות דרך כפרים עם דלות ועוני, כמותם לא ראינו בשום מקום בעולם
פנים הבית אפל ומאובק. השינה היא לצד הבהמות: האנשים על דרגש עץ מוגבה והבהמות בחדר משלהן. התושבים מסבירי פנים. אישה עם מנשא על גבה ובתוכו ילדה, רכנה מעל סאג' לוהט, כאשר מכסה עשוי חבלי פפירוס טבולים בחימר, מאהיל עליהם. היא לימדה אותנו איך לבשל את המאכל המקומי.
נוה התחבר לילדי הכפר, הודות לגור כלבים. בעזרת חופן מזון כלבים יבש ששלף מהכיס, אותו הביא מהבית, לימד אותם כיצד ניתן לאלף את הכלבלב.
למרות חוק חינוך החובה, מעדיפים הכפריים לא לשלוח את ילדיהם לבי"ס, מאחר והם זקוקים לעזרתם בשדות החקלאיים. לאור זאת, יצרה הממשלה, שתי משמרות של חינוך – בבוקר ומ-12:30, והילדים מתחלפים. "על הדף" מי שלא יעמוד בזה, עלול להיכנס למאסר לעשר שנים. בפועל, רק כ-49% מתושבי אתיופיה יודעים קרוא וכתוב. הילדים מעדיפים להישאר על דרכי העפר ולבקש עט או שוקולד מהתיירים, במקום בי"ס.
רק למחצית מתושביה של אתיופיה יש חשמל בבתים ומים זורמים. המראה השכיח ביותר בצידי הדרכים היו ג'ריקנים צהובים מלאים במי נהר או במי תהום המועמסים על ראשים או עגלות המובלות על ידי חמורים אל הכפרים.
עברנו בשווקים שבהם תרנגולות תלויות כאשכולות על אסלים, שמוטות כרבולת. נטמענו בתוך שאון עיזים, תרנגולות ובהמות לממכר . נסענו בדרכי עפר שבהן היינו אלה שפלשו והפריעו לעדרי הבקר והצאן, ולמדנו שהדרכים שייכות למעשה לפרות האתיופיות, המאופיינות בדבשת שומן על הגב ומנגד עור שמוט תחת הצוואר.
כאן למדנו, מיהו ההה-"גבר גבר" האתיופי הכפרי? האם זה שיש לו נשים רבות או אדמות? מסתבר שאתה צריך בעיקר סמל סטטוס אחד… מקל! נדמה כי המקל הפך לאיבר בלתי נפרד מגופו של הגבר האתיופי בכפר. המקל משמש להגנה על הבית והמשפחה, מאפשר להוביל את המרעה, להישען עליו ולנוח.
בכפרים, מקל בחזית הבית, עליו מלופף בד לבן, הוא סימן לבית בירה. מקל עליו תלוי ג'ריקן לבן, הוא סימן למסעדה ויש לרחוץ ידיים, לפני הכניסה.
באגם טאנה איים געשיים רבים, איים קטנים המרופדים בצמחייה ירוקת-עד, ובכ-12 מתוכם מתנשאות כנסיות יפהפיות 
דרכי עפר הובילו אותנו אל מפלי הנילוס הכחול – Abay Tis. הפירוש באמהרית: "המפלים השחורים" (המפלים מתחתרים בבזלת)
הטרק בהרי הסימיאן
בוקר יומנו השני באתיופיה נפתח בהתארגנות ליציאה לטרק של שלושה ימים בהרי סימיאן (Simien),ההרים הגבוהים באתיופיה ורכס ההרים הרביעי בגובהו באפריקה כולה שפסגתו (ראס דג'ן) נושקת ל-4533 מ'.
ארזנו מקלות הליכה, וכן "תרמילי יום" ו"תרמילי לילה" עם ביגוד תרמי וציוד נוסף אשר הגיע אל מחנה האוהלים שלנו על גבי חמורים. נטלנו כדורים נגד מחלת גבהים, נכנסנו לוואן ויצאנו לדברק – עיירה המהווה נקודת יציאה לטרק, בה רוכשים את כרטיסי הכניסה לשמורה.
יצאנו לשלושה ימי "בועה", בהם היינו אמורים להיות רק אנחנו והטבע. אלא שבדרך… עצרנו עם הוואן כל פעם בכפר אחר, כדי לאסוף את אנשי הצוות שליוו אותנו בטרק. כך התמלא הוואן עם – מאלאקו הטבח שבישל לנו במחנה האוהלים, תאסדאם והקלצ'ניקוב, שהגן עלינו מפני להקות הבבונים הזנובים שבהרים וכן עם עוזר הטבח, המדריך המקומי, עוזר המדריך, אחראי המדריך וכמובן הנהג…
הפכנו, למיעוט בוואן "שלנו“, בנסיעה שארכה כמה שעות טובות. השיא היה כאשר הנהג עצר להעמיס לוואן גם כבש ותרנגול לארוחות הערב שלנו. הילדים התחלחלו ואלו למזלנו הושארו אל מחוץ לוואן.
מסלול ההליכה נפתח אל נופו של מרחב טרשי אין סופי, כזה שהלב מתרחב למולו תוך כדי נשימה עמוקה. אלא שברגע הבא הנשימה נעתקה, כי מייד הגיעה עלייה תלולה. שביל צר ועמוק, שמשני צידיו זקני טחבים משתלשלים מעצי הערער, הוביל אותנו לארץ האגדות. השביל ברובו עבר לאורך מצוק מלא הוד המתנשא לגובה 1500 מ' ,כשתחתיו נוף ירח בראשיתי של בזלת בלויה כבת 40 מיליון שנה.
ההליכה התלולה, בגובה 3300 מ' (כ-1000 מ' יותר מפסגת החרמון הישראלית), לוותה בקשיי נשימה, והתרמילים שלנו נהיו כבדים יותר ויותר. לפתע, צווחות לא מזוהות הקפיאו אותנו במקום. מבטינו החלו להתרוצץ ולחפש את מקור הקול הנורא, שהתגלה כצווחות בבון המבקש מאימו לפלות לו כינים מהראש. בתוך דקות מצאנו את עצמנו מוקפים במאות בבונים זנובים – ג'ילאדות, הייחודיים להרי הסימיאן.
טרק של שלושה ימים בהרי סימיאן (Simien),ההרים הגבוהים באתיופיה
לבבונים הזנובים יש שלושים ניבים שונים של תקשורת, ואני המצאתי אולי ניב נוסף, כאשר נכנסתי לאקסטזת צילום, בידיעה שאם הם מישירים אליי מבט עליי להשפיל את שלי ולהיות כנועה. השומר שלנו, עם הקלצ'ניקוב, נדרך.
להקות הבבונים מאיימות "לנגוס את ההר", מאחר שהם ניזונים מעשביית ההר ששורשיה מחזיקים את האדמה והבזלת ומונעים ממנה מלהישטף ולהקריס את ההר. אולם המפגש עם הבבונים לא הכין אותי למפגש עם החיה האימתנית באמת שאותה הייתי עתידה לפגוש באופן ”אישי צפוף“, בלילה…
מסלול הטרק ביומנו הראשון בהרי הסימיאן התארך לו. למדנו דרך הרגליים את הפער שבין הזמן המערבי שלנו לתפיסת הזמן האתיופית. ההסבר המקדים של המדריך על המסלול, שלדבריו אורכו שלושה ק"מ וייקח שלוש שעות, התברר כלא מדויק בעליל – אורכו 12 ק"מ, ואת חלקו האחרון עברנו בחשכה. הגענו למחנה האוהלים הממוקם בגובה של 3100 מ', בליל שישי. השמיים היו זרועי כוכבים, ושרר קור אימים שהצליח לחדור מבעד לחמש השכבות התרמיות שלבשנו ולמרות מעיל הפרווה. הציוד החורפי שלנו, הגיע על גב חמורים, בדרך עפר עוקפת.
בתדהמה נפלאה ובהתרגשות רבה, שמענו לפתע מאחד האוהלים המוארים באור נרות – שירה בעברית. ללא דיבור בינינו, רק במבטים מצטלבים, זרמנו ישירות לאותו האוהל והתקבלנו בחיבוק ישראלי חם לטקס קידוש ושירת "שלום עליכם" עם חבורה שנוהגת לטייל יחד בשביל ישראל. מרק חם עם הל חיכה לנו באוהל שלנו. לצידו היו מגשי אינג‘רה ושלל תבשילים, שכנראה בשל הסחרור שחשנו מהגובה נהיו לראשונה טעימים.
זחלנו לאוהלי השינה הקטנים שלנו, ובדיוק כשעצמתי את עיניי בסיפוק חשתי כאב צורב בעורף, ובעקבותיו הגיע כאב חד וזהה בצוואר. מצאתי את עצמי תחת מתקפת נמלים אפריקאיות שחורות ענקיות והתפתח בינינו מאבק. החנקתי צעקת כאב כדי לא להבהיל את הילדים והצלחתי לשלוף מהשיער 12 נמלים ענקיות עם מנדיבולות (לסתות) של מפלצות, אותן ניסיתי למחוץ. לישון אח"כ, כבר לא ממש הצלחתי.
השכמנו אל בוקר של התלבטות ודאגה. פלג החל לפתח תסמינים של מחלת גבהים ולמרות שהיינו "במרחק נגיעה" מאחת הפסגות של הסימיאן, החלטנו לוותר על המשך הטרק ולרדת בגובה חזרה לגונדר. ככל שירדנו בגובה נתגלתה הקלה בסימפטומים.
לאחר נסיעה ממושכת ודגדוגי רעב מתפשטים הציע המדריך שנעצור לאכול בבית קפה. המומים ונרגשים חיפשנו מבנה של בית קפה בין ערבות השיטים ועדרי הצאן שמשני צידנו. המדריך פתר את החידה, כשהצביע לעבר עץ שיטה סוככנית שתחתיו נמתחו שתי יריעות בד, ושרפרפים נמוכים הונחו סביב קדירת גחלים ואבני קטורת משרף. שם נמזגו להם צ'אי וקפה חם בכוסות חרס קטנות, וכמו בכל עצירה שלנו, בתוך דקות נאספו סביבנו מקומיים סקרנים: חייל שנשבר לו לעמוד במחסום סמוך, ילדים, ורועה עיזים משועמם.
לבבונים הזנובים יש שלושים ניבים שונים של תקשורת, ואני המצאתי אולי ניב נוסף, כאשר נכנסתי לאקסטזת צילום
שביל צר ועמוק, שמשני צידיו זקני טחבים משתלשלים מעצי הערער, הוביל אותנו לארץ האגדות
אסון בחגיגות הטימקט
הודות לשיבה המוקדמת לגונדר זכינו לחוות את ההכנות לחגיגות הטימקט, שהיו הסיבה לבואנו במועד זה לאתיופיה. מדי שנה, באמצע חודש ינואר, מתקיימות חגיגות הטימקט המרשימות. חגיגות מלאות להט וקדושה, במהלכן מוציאים עשרות אלפי "ארונות ברית" מכנסיות ברחבי אתיופיה אל מקורות מים סמוכים.
על פי האמונה האתיופית, ארונות הברית הללו הם העתק של ארון הברית המקורי הקדום שהוצא מבית המקדש בירושלים ונלקח על ידי בנם של שלמה המלך ומלכת שבא לאתיופיה (לאקסום).
תהלוכות הטימקט נחגגות ברוב עם ומלוות בתופים, ריקודים, שירים ותפילה. התהלוכות נפתחות בשעות אחרי הצהריים, נמשכות לאורך הלילה לאור אלפי נרות ומגיעות לשיאן עם הזריחה, סביב הבריכה הקדושה וטקס ההטבלה. בטקס ההטבלה הכוהן נוגע במטהו במים, ממיר אותם למי הירדן הקדושים, וכל אלפי המאמינים קופצים למים הקרים בגלימות לבנות, לזכר טקס ההטבלה של ישו.
מדי שנה, באמצע חודש ינואר, מתקיימות חגיגות הטימקט המרשימות, חגיגות מלאות להט וקדושה
זכינו להיות עדים להכנות לקראת החג בערב. משאיות עם מכלי מים פקקו את הכבישים הצרים, שפכו מים ואפשרו לעשרות אנשים לנקות את הרחובות בעזרת מטאטאי קש. ה"טוקטוקים" צפרו לשווא בניסיון להיחלץ ולפלס את דרכם. טנדרים מעוטרים בדגלי הלאום, עמוסים חוגגים שקראו קריאות בלהט, צפרו ברחובות המקושטים. שירה נוצרית בקעה מרמקולים שהוצבו ברחבי העיר. קבוצות של שבטים מהדרום, עם חניתות מוזהבות וביגוד חגיגי, טיילו לצידנו בעיר. יובל ואני קנינו נטלה – צעיף בד שבו מתעטפות הנשים האתיופיות – כדי להתמזג עם הנשים המקומיות.
עם בוקר, מצאנו את עצמנו זורמים עם נחילי אדם, צועדים בטור משפחתי, אוחזים איש בכתפי רעהו כדי שלא לאבד זה את זה. המדריך אפשר לנו לחצות מחסומים וחומות מגן אנושיות של חיילים ופקחי תנועה, והוביל אותנו היישר ללב החגיגה. חגיגה חושית – של צבע, מוזיקה וריחות קטורת.
בשלוש לפנות בוקר נאספנו עם ההמון סביב מקווה המים המרכזי כשאנחנו מצוידים במעילים ובנרות משעוות דבש מקומית. אלפי מאמינים עטויים מעטפת בד לבנה, ועיניהם נוצצות, הקיפו אותנו. גלימותיהם הלבנות, נראו כ"קנבסים" שעליהם הוטלו משחקי אור וצל, שנוצרו מנרות התפילה שבידיהם.
התיישבנו על טריבונת פיגומים של סנדות, לצד אלפי המתפללים, מרחיקים בעזרת הומור משפחתי את המחשבה המפחידה על הקלות שבה יכולה הטריבונה לקרוס. ביקשתי לעבור מהטריבונה שלנו לאחרת, קרובה יותר למים. התיישבנו עליה ובשיאו של הטקס, רגע לפני הקפיצה לבריכה, התקשינו לעכל את המראה המחריד שנגלה לעינינו. הטריבונה, שרק לפני רגע ישבנו עליה, עם אלף האנשים שעליה, התמוטטה. הכל קרה בהילוך איטי. שפשפתי עיניים במחשבה שאני רואה מטושטש לרגע או אולי זו אני שפשוט חווה סחרור.
התדהמה שהשתררה, ואז קריאות הכאב והבהלה, היכו בנו. המוני אדם שהגיעו לפגוש את עצמם דרך האלוהים שלהם, גלשו לתוך אסון שישנה לעד את חייהם. מצאנו את עצמנו ישובים על טריבונה זהה, מבינים שגם היא יכולה לקרוס בכל רגע. לאחר שניות של שיתוק ובהלה הצלחנו, עם מאות האנשים שישבו לידינו, לרדת ממנה בהדרגה ובשליטה. אנשים החלו לרוץ עם פצועים וגופות בידיהם. רצינו לגונן על ילדינו; לשמור עליהם מפני מפגש אלים כל כך עם השבריריות שלנו, בני האדם.
הטיול נעצר. התכנסנו בתוכנו ליממה במלון, בורחים, ואז נפגשים לדבר, לעכל ולהתחבק.
הודות לשיבה המוקדמת לגונדר זכינו לחוות את ההכנות לחגיגות הטימקט, שהיו הסיבה לבואנו במועד זה לאתיופיה
תהלוכות הטימקט נחגגות ברוב עם ומלוות בתופים, ריקודים, שירים ותפילה
התיישבנו על טריבונת פיגומים של סנדות, לצד אלפי המתפללים, מרחיקים בעזרת הומור משפחתי את המחשבה המפחידה על הקלות שבה יכולה הטריבונה לקרוס
אל מדבר דנקיל
בצפון מזרחה של אתיופיה ולאורך השבר הסורי-אפריקאי, משתרע מדבר דנקיל, אחד המדבריות החמים והפראיים בעולם. נופיו הבתוליים הדרמתיים, טומנים בחובם תופעות וולקניות נדירות שבמקומות אחרים בעולם, לא היו מעזים לאפשר לאנשים להתקרב אליהם.
ביומנו הראשון במדבר דהרנו בג'יפ על פני אגמי המלח האין סופיים, שטחם כמחצית משטחה של ישראל ותחתיהם כלואים מים. לעיתים מצאנו בריכות מים מלוחים שהמלח טרם כיסה אותן לעד במרבד לבן, וטבלנו בהן.
נקישות גרזן ומוטות עץ הובילו אותנו למפגש עם בני שבט האפאר, נוודים מוסלמים המתגוררים במשכנות ארעיים ומתפרנסים בעיקר מחציבה של גושי מלח במלחות הגדולות של המדבר. גברים צרובי שמש, חרושי קמטים, כורים מלח מקרקעית האגמים בעזרת מקלות עץ וגרזינים, בחום כבד של 50 מעלות. את שקי המלח הם מעמיסים על גב גמלים וחמורים ובשיירות ארוכות, חוצים את מרחבי המדבר. על אף עבודת הפרך, הם משתכרים בפחות משבעה שקלים ליום.
בלילה הראשון במדבר דנקיל, על מישור אין סופי זרוע אבנים, נפרסו עבורנו "מיטות שדה" עשויות מסנדות ורשת חבלים. מגג הג'יפ הורדו מזרנים דקים ושקי שינה.
ביומנו הראשון במדבר דהרנו בג'יפ על פני אגמי המלח האין סופיים, שטחם כמחצית משטחה של ישראל
את שקי המלח הם מעמיסים על גב גמלים וחמורים ובשיירות ארוכות, חוצים את מרחבי המדבר
גששים אתיופים בחצאיות בד וקלצ'ניקובים ניתבו לנו את הדרך
זריחה בין תמיסות גופרית צבעוניות בלועו של הר געש
בתוך לוע הר הגעש דלול (Dalol) נגלה בפנינו, עולם מצמרר ומהפנט שוקק חיים או אולי מוות. עולם בו התפרצויות של תמיסות גופרית צבעוניות גוזרות מוות על חיים אנושיים וצומח.
התעוררנו בארבע לפנות בוקר כדי לפגוש את הזריחה במרחבי הגופרית. פנסי הג'יפ הדולקים, החזירו אלינו במהלך הנסיעה, בוהק ממישורי המלח ונדמה היה כי הגענו לכוכב לכת אחר.
לאחר נסיעה של חצי שעה, נפרדנו מהג'יפ והתחלנו לטפס רגלית אל ההר. השמיים החלו להחוויר, וקולות בעבוע נשמעו מכל עבר. חילקו לנו מסכות אף ופה מבד. גששים אתיופים בחצאיות בד וקלצ'ניקובים ניתבו לנו את הדרך. ריח עז של גופרית צרב לנו את בית החזה וקנה הנשימה. שולי הנעליים נצבעו בצהוב גופריתי חם. כיפות מלח, צבועות באדום של ברזל מחומצן, פלטו גזים ובעבעו. מכל עבר נראו בריכות ירוקות מאוגמות ברכסים של משושי מלח. מפלי צבע של תחמוצות אשלגן וקובלט נמהלו בירוק הבריכות. קשה להאמין שמדינה אחרת הייתה מאפשרת קרבה כזאת לתימרות אדים רעילים כגון אלו. המדריכים הורו לנו היכן לדרוך, וידאו שלא ניפול לבריכה רעילה ורותחת. הרגשתי שאנחנו מטיילים על פני כוכב לכת בדיוני.
אל מול השאלה על "כמה מספר רגעים בהליכה הזו לא ממש תרמו לבריאותנו?", לא היה לנו ספק, שזכינו לראות את אחד המקומות היפים ביותר שנפגוש אי פעם במהלך החיים. חיים שאולי קיצרנו מהם כמה רגעים…
טיפוס משפחתי לילי אל לוע הר הגעש הפעיל
לאורך המדבר פרושה שרשרת הרי געש המכונים "האלפים של מדבר דנקיל". רוב הרי הגעש כבויים, להוציא הר הגעש ארטה אלה (Erta Ale), שבתוך לועו מבעבעת בתקופות שונות לבה רותחת.
הלילה השני שלנו במדבר הוקדש למסע טיפוס רגלי אל לועו של הר הגעש. בין שתי גבעות הדבשת של גמל הועמסו מזרונים דקים ושקי שינה. היינו אמורים לפגוש את הגמל עם סיום הטיפוס שלנו, על שפת לוע הר הגעש ולישון תחת כיפת השמיים בשקי השינה.
העמסנו תרמילים על הגב, הצטיידנו במקלות הליכה ובפנסי ראש. טיפסנו בשביל, ובטור של פנסים, על "בזלת חבלים" צעירה, כמעט טרייה ועל סלעי בזלת משוננת.
במשך חמישה ימים בלבד בשנה בממוצע, זוכה מדבר דנקיל לחוות גשם, אותו הוא גומע לתוכו בשקיקה. איתרע מזלנו ודווקא באחד מחמשת לילות הגשם היחידים בשנה, אנחנו טיפסנו על ההר. זרזיפי גשם בלתי פוסקים הצליפו בנו. הותירו אותנו ספוגי מים בסופו של השביל, על סף לועו המעשן של ההר. הפנטזיה על לבה לוהבת על רקע שחור הלילה והמדבר, לא נראתה.
ב"קמפ" שבראש ההר פרסנו בר בשטח מזרנים ושקי שינה רטובים, ללא מחסה. האם ניסיתם להירדם פעם כשבכל רגע טיפות גשם מכות בכם בפנים? אנחנו לא הצלחנו…
החלטנו לרדת חזרה אל בסיס ההר. פנסים נשלפו מחדש, והדרך הארוכה בה טיפסנו, נחוותה במורד ההר, ארוכה עוד יותר…
הייתי גאה בילדים שלנו ששמרו על מצב רוח מרומם, שרו שירים וצחקו על המצב האומלל שבו נמצאנו. שקי השינה, אותם סחבנו כעת על הגב, ספגו את הגשם והפכו לכבדים יותר ויותר.
לפתע, מלוע הר געש אחר, שהיה כבוי עד כה, התפרצה לבה. המדריך שלנו היה המום. הוא מטפס באזור הזה שנים רבות ולראשונה נתקל בהתעוררות הר הגעש הזה שאת שמו לא ידע. ענן סמיך ואדום האיר את השמיים, עורר בנו השתאות וקריאות צהלה, לצד שאלה שהתעוררה ברגע שאחרי: "האם הלבה תזרום ותגיע אלינו"? "האם כדאי שנתחיל לרוץ ?"
בשלוש לפנות בוקר, הגענו סופסוף חזרה למרגלות ההר. גילינו בקתת אבן עגולה בודדה עם גג העשוי מבולי עץ ועטוף בקש. נכנסנו לתוכה ספוגים מגשם וללא בגדים להחלפה. על רצפת החושה המאובקת, הצטופפנו חמישתנו על שלושה מזרנים בלבד, התחבקנו ונרדמנו רטובים, עם חיוך שבחר לאמץ את הכיף שבחוויה ולא את הקושי.
בתוך לוע הר הגעש דלול (Dalol) נגלה בפנינו, עולם מצמרר ומהפנט שוקק חיים או אולי מוות. עולם בו התפרצויות של תמיסות גופרית צבעוניות גוזרות מוות על חיים אנושיים וצומח
הבקתה בה לנו למרגלות הר הגעש
המשך יבוא… מסע משפחתי באתיופיה פרק ב'
———
 |
לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor