מלון קסבה די טובקל, מרוקו: תענוגות האטלס

לא נעים להרגיש כל כך טוב. הכל מסביב מדויק, מפואר ומפנק. המרפסת הצופה לקונוסים הלבנים של הרי האטלס, הטאג'ינים עם רחש קוסקוס הכבש המבעבע, החדרים עם כריות הסולטן המלטפות. קסבה די טובקל, ארמון מרוקאי בלב הרי האטלס.

אבל אז אתה נזכר מה ממתין לך למחרת. טיפוס של יומיים בהרים, שינה באיזושהי חושה, ואבדאי  בג'לבייה שיגרור שק ובתוכו תרנגולת ויכין לך קוסקוס (אלא מה?), ואחר כך ידליק את העששית שליד המיטה. אז מותר לך, ואפילו רצוי. אבל הקונספט מצחיק. את הפרס הגדול מקבלים לפני המאמץ הגדול. לא צריך להילחץ. מותר להירגע. לפרוש רגליים על המחצלת. זה בדיוק מה שעושים התיירים הצרפתים שממלאים את המלון. באים לכאן לשלושה ימי נוף ופיטום, ואז עולים על הג'יפ וחוזרים למרקש.

מדריך מסע אחר למרוקו

בצילומים: מלון קסבה די טובקל. ארמון מרוקאי בלב הרי האטלס

חללים שאינם זרים לנוף

אתה הולך בחדרים ומתפעל. יש פה משהו מתחושת הצימריות. לא זו המיופייפת, מהסוג של "מומלץ לטיפול בזוגיות", אלא כזו של רצון אמיתי, מלווה במקצוענות מרשימה שנועדה לספק את הסטנדרטים הכי גבוהים, והכל מתוך תקשורת עם הסביבה: עיצוב מסורתי, חללים שאינם זרים לנוף, עובדים מקומיים (וגם קוסקוס). בעלי המקום מודעים לכסף הגדול שהתייר מוכן להוציא על לינה ואירוח, אבל לא הופכים את העסק למסחרה לאס וגאסית.
הבֶּרברים, אנשי האטלס, באים לשערי המלון, ואיש אינו מגרש אותם. הם משחקים בכדור: ילדות, ילדים, נערים, גם סבתא אחת – כולם בעניין. אז אתה מצטרף. הריאות שואגות בתוך כמה דקות. מישהו שכח שהקסבה עומד בגובה 1,800 מטר. רק שהכדור לא יתדרדר במדרונות הגבעה. טיפוס של עשרים דקות לכל בעיטה לא נכונה. לפחות יש נחל קטן שזורם במקביל לשביל, ובו שרכים ענקיים.

שוב עולים רגשות האשם. מי בכלל ציפה לארמון הזה. רוב המוצ'ילרים לא שמעו על הקסבה, ורובם מטיילים עם מדריך שפורש להם אוהלים בלילה. לכאן מגיעים תיירים שקיבלו חוברות כרומו מהודרות של המלון במשרדי הנסיעות הגדולים באירופה.

מגע מי השלגים באבנים לוהטות

לא נעים לך מהג'ינס הקרוע. אבל לכאן, להבדיל ממסעדת "יקוט" בעיר העתיקה במרקש, ייתנו לך להיכנס בסחבות כאלה. כדי לאפשר את מחירו של הלילה, הם מציעים את הדורמיטורי של הארמון – שש מיטות, אחת יותר מפוארת מהשנייה. רק תבחר. יש משהו נעים בזה שאנשי המקום מקבלים בברכה את כל סוגי התיירים. רק לא לשכוח להוריד נעליים בתוך הארמון האדום.

מגיעה שעת אחר הצהריים. ההתרחשות האמיתית תתקיים בחדר האוכל. אין לך מושג מה יוגש (הלינה היא על בסיס חצי פנסיון או פנסיון מלא). הציפיות עולות. אולי הערב פסטייה ממולאת בבשר יונים? אולי טאג'ין עם בשר טלה ופירות יבשים? זה הזמן ללכת לחמאם התורכי. מי השלגים המופשרים ממתינים למגע האש והאבנים הלוהטות.