תפריט עמוד

מזרח סיני: הדרך לא מפסיקה להפתיע

שתפו:
ב-15 באפריל 1982 נפרדתי מביתי שבמושב נביעות. המושב הוקם על מניפת הסחף העצומה של ואדי וותיר, שיצר את מפרץ נביעות בחוף המערבי של ים סוף. הוא שכן שקט ובוטח בין שני כפרי הבדווים הידועים נואיבה א־תרבין ונואיבה אל־מזיינה. כיום מוכר המקום בפי כל כנואיבה – סמל לאתר הנופש האהוב על תיירים ישראלים צעירים.

הידיעה על הפינוי החלה לחלחל שלוש שנים לפני שיצא לפועל. באותה תקופה הגיעו מכיוון מדבר יהודה סיפורים על טיולי חבלים. אלה היו כמשב רוח מרענן לאלה מבינינו שכבר מאסו בטיולי ג'יפים ובצלילות. הכיוון שנפתח עתה בפנינו, עד שנעזוב, היה טיולי הרפתקאות בסיני. כך התקבצנו כמה מחברי המושב והחלטנו שעד הפינוי נטייל רק במקומות שמטיילי סיני עדיין לא עברו בהם, עם דגש על גלישות בחבלים בוואדיות עם מצוקים ומפלים שלא הכרנו.

בקניון ה"תם". במהלך הדרך לעיתים לא זכרנו במי מה"בנים" אנחנו צועדים, ואפילו תהינו האם התווסף עוד בן לארבעה

צילום : דורון הורוביץ

השיטה שבחרנו לדלות מידע על מקומות שכאלה פעלה להפליא: חברינו הבדווים איתרו עבורנו את זקני השבט בתרבין ובמזיינה ואנו נפגשנו איתם לתחקיר יסודי. כך נחשפו סיפורים מרתקים שחלקם נתערבב בסיפורי אגדה ופולקלור על ואדיות וקניונים בעלי מפלים אדירים שאת סופם לא ניתן לראות בעין בלתי מזוינת, על עזים שצנחו ממרומי מפל ענק ונעלמו כלא היו ועוד ועוד. דבר אחד היה ברור מסיפורי הזקנים כאמת צרופה: בשום מפל שכזה לא העז אף אחד לרדת, שהרי השימוש בחבלים אצל הבדווים נועד אך ורק לקשירת הגמל בשתי רגליו הקדמיות ולקשירת מוטות האוהל ליתדות האוחזות אותו בקרקע.

בזכות הסיפורים האלה זכינו לא רק לגלוש במפלים בגובה של עשרות מטרים בוואדי אל־מחש, אל־חג'יג, חנכייה, מסק ובוואדיות נוספים, אלא להתוודע כבר בנובמבר 1980 לוואדי אבו ח'שיב (לימים מוקד "עלייה לחבל" של צעירים וצעירות שוחרי הרפתקאות ונופי בראשית). כך גם הגיעה לאוזננו השמועה על ארבעה קניוני חול אי שם במזרח סיני. המידע הגיע משני מקורות: הבדווי סווילם, שסיפר שאחיו הגיע עם ישראלי בשם טימי אל אותם קניונים; וטייס מסוק בחיל האוויר, שסימן לנו על מפת חמישים אלף את מיקומם של הארבעה. לדבריו, ארבעת הקניונים, חסרי השם, נשפכים כולם לוואדי מרכזי אחד. על המפה סומן הוואדי הזה כוואדי וושוושי שנשפך לוואדי אל־מלחה, היורד לים, כארבעה קילומטרים מצפון למעגנה הצפונית. המסלול הזה, החלטנו, יהיה טיול הפרדה שלנו.

בגלל לחץ הזמן, יצאנו לדרך בלי להשלים את הפרטים החסרים. הטיפוס למרומי הרכס דרך ואדי אל־קצ'יב היה קשה, המים אזלו לנו, אך למרות כל התקלות הגענו ליעדנו וחמשת ימי הטיול היו מתנת הפרדה היפה ביותר שיכולנו לייחל לה מהבית ומהנופים שעמדנו להותיר מאחור.

סווילם ופראנג'ללה משתפים פעולה
עשרים שנה אחרי, החלטנו, אותם חברים מאז, לשחזר את המסע. הפעם, כשעמלנו על המפה, התייחסנו אל הקניונים בשמות שהדביק להם טימי בן יוסף (כן, אותו הרפתקן שאז לא הספקנו למצוא אך איתרנו במהלך השנים שעברו), על שם הבנים בהגדה: חכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול. בעקבות נסיון העבר, רצינו לחסוך את הטיפוס הקשה ולפתור מראש את בעיית המים. התייעצויות אין ספור ומבט קפדני במפה חשפו בפנינו אפשרות להגיע לקו פרשת המים המערבי של פארש אבו צ'ווירה דרך ואדי א־שפאלה בג'יפ. את בעיית המים החלטנו לפתור באמצעות גמלים טעוני מים שאותם נפגוש במהלך הטיול למרגלות הר אבו צ'ווירה, מול מפתחו של קניון ה"חכם". בדרך לא דרך הצלחנו ליצור קשר עם סווילם, מיודענו משכבר הימים, שבהתרגשות גדולה הבטיח שהוא והגמלים יהיו שם. פראנג'ללה, הנהג שלנו במסעות העבר, אותר גם הוא, וקבענו שיחכה לנו בטאבה עם הג'יפ. ההכנות הושלמו.

אחרי פגישה מרגשת בטאבה עם פראנג'ללה, הציוד -חבלים, אמצעי חיכוך, שקי שינה ומזון – הועמס על הג'יפ, ויצאנו לדרך, טיילים ותיקים עם זכרון עבר מתוק, לצד טיילים צעירים, הדור שלא ידע. חלפנו בוואדי וותיר, עברנו את עין אל־פורטגה והמשכנו למוית א־שפאלה. בגובה של כ־900 מטר נפרדנו מפראנג'ללה, העמסנו את הציוד על הגב והתחלנו לעלות בוואדי א־שפאלה, סלעים ענקיים מלאים בחרותות ובכתובות מלווים אותנו מהצדדים.


סווילם בשגרה, ואדי מע'לקה למרגלות פארש אבו צ'ווירה. הלילה הראשון עבר בסיפורי הימים ההם. לא רק אנחנו התגעגענו, גם סווילם

צילום : דורון הורוביץ

כעבור כשעתיים הליכה בוואדי מע'לקה הגענו למרגלות פארש אבו צ'ווירה, שנחשף במלוא הדרו (1,144 מטר). התרגשנו לראות את סווילם, שהמתין לנו עם ארבעה גמלים טעונים בציוד ובמים – בדיוק כמו שקבענו.

מיהרנו לטפס אל פסגת ההר ואל הנוף שהשארנו מאחורינו ב־1982. הרי אדום בערו באש קרני השמש שנשלחו אליהם ממערב, הים הצר נראה נוגע בשולי ההרים שבמזרח, וערוץ הוושוושי נפרש לכל אורכו: אפלולי, מצוקי ומאתגר. הלילה הראשון עבר, כמצופה, בסיפורי הימים ההם. לא רק אנחנו התגעגענו, גם סווילם.
שתיקת הוותיקים
בוקר היום השני נפתח בהפתעה: סווילם הודיע לנו שהוא מעוניין להצטרף לטיול בקניונים. הוא יהיה, כך אמר, הראשון מבני שבטו שיירד בחבלים לאורך מפלים. הסכמנו לבקשתו ללא התלבטות, כמובן, ושמנו פעמינו אל קניון ה"חכם". מפל ראשון, של שלושים מטר, הכניס את החבלים לפעולה, וסווילם עשה את טבילת האש. נחתנו בקניון הלבן. כעבור שלוש שעות הגענו לערוץ הראשי, הוושוושי. המשכנו בו עוד כשלוש שעות, עד שהתחבר לערוץ ה"תם" שנשפך ממערב. בעודנו צועדים ניטש הוויכוח אם זה עדיין ה"תם" או שמא כבר התקדמנו ולא הבחנו שכבר חדרנו עמוק לתוך ערוץ ה"רשע".

להפתעתנו, ובנוסף לחוסר ההכרעה על זהות הערוץ, הוא התפצל לפתע לשניים. סטינו מהנתיב לתוך מעוק (Gorge) צר ומפותל, עם קירות זקופים, נטויים אופקית, עשויים שכבות־שכבות של אבן חול. הגענו למזלג נוסף ובחרנו בהתפצלות הדרומית. בולדרים ענקיים הקשו על הדרך, השמש הלכה ושקעה וחניון הלילה היה עוד רחוק. אל המאהל הגענו בזכות אור מדורת המגַמלים, שעליה כבר רתח התה הבדווי המתקתק.

בבוקר היום השלישי ארזנו את הציוד ההכרחי ליומיים, כולל משקל עצום של מים, ליתר ביטחון. התחושה היתה שהפעם אין סיכוי שמשהו יחסר שהרי נותרו לנו עוד שני ואדיות, לילה בערוץ הראשי, ועוד יום הליכה בערוץ הוושוושי, עד המפל שזכרנו כמפל ענקי שממנו יוצאים לכביש טאבה־נביעות.

פנינו היו מועדות לקניון שזכרנו כקניון היפה ביותר מבין הארבעה, זה שכונה "שאינו יודע לשאול". החלטנו לרדת בוואדי הברור ביותר לנו בזה הרגע, והוא שיובילנו באופן בטוח לערוץ הנכסף. חזרנו לוואדי מע'לקה, שמשך אותנו מערבה וכעבור כחצי קילומטר סטה דרומה. למרגלות גבעה 959 זרם הוואדי בבטחה  והזרים אותנו על גבו המפותל היישר לתוך רמה גבוהה שמשקיפה על עמק רחב ידיים, מחורץ כולו בקניוני אבן חול הדומים להפליא לכל הקניונים שכבר טיילנו בתוכם. בחרנו בזהירות רבה את הקניון הדרומי ביותר וירדנו לתוכו, שוקעים בחול הלבן והרך, נבלעים בתוך קירות החול.

לקראת הצהריים התגלה לנו חד משמעית עד כמה זיכרון יכול לתעתע. בסוף הקניון השתנתה אבן החול הנובית לסלעי גרניט בצורים, ושלושה מפלים מדורגים, ששלושתם ביחד הגיעו לכחמישים מטר, התגלו בפנינו. הוותיקים נאלמו, אף אחד לא זכר את המראה המרהיב הזה. החבלים נקשרו בשתיקה, הצעירים שלחו בוותיקים מבט מזלזל, והוותיקים חככו בדעתם במי משני הבנים שנותרו אנו גולשים או שמא התווסף עוד בן. רחצה במי הגב הקרים החזירה אך במעט את גאוותם של הוותיקים, שהודיעו קודם בביטחון שמעבר לעיקול הזה או הבא מחכה לנו גב מים.

אבני חול וגרניט – נוף טיפוסי לאזור – באור קרני שמש אחרונות
צילום : דורון הורוביץ

האתגר האחרון
את היום הרביעי התחלנו בערוץ הנחל המרכזי. מכאן ואילך התנהל המסלול בתוך סלעי הגרניט המותכים שבתוכם דחוסים גבישי נציץ זעירים, זוהרים באור קרני השמש. מדי פעם המשכנו להיות מופתעים ממספר המפלים שזימן לנו הנחל: מפלי גרניט בצורת מרזבים, מפלים זקופים וחלקים, מפלי פרסה ומפלים מדורגים.

בשעות הצהריים המאוחרות הגענו אל המפל הענקי (כחמישים מטר, לפי זכרוננו). בראש המפל פרשנו ארוחת צהריים חגיגית, והמומחים שבינינו ניגשו למלאכת ההתמודדות עם האתגר האחרון בטיולנו: לאמוד את מלוא גובהו של המפל. המשימה התבררה כלא פשוטה, מכיוון שקרקעית המפל לא נראתה, אבל בשיתוף פעולה של מקצוענים וחובבים כאחד, הצלחנו לפתור את הבעיה, ובארבע אחרי הצהריים כבר היינו כולנו אחרי הגלישה, משוחררים מהחבלים למרגלות המפל העצום, מריחים באוויר ריח של ים ויודעים שאנו עומדים לצאת מהוואדי לעבר נקודת המפגש עם הגמלים.

לא רק הגמלים והמגמלים המתינו לנו, אלא אף עדת מעריצים שקיבלה את פניו של סווילם, גיבור המסע. סווילם, מלא גאווה על חלקו במסלול, נפרד מאיתנו, ואנחנו, גאים לא פחות, שבנו ונפרדנו מחבל הארץ שכמו אב קדמון מסתיר בחיבוקו את ארבעת בניו, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

  1. אכן מפלים אלו וואדי חנכייה מרשימים, הוד והדר, יד בורא עולם בכל פינה.
    זכיתי לעבור שם ב1976, מלווה במדריך בדואי, אשר הלך שם בעקבות סבא שלו.
    המקום עדיין חרוט לי בלב.
    נדב

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: