מנהגי שולחן מסביב לעולם

"אל תניחו מרפקים על השולחן", "תלעסו בשקט", "ילד טוב משאיר צלחת ריקה", "לא אוכלים עם הידיים" – כולנו שמענו את האמירות האלה בילדותנו, כשישבנו עם ההורים מסביב לשולחן, במיוחד כשהתארחנו אצל אחרים או כשלבית הגיעו אורחים חשובים. חלקנו ממשיכים להגיד לילדינו בדיוק את אותם דברים. אבל כשאנחנו וילדינו יוצאים אל העולם הגדול, כדאי לבחון מחדש חלק ממנהגי השולחן שלנו. מה שנחשב למנומס במדינות המערב עשוי להיתפס כגסות רוח במזרח, ולהיפך. גם כשמדובר על אירופה וארצות הברית אפשר לראות לעיתים הבדלים תהומיים במנהגי השולחן.

דוגמה טובה לכך אפשר היה לראות בשנה שעברה, כשראש עיריית ניו יורק, ביל דה בלאזיו, צולם כשהוא אוכל פיצה במסעדה איטלקית בניו יורק עם סכין ומזלג. האקט התמים הזה התפרש בקרב התקשורת המקומית והתושבים כהתנהגות מתנשאת ולא ניו יורקית בעליל, שכן בניו יורק נוהגים לאכול פיצה עם הידיים. דה בלאזיו, האיטלקי במוצאו, מיהר להתנצל ולהסביר שרכש את המנהג בעת ביקור באיטליה ושבאכילת פיצה עם תוספות רבות, נוח יותר להתחיל בחיתוך בסכין ומזלג ורק אז לעבור לאכול עם הידיים.

אוכל ומנהגים הקשורים בו משתנים מתרבות לתרבות ומעוררים רגשות עזים הן אצל הסועדים המקומיים והן אצל מי שמגיע מרחוק ולעיתים נדהם ממראה עיניו. כדי שלא תעליבו אף אחד, הנה סקירה של כמה מנהגי שולחן בולטים ברחבי העולם:

אכילה של פיצה בסכין ומזלג. מה שנחשב למנהג מקובל באיטליה נתפס כהתנשאות בניו יורק

ילד טוב משאיר צלחת ריקה? כמעט כל ילד בארץ יודע שצריך לסיים הכל מהצלחת, ובניגוד לתפיסה המקובלת, לא מדובר בנחלתם הבלעדית של יהודי מזרח אירופה – לא משנה מאיזו מדינה הגיעו המארחים שלך, כשמתארחים בבית אחר חייבים להשאיר את הצלחת מבריקה, כדי לא להעליב את המארחת. אבל מסתבר שזה לא כך בכל מקום. ברבות ממדינות אסיה והמזרח הרחוק, השארת צלחת ריקה היא עלבון גדול למאחרים, שעלולים לפרש את האקט הזה בכך שלא נתנו לאורח מספיק אוכל, והוא נותר רעב. אז מה עושים? משאירים כמות קטנה של אוכל על הצלחת, שמאותתת למארחים שאתם שבעים ומעריכים את נדיבותם. ובאותו עניין – גם אם אתם צמאים מאוד, לעולם אל תמלאו בעצמכם את כוס המשקה שלכם. מלאו את כוסו של אחד מהנוכחים האחרים ליד השולחן, והוא כבר יבין את הרמז וידאג למלא את הכוס שלכם בחזרה. 

מי רוצה תוספת? ממש כמו שהשארת צלחת ריקה נחשבת במקומות מסוימים למחמאה ובמקומות אחרים לעלבון, ככה גם בכל הנוגע לבקשת תוספת. אם אצלנו בישראל מי שמבקש תוספת מהמארחים עושה אותם מאושרים עד הגג, הרי שבצ'ילה, למשל, אם תערימו מנה נוספת על הצלחת שלכם אתם עשויים להעליב את המארחים, ויש לחכות בסבלנות עד שיציעו לכם עוד מנה.

ללקק את האצבעות. ילדים רבים לא עומדים בפיתוי בתום הארוחה ומלקקים את האצבעות, מעשה שנתפס כבלתי מנומס בעליל. אבל בהודו, ליקוק האצבעות נחשב למחמאה גדולה, אשר ממחישה למארחים כמה נהניתם מהאוכל שלהם.

ילדים שמלקקים את האצבעות בזמן האוכל ננזפים לעיתים, אבל בהודו המנהג הזה דווקא מעיד על כבוד למארחים

לא אוכלים עם הידיים. במדינות המערב, ובעיקר באירופה, אכילה עם הידיים נתפסת כהרגל ברברי, אבל גם במדינות אירופיות יש מאכלים שמותר לאכול עם הידיים, כמו צ'יפס, ויש אפילו שם מיוחד לאוכל שניתן לאכול עם הידיים – "פינגר פוד", אותן מנות זעירות שנוהגים להגיש לצד המשקה בקבלות פנים ובקוקטיילים. אבל יש מדינות שבהן אוכלים הכל, ממש הכל, עם סכין ומזלג. בצ'ילה, למשל, יש קודי התנהגות מחמירים במיוחד סביב השולחן, ושם אוכלים אפילו צ'יפס, אמפנדס וכריכים עם מזלג.

כן אוכלים עם הידיים. בעוד שיש מדינות שבהן אכילה עם הידיים נחשבת לטאבו מוחלט, במדינות אחרות צורת אכילה כזאת מאוד מקובלת. בצפון תאילנד, למשל, נהוג לאכול אורז דביק, אשר אותו טובלים ברטבים ובתוספות, ביד. גם בהודו נהוג לאכול עם היד, אבל שימו לב – רק עם יד ימין, יד שמאל נשארת מחוץ לתחום (הסיבה לכך נעוצה בשימוש של יד שמאל בהיגייניה האישית). אכילה ביד ימין בלבד מקובלת במדינות רבות במזרח התיכון וכן באזורים מסוימים של אפריקה.

אכילה של מאכלים מסוימים עם הידיים מקובלת גם במקסיקו. במקסיקו נוהגים לאכול טאקו עם הידיים. התייר הממוצע, שאכילה של טאקו עם הידיים מותירה את בגדיו מרוחים בעיסה של סלסה ושעועית שחורה, עשוי להרגיש קצת נבוך, אבל אכילה של טאקו בעזרת סכין ומזלג נתפסת במקסיקו לא רק כמטופשת, אלא גם כמתנשאת. אז כל שנותר לכם הוא להצטייד בערימה גדולה של מפיות או מגבונים לחים ולהתחיל לאכול עם הידיים…


מנומס לאכול עם הידיים? בצ'ילה נוהגים לאכול הכל עם סכין ומזלג, אפילו צ'יפס

להאכיל את השותפים לארוחה. ואם באכילה בידיים עסקינן, הרי שבאתיופיה, לא רק שאוכלים עם הידיים, נהוג להאכיל בידיים גם את חבריכם לשולחן. את האינג'רה, למשל, הפיתה האתיופית שמוגשת עם שלל תבשילים, נהוג לבצוע עם היד, "לנגב" עם הבצק את התבשיל ולהכניס לפה של מי שיושב לידך. כל המרבה הרי זה משובח ומי שמכבד את רעהו רק בחתיכה אחת נחשב לקמצן. המנהג הזה הוא חלק ממסורת רבת שנים שלפיה אנשים שאוכלים מאותה צלחת יכולים לבטוח זה בזה.

כן מרימים אוכל מהרצפה. יש מדינות שבהן לא שמעו על "חוק חמש השניות", שלפיו מזון שנפל על הרצפה נשאר ראוי לאכילה כל עוד לא חלפו חמש שניות מרגע הנפילה ועד להרמתו. באפגניסטן, למשל, אם נופל לחם על הרצפה, לא ממהרים להשליכו לפח אלא מרימים אותו, מנשקים אותו, מקרבים אותו למצח ולבסוף, מחזירים אותו לשולחן או מניחים בכל מקום שאינו הרצפה.

לא מסתירים את הידיים מתחת לשולחן. ידוע שזה לא מנומס להשעין את המרפקים על השולחן, אבל מה עושים עם הידיים בזמן ההמתנה לאוכל או בין ביס לביס? מה שבטוח הוא שבאירופה אין להניח את הידיים על הרגליים ולהסתירן מתחת לשולחן. במקום זאת, מקובל להניח את פרקי כפות הידיים על השולחן. מקורו של המנהג עתיק היומין הזה בימים בהם רצו להוכיח לשאר הנוכחים שלא מסתירים כלי נשק מתחת למפה.

אז איפה מניחים את הידיים בזמן האוכל – על השולחן או מתחתיו? תלוי באיזו מדינה אתם אוכלים

בשביל מה המזלג הזה בכלל? כל מי שיש לו ילדים ודאי מצא את עצמו מטיף להם לא פעם: "בשביל מה יש לכם מזלג ליד הצלחת אם אתם לא משתמשים בו?". אם תיסעו עם הילדים לתאילנד, ייתכן שסוף סוף תהיה להם תשובה ניצחת בשבילכם. בתאילנד מצאו שימוש נוח למזלג – לא מכניסים אותו לפה, אלא מחזיקים אותו ביד שמאל כדי להעביר בעזרתו את האוכל לכף, ורק אז אוכלים (מהכף כמובן).

קולות בזמן האוכל. כולנו חונכנו ללעוס בפה סגור ובכלל, להשתדל לא להיות קולניים במיוחד בזמן הארוחה – הרגל שימושי במיוחד במידה ויום אחד נוזמן לסעוד אצל מלכת אנגליה. אבל יש תרבויות שבהן השמעת קולות בזמן האוכל היא דבר מאוד מקובל. קחו לדוגמה את היפנים, שבדרך כלל יש להם תדמית של אנשים מאופקים למדי, דווקא בזמן הארוחה, ובעיקר כשאוכלים מרק או נודלס, הם נוטים ללעוס או ללגום את האוכל בקולניות, וכמה שיותר רועש – יותר טוב! המנהג הזה, שנחשב לנימוסי מאוד, הוא הדרך הטובה ביותר להראות לשף שהסועדים נהנים מהארוחה. בסין, בטייוואן ובמדינות נוספות במזרח הרחוק, גיהוק ("גרעפס") במהלך הארוחה נחשב להבעת שביעות רצון מהאוכל ומתן מחמאה לשף שעשה עבודה טובה. הנוהג הזה, אגב, מקובל גם הרחק משם, אצל האינואיטים בקנדה.

ביפן ובמדינות נוספות אסיה, אכילה רועשת היא הדרך הטובה ביותר להביע הנאה מהארוחה

בלי פרמזן, בבקשה. רבים מאתנו נוטים לבקש תוספת של גבינת פרמזן ליד הפסטה, אבל דווקא בארץ הפסטה והפרמזן מדובר במנהג לא מקובל. התפיסה היא שהפרמזן משתלב רק עם סוגים מסוימים של פסטה, וברומא, לדוגמה, הגבינה שמגישים בדרך כלל לצד הפסטה היא דווקא פקורינו. ואם חשבתם לפזר קצת גבינת פרמזן מגורדת על הפיצה, דעו שבאיטליה זה נחשב לחטא של ממש. אז מה עושים? פשוט לא מבקשים פרמזן, אלא אם מציעים לכם או מגישים את הגבינה ביחד עם המנה.

בלי מלח ופלפל. אם באיטליה לא מקובל לבקש תוספת של גבינה, הרי שבפורטוגל זה ממש לא מנומס לבקש מלח ופלפל (אלא אם כן הם כבר מונחים על השולחן). מי שמבקש מלח ופלפל רומז לטבח שהוא לא סומך על כישורי התיבול שלו. בבריטניה ניתן לבקש מלח או פלפל, אבל רק אחרי שטעמתם את האוכל. 

כבוד לאמא אדמה. אם המארחים שלכם בצ'ילה, ארגנטינה, פרו או בוליביה שופכים קצת יין מהגביע שלהם על הקרקע, זה לא בגלל שהיין לא טעים להם. זו דרכם לרחוש כבוד לפאצ'ה מאמא, אמא אדמה, אלת הפוריות והקציר, בה מאמינים בכמה מתרבויות האנדים.