מטרהורן: טיפוס הרים בשווייץ

המחשבה הראשונה היתה "בלתי אפשרי לטפס על הקיר הזה", לכן לא הופתעתי לגלות שמהסיבה הזו דחו מטפסי ההרים הראשונים את הטיפוס לפסגת המטרהורן. רק בשנת 1865, כמעט שמונים שנה לאחר העלייה למון בלאן (Mont Blanc) בצרפת, הפסגה הגבוהה ביותר במערב אירופה, הגיע לפסגה מטפס ההרים הבריטי אדוארד וימפר. המשלחת השיגה את יעדה והגיעה לפסגה, אך המחיר היה כבד. ארבעה מחברי המשלחת של וימפר נפלו ומתו בדרכם למטה מהפסגה כשהם קשורים בחבל אבטחה זה לזה. וימפר, רדוף זיכרונות, משחזר בספרו Scrambles Amongst the Alps: "מדי לילה, אתה מבין, אני רואה את חברי מהמטרהורן מחליקים למטה על גבם, זרועותיהם פשוטות לאוויר, אחד אחרי השני, בסדר מושלם ובמרחקים שווים — קרוס המדריך ראשון, אחריו הדוו, אחריו הדסון ובסוף דאגלס…". ארבעתם נקברו בבית הקברות של צרמט (Zermatt) שמאז התרחב כדי לתת מקום למטפסים הרבים שסיימו את קריירת הטיפוס שלהם באותו האופן. מטפסי ההרים פיתחו יחסי משיכה־דחייה עם הפסגה המאיימת של המטרהורן. הם פילסו בגופם, ולעתים קרובות במחיר חייהם, את הנתיב לטיפוס הרים מודרני, נענו לדחף קמאי שקיים במין האנושי משחר ההיסטוריה — להתקרב לשמים. העפלה לפסגת הר היא אולי החוויה האנושית המסעירה ביותר.

תוך כדי הרהור אני מתבונן בהר וכמעשה היידי בת ההרים משוטט בשבילים שמעל העיירה צרמט הנמצאת בעמק שמתחתי. בעוד כמה שעות ייתן האוויר הדליל את אותותיו והגוף יתחיל בתהליך התאקלמות לגובה ולדלילות החמצן. בתהליך הזה יפצה ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות, המסיעות את החמצן לחלקי הגוף השונים, על דלילות האוויר. בעוד כמה ימים, לאחר שהייה בגבהים של 3,000־4,000 מטר, יוכל הגוף לתפקד כמו שהוא מתפקד בגובה פני הים. את ה"פטנט" הזה הבינו מזמן גם ספורטאי עילית המתאמנים בגובה של יותר מאלפיים מטר ויורדים להתחרות במרוצים בגובה פני הים. דמם העשיר בכדוריות דם אדומות מאפשר השגת תוצאות ושיאים אישיים שבאימון רגיל לא היו מסוגלים להם.

דרוש טיפוס לטיפוס
נחזור אחורה. זה היה היום הרביעי שלי בצרמט, עיירה בת 6,000 תושבים שמציעה סקי משובח ומלונות טובים ולא נחה גם בקיץ: נופי האלפים והרכבת המתפתלת בין הרכסים המושלגים מושכים אלפי תיירים שנוהים אחר היופי הכובש ומתמסרים לאירוח השווייצרי הנעים. בימים אני מדלג בין הגבעות ומטפס על הסלעים, ובלילות סוקר ברים אפלוליים בחיפוש אחר גברים. ליתר דיוק, מטפסי הרים שגם הם, כמוני, מחפשים שותפים לטיפוס המסוכן לפסגת המטרהורן. מזג האוויר ההפכפך והשלג שירד סגר את ההר לטיפוס, הימים נוקפים ואין לי שותפים למסע. לא מדריכים מקצועיים ולא מטפסים, לא ליום ראשון כשתחזית מזג האוויר מורה על התבהרות, וגם לא ליום שני כשצפוי מזג אוויר טוב. ביום שלישי עתיד חלון מזג האוויר הטוב להיסגר עם הגעתה של חזית קרה מצפון.

כבר יומיים שהתרמיל שלי ארוז ואני ערוך ליציאה, ועדיין, שותף לטיפוס, שבדרך כלל קל למצוא במחנה המטפסים במבואות העיירה — אין. באין פתרון אני מחליט להתחיל בצעידה לכיוון הבקתה שבבסיס ההר, שממנה יוצאים המטפסים ואליה הם חוזרים. אני מקווה שבבקתה, נקודה מרכזית ואסטרטגית, אמצא מדריך או מטפס. הבקתה, בניגוד לשמה הרומז על מבנה עץ קטן ורעוע, הפכה ברבות השנים לבניין בן שלוש קומות המאכלס מסעדה ו־120 מיטות למטיילים ולמטפסים. אני פונה לאחד מאנשי הצוות ושואל על שותפים לטיפוס. מדבריו אני מבין שכרגע אין אף אחד כי מזג האוויר הקשה הבריח את כולם חזרה לעיירה, והמדריכים שהיו נסעו לאתרים אחרים, גבוהים ומאתגרים פחות, עם מזג אוויר נוח יותר ומטפסים רבים יותר.

בנויים לקשר מחייב
קורט ואני יושבים על המרפסת הפונה להר, שותים בירה ומגלגלים שיחה. קורט, שמנהל את הבקתה ואת המסעדה בקיץ, הוא מדריך הֶלי־סקיינג (סקי שמתחיל בהליקופטר המנחית את הגולש בתחילת מדרון) בהימלאיה ההודית בחודשי החורף, ומתכנן את עתידו מעונה לעונה. השיחה מתגלגלת בניחותא, שני אנשים על מרפסת עץ בנוף אלפיני יפה, כשממש מעלינו מיתמר המטרהורן. אנחנו מחליפים חוויות מהרים אחרים בעולם. קורט שואל על הניסיון שלי בטיפוס ועל הכושר שלי ואני עונה, הבירה מוחלפת בחדשה והשיחה קולחת עד שקורט נקרא למטבח. שעת הצהריים קרבה והלחץ במטבח גובר.

שלוש שעות חולפות וענני אחר הצהריים עוטפים ומעלימים את ההר, ואיתו הולכות ונעלמות תקוות הטיפוס. "אני אטפס איתך", אומר לי לבסוף קורט ומוסיף: "בשני תנאים: האחד — שתהיה מוכן ליציאה בארבע וחצי בבוקר, והשני — שנטפס במהירות ולפני כולם". אני, שיכור משמחה על גלגל ההצלה שנזרק אלי, מוכן לכל תנאי, גם אם אחד מהם היה שטיפת כלים במטבח במשך שבוע. איתנו מתכננים לטפס עוד 14 איש שהגיעו בשעות אחר הצהריים, לאחר שתחזית בישרה על מזג אוויר נוח. שמונה מהם יטפסו לפסגה ושישה לחלק התחתון של ההר. כולם יעלו באותו הנתיב הכולל קטעים אנכיים של טיפוס מסוכן שבו יתדות ברזל המקובעות לסלע משמשות לאבטחה. להיות שני או אחרון פירושו לקחת סיכון של היתקעות ב"פקק תנועה" שמשמעותו עצירה, אובדן חום גוף וטיפוס אטי ומקוטע. קורט רצה להימנע מכך. אני כמובן מסכים בשמחה גדולה ומודה לאלוהי ההרים על נדיבותו. קורט הוא אחד המטפסים הידועים והמנוסים באזור, זו זכות לטפס איתו.

בעשר בלילה כל המטפסים מתכנסים באולם הגדול ונכנסים לשקי שינה. המתח שלפני היציאה מורגש באוויר, ובדממה שבאולם אף אחד לא ישן. השעות נוקפות והתנומה מתבוששת. המתח גדול מדי. אני שוכב על הגב ומתכנן את סדרת הפעולות שאעשה עם היציאה משק השינה: חבישת הקרסול, גרביים, נעליים, חליפת טיפוס, רתמה, קסדה, פנס ראש, חבל. הלילה עובר ובשעה רבע לארבע אני קופץ ועושה את הפעולות שהתנגנו לי בראש כל הלילה. באולם החשוך מתחילה תכונה, אלומות פנסי הראש מאירות את החבלים, את הקרמפונים ואת התרמילים. שקט דרוך, כל אחד בענייניו, כל אחד עם פחדיו.

אושר תחת תפאורה אלוהית
בארבע וחצי אני ניצב בפתח השביל, חשיכה מוחלטת בחוץ, אלומת פנס הראש מפלחת את האוויר. קור חודר עצמות שיתחלף בזיעה קרה. אני וקורט נקשרים. לא רגשית אלא כפשוטו: חבל בעובי 10.5 מילימטרים מחבר בינינו. אם אפול — הוא יעצור אותי, אם הוא ייפול — אני אעצור אותו. אם ניפול שנינו — אלוהים יעצור אותנו, או שלא. כך או כך, בארבע וחצי בבוקר על מדרון המטרהורן גילינו ששנינו בנויים לקשר. אנחנו מתקדמים במהירות ובקצב אחיד. קורט מנוסה, צעדיו בטוחים ואני אחריו. מציאת הנתיב הנכון לטיפוס אינה דבר פשוט. בחשיכה, סטייה של שלושה מטרים לצד אחד תוביל לקיר חלק ולתהום פעורה. סטייה של שלושה מטרים לצד שני תוביל לאובדן הנתיב המאובטח ביתדות ולסכנה גדולה פי כמה.

הקצב מהיר ואנחנו מרוכזים במאת האחוזים באלומת האור שמאירה את המצוק שמעלינו. אסור לטעות במנח המדויק של כף הרגל המעוטרת זיזי ברזל שנאחזים בקרח, ואסור לטעות בלפיתת האצבעות את סדקי הסלע שעליהם נשען משקל הגוף. ביני לבין עצמי אני שמח על החשיכה המונעת ממני לראות את התהום של מאות המטרים הפעורה ממש מתחתי. מאמץ שרירי הידיים והרגליים, שיווי המשקל העדין וקור הרוח הנדרש כדי שלא לקפוא מפחד דורש את מלוא תשומת הלב, ובכל זאת, כעבור שעה של טיפוס אני מבחין בפס של אור אדום המבשר את תחילת הזריחה. עם אור ראשון אנחנו עוצרים למנוחה קצרה. שולי הרקיע בוורוד ובאדום כשמעלי אלפי כוכבים שזוהרם נמוג במהירות, הרמוניית הגוף הנמתח עד הקצה, ציות הגוף לדרישות הנפש, הטבע המניח לנו המטפסים לעשות את דרכנו למעלה במזג אוויר נוח תחת תפאורה אלוהית, כל אלה נספגים עמוק בהוויית הטיפוס לרגע שאני מגדיר כאושר. אנחנו ממשיכים לנוע על פני הסלע החשוף. קטעי שלג וקרח מצליחים להאט אותנו אבל רק במעט. למרות הקור העז אני לובש רק חולצה דקה מתחת לחליפת הסערה ומזיע ממאמץ. הרחק מתחתינו אני רואה את המטפסים האחרים. ייקח להם זמן  רב להגיע אלינו. אחרי ארבע שעות של טיפוס הפסגה קרובה. צלב מתכת גדול, שכמוהו תקועים על כל כך הרבה פסגות בעולם, מכער גם את הפסגה הזאת. מה לאוהבי ישו שמצאו לנכון לסחוב כל כך הרבה צלבים לכל כך הרבה פסגות? ארגון גרינפיס, לא הגיעה העת לעשות מעשה?

טקס תמונות קצר, שאיפת אוויר פסגות והבנה שהסיפוק מההגעה לפסגה והשמחה שבעקבותיו יגיעו בהמשך, כמו רעם אחרי ברק, כמו חיוך אחרי הפתעה. מתחתינו בעמק הירוק אנשים שותים שוקו ומתבוננים בשפיץ המחודד הדוקר את השמים, וכאן, חזי "ריק מטיפוס, ריק מהרים", כמאמר שירו היפה של נתן זך. ואנחנו בדרך למטה, גולשים בסנפלינג קטעים ארוכים, שבדרך למעלה היו מייאשים אפילו את סיזיפוס.

כתמי דם טרי בשלג מעידים על תאונה ועד מהרה אנחנו מוצאים את ברנט מבוואריה כשאפו ומצחו שותתים דם. לא נורא, שפשוף ומכה קלה שימנעו ממנו להגיע לפסגה אבל שום דבר שיסכן את חייו. הוא יורד באטיות ואנחנו מתקדמים במהירות ובזהירות. אני מזכיר לעצמי שמרבית התאונות קורות בירידה. הגעתי לנקודה שבה הורדתי את התרמיל במרפסת הבקתה, ושם, בזהירות רבה, התיישבתי והזמנתי בירה וספגטי בולונז. ועוד בירה.

תודת הכותב לחברת אנליסט ולחברת דל