מוראביה – צ'כיה מחוץ למסלול

כולם אמנם מדגישים שמדובר רק בפולקלור, שאין לכך כל משמעות פוליטית, שאין לתושבי מוראביה תביעות משמעותיות או טענה לייחוד אתני ושאפילו על דיאלקטים בלשון קצת קשה להצביע, אבל במסעדה המוראבית בכיכר המרכזית של העיר אולומוץ (Olomouc) עשו כל מאמץ אפשרי למצוא מאפיינים ייחודיים. זה בא לייד ביטוי בתלבושת המסורתית של המלצרים והמלצריות, בסינרים הצחורים שקשרו לצווארם של הסועדים, בעיצוב חלל המסעדה כפרי עם קערות קרמיקה מקומית על הקירות, בתפריט האוכל שמגישים במקום וכמובן ביין המוראבי, שהוא קרוב לוודאי המאפיין המחוזי הבולט ביותר כיום בדרום מזרח צ'כיה. "בבוהמיה שותים בירה, במוראביה שותים יין", כך הגדירו כמה צ'כים את ההבדל המשמעותי ביותר בעיניהם בין שני האזורים המרכזיים של צ'כיה. 

מוראביה פונה כיום למבקרים מרחבי היבשת בהצהרה "יש לנו ייחוד, תרבות ומורשת מעניינים" או במלים אחרות – "כדאי לבקר במוראביה". מפת התיירות של מרכז אירופה צמאה לחידושים, לאטרקציות פחות מוכרות. ביקור במוראביה עשוי להיות מבחינה זו הצעה מרעננת. אם מוסיפים לכך את העובדה שבאזור די קטן סביב העיר ברנו מרוכזים שישה מאתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו בצ'כיה (סך הכל יש במדינה זו 12 אתרים כאלה) מתברר שמוראביה עשויה לשמש יעד מושך.

ברנו
קצת פחות ממאתיים קילומטרים מפרידים בין פראג לברנו, בירת חבל מוראביה והעיר השנייה בגודלה בצ'כיה. מחברת ביניהן האוטוסטרדה הטובה ביותר במדינה, כך שמדובר בנסיעה שנמשכת פחות משלוש שעות. ברנו היא ללא ספק בסיס טוב לסיורים באזור. 

שני האתרים שלא כדאי להחמיץ במהלך ביקור בברנו הם המוזיאון של גרגור מנדל והווילה שבנה מעל העיר האדריכל מיז ואן דה רוהה. המוזיאון של מנדל שוכן במנזר העתיק של העיר, בו פיתח מנדל (1822-1884) את תורת הגנטיקה. מנדל, ששימש כנזיר במנזר האוגוסטיני של ברנו, שילב במהלך כל חייו בין עבודת הכנסייה למחקר מדעי מעמיק. במוזיאון אפשר לראות תיעוד של מחקריו ובגן אפשר עדיין לראות את החממות והכוורות ששימשו אותו למחקריו. גרגור מנדל נחשב כיום לאחד משני בניה המפורסמים ביותר של מוראביה. השני הוא זיגמונד פרויד, שנולד בחבל בעיר פרייבירג, שנקראת היום פריבור ב-1856. 

האטרקציה המרתקת השנייה בברנו היא וילה טוגנדהאט (Tugendhat) בראש גבעה שצופה על העיר. ב-1930 בנה כאן האדריכל הגרמני המפורסם לודוויג מיז ואן דה רוהה בית לבן ומרשים. הזוג היהודי העשיר טוגנהאדט, שנישא רק שנתיים קודם לכן, התגורר בווילה במשך שמונה שנים בלבד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהנאצים התקרבו לברנו, נמלטו בני המשפחה תחילה ללונדון ואחר כך לונצואלה. הוילה שרדה את המלחמה ואפילו את התקופה לאחריה, בה שימשה כבסיס לחיל הפרשים הרוסי. כיום היא נחשבת אחת הדוגמאות היפות בעולם לאדריכלות מודרנית ומשמשת כמוזיאון.
כאשר פוסעים לתוך הסלון של משפחת טוגנדהאט נעתקת הנשימה. חלון ענק, שנמתח לכל אורכו של הבניין, פורש את כל ברנו לפני המבקר. מורד הגבעה שימש כגן הפרטי של המשפחה וגם כיום זה פארק ירוק ויפה. הריהוט המודרני שמוצב ברחבי הבית מגבש אצל המבקר את הדיעה שאדריכלות דוגמת זו שואן דה רוהה העניק לזוג טוגנדהאט אינה רעיון רע כל כך.

אולומוץ
אולומוץ (Olomouc) שוכנת 76 קילומטרים מצפון לברנו. הכיכר המרכזית שלה נחשבת לאחת הדוגמאות המרשימות באירופה לאדריכלות הבארוק. עמוד ה"שילוש הקדוש" בלב הכיכר הזו נבנה באמצע המאה ה-18 ומתנשא לגובה 35 מטרים. בחלקיה האחרים של הכיכר אפשר לראות מאמצים לא כל כך מוצלחים לשילוב בין אמנות מודרנית יותר לנכסים העתיקים. בצידה האחד של הכיכר, לצד המזרקה הירקרקה ניצבים כמה פסלים קצת מוזרים. בצידה האחר, כאשר עומדים מול השעון האסטרונומי הגדול, שמזכיר את השעון בכיכר העתיקה של פראג, נדמה שהאמנות הסוציאליסטית הצליחה לגרום נזק מביך גם לכיכרות השמורות והיפות ביותר.

קרומריז'
ארמון הארכיבישוף בעיר קרומריז' (Kromeriz) עבר כמה גלגולים. הוא נבנה כמצודה גותית, שופץ כטירת רנסאנס ובמאה ה-17 זכה לצורתו הנוכחית כארמון בארוקי. מהמאה ה-14 עד אמצע המאה העשרים התגוררו כאן הבישופים של אולומוץ. בניגוד לטירות רבות אחרות, החלקים המרשימים ביותר של האתר הם דווקא האגפים הפנימיים. בחדרים רבים נשמרו הריהוט, הספרים, כלי הכתיבה וכלי האוכל. כל אלה נותנים למבקר את התחושה שנקלע לבית חי ומתפקד ולא למוזיאון היסטורי. 

האתר השני בקרומריז' הוא גן הפרחים בקצה העיר. במשך יותר מ-300 שנים מטפחים כאן בעקביות ובחריצות גן גדול, רובו בסגנון הצרפתי שמודל גני ורסאי הוא המייצג הבולט ביותר שלו. ערוגות הפרחים הסימטריות והמסודרות, תכנון הצבעים, הפריחה והצורות מרשים. היתרון הגדול ביותר של הגנים בקרומריז' טמון בעובדה שבקצה הגן נבנתה אכסדרת עמודים באורך 240 מטר. המבקרים כיום בגן עולים על גגה של האכסדרה ובמבט מלמעלה קל הרבה יותר להבחין בצורות הגן. בדרך כלל המקום ריק למדי, ומיעוט המבקרים מאפשר לבלות כאן כמה שעות שלוות במיוחד.

לדניצה
לדניצה (Lednice), כחמישים קילומטרים מדרום לברנו, קרובה מאוד למפגש הגבולות של צ'כיה, סלובקיה ואוסטריה. העיר הקטנה הזו מציעה למבקרים את הפארק היפה במוראביה. זוהי למעשה החצר האחורית של טירה שנושאת את שם העיר, אבל במקרה זה החצר מוצלחת הרבה יותר מהבית ואם חסר זמן אפשר אפילו לוותר על הביקור בטירה ולצאת תיכף ומיד לשוטט בפארק. מדובר במסלול הליכה שנמשך כשלוש שעות. המסלול מעגלי, כיוון שהוא מקיף אגם די גדול ששוכן מאחורי הטירה. במהלכו חוצים כמה גשרוני עץ, עוברים בסבך של ירק, שיחים, ענפי עצים וצמחים מטפסים. בקצהו הרחוק ביותר של המסלול מגיעים למגדל בגובה 60 מטרים ש-300 מדרגות ספירליות מובילות לראשו. מן המרפסת הזו בראש המגדל נשקף נוף נפלא של הפארק, הארמון וכל סביבתה של לדניצה. 

בלב האגם, על שני איים די גדולים, רועים עדרי כבשים, בין העצים מדלגים סנאים. במים שוחים דגים גדולים והצירוף של של אלה יחד מעניק את ההרגשה שמוראביה, בפינה הקצת נידחת הזו של צ'כיה, נהנית עכשיו מפירות הריחוק ומחוסר תשומת הלב המתמשך.