מועדונים בתל-אביב: תולדות הבילויים

במועדון הקו מילניום. בשנת 2000 הכתירו מגזינים בינלאומיים את ישראל כאחת מחמשת היעדים המומלצים לחופשת בילויים מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון, בהנחה לגולשי מסע אחר!

הפאצ'ה והאוקטופוס. השמועה על חיי הלילה התוססים של תל אביב התפשטה בעולם, ולא מעט צעירים אירופים באו לכאן לבדוק את הסצינה. מגזינים בינלאומיים הכתירו את ישראל כאחד מחמשת היעדים המומלצים לחופשת בילויים. סביב חיי הלילה, שרק כמה שנים לפני כן התקיימו כתת תרבות סודית כמעט, התפתחה תעשייה שלמה שכללה מגזינים ותוכניות רדיו וטלוויזיה, וגם תעשייה חוקית פחות של סחר בסמים.
פחות משלוש שנים עברו מאז, וכבר הדיבור על התקופה ההיא מתובל בנימה נוסטלגית. למי שבא מבחוץ חיי הלילה התל אביביים של חורף 2003 נראים תוססים, אבל בעיני רבים מהמקומיים "זה לא מה שהיה פעם".
אפשר למנות רשימה ארוכה של הסיבות לנפילת חיי הלילה התל אביביים, אבל בשורה התחתונה מדובר בירידת המתח הבלתי נמנעת שבאה תמיד אחרי שיאים, שלב הכרחי בדרך לשיא הבא. בכל מקרה, סיפור התהוותה ועלייתה של תרבות המועדונים הוא הרבה יותר מעניין מניתוח הגופה.

יריית הפתיחה
את נקודת ההתחלה של סצינת הלילה התל אביבית ראוי למקם בראשית שנות השמונים, ואם להיות ספציפיים יותר: 6 ביוני 1982, ערב פתיחת מועדון הקולוסיאום בכיכר אתרים. אורחת הכבוד היתה גרייס ג'ונס, זמרת, דוגמנית ומהדמויות הבולטות בסצינת הדיסקו בניו יורק בסוף שנות השבעים;

והפתיחה, שנכחו בה כל הסלבריטאים של התקופה, קיבלה סיקור ב"מבט לחדשות", לא פחות.
המועדון, שנראה מבחוץ כמו כדור דיסקו ענקי, אירח הופעות רבות מחו"ל, להקת בנזין נתנה שם את ההופעה הראשונה, ודוד אבידן כתב על המקום שיר. כך חווה את המקום הכתב עמוס לבב בכתבה "דבר מצחיק קרה לי בקולוסיאום", במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ב־1982: "תמורת 700 שקלים סמליים נכנס הזוג הכפרי לקולוסיאום. מכת רעש אדירה קידמה את פניהם. מאות אנשים קפצו וכרכרו על רחבת הריקודים. עשן לבן היתמר אל על. זרקורים בשלל צבעים הבליחו בעלטה. על מושבים בצבע כסף התפרקדו זוגות־זוגות וניהלו שיחה מוזרה. שפתיהם נעו, אך קולם לא נשמע. רק רעש אדיר בקע מהרמקולים הענקיים".
הקולוסיאום יכול להיחשב לנקודת האפס לא רק בגלל ההצלחה הממושכת שלו בחצי הראשון של שנות  השמונים, אלא גם בגלל הקונספט שלו, שהקדים את הרעיון של הסופר קלאבז – המועדונים הגדולים של סוף שנות התשעים – כמעט בעשרים שנה. מדובר בגישה מסחרית של לעשות את זה כמה שיותר בגדול ובתפיסה עיצובית של חלל המועדון כעולם אשלייתי, סטרילי ובועתי. הקולוסיאום נתן השראה לכל מקום שבא אחריו וביקש להיות הרבה יותר מסתם מועדון. מהתאורה, ובה קרני הלייזר הראשונות בארץ, ועד תקליטן קבוע, אילן בן שחר. היו גם מוצרים נלווים כמו קלטות ותקליטי אוסף שנשאו את שם המועדון. הקולוסיאום נהפך למותג.

מבנה מועדון הקולוסיאום כיום, כיכר אתרים. הקולוסיאום נתן השראה לכל מקום שבא אחריו וביקש להיות הרבה יותר מסתם מועדון | צילום: רן חן

המיתוס הגדול
רחבות הריקודים של שנות השמונים התבטאו במוזיקה נסיונית ואפלה לצד מקצבים אלקטרוניים רקידים. ז'אנרים כמו גל חדש, פאנק, רוק גותי, מוזיקה תעשייתית וניו ביט כיכבו במועדונים אלטרנטיביים כמו השירוקו, הליקוויד והחשוב מכולם: הפינגווין.
הפינגווין שכן במקלט ברחוב יהודה הלוי 43 והחל לפעול כמועדון ב־1982 ביוזמת צבי מילשטיין. עוד בימי פעילותו היה המועדון למיתוס הגדול ביותר בעולם המועדונים המקומי, מכיוון ששם בא לידי ביטוי לראשונה יסוד החוויה המועדונית: מקום שיוצר בתוכו אוטונומיה בליינית ששונה לגמרי מהנעשה בחוץ. הפינגווין של תחילת שנות השמונים היה חוויה חוצנית לעולם שבחוץ, ואנשים שבאו למועדון דיברו על הפעם הראשונה במונחים של הלם תרבותי.
במהלך שנות השמונים נעשה הפינגווין מרכז הרוק האלטרנטיבי ואירח הופעות של אמנים כמו רמי פורטיס, הקליק, די.אקס.אם, סיאם ונושאי המגבעת. בשביל לא מעט צעירים פאנקיסטים בתספורות מוהיקן בכל צבעי הקשת ובתכשיטים דוקרניים מברזל היה המועדון בית שני, ובשלב מסוים הוא התנסח לכדי תת תרבות שחבריה כינו את עצמם פינגוויניסטים. בסוף שנות השמונים נכנס הפינגווין יותר ויותר לעמודי החדשות בעיתונים בגלל שמועות על פעילות של כת השטן במקום, וגם בגלל ריקוד הפוגו – ריקוד אלים שמבוסס על דחיפות – ש"משחית את הנוער". המועדון נסגר סופית עשור לאחר פתיחתו לאחר כמה חילופי בעלות.

חוד החנית
עוד עשייה מועדונית באותו עשור ומיתולוגית לא פחות באה מכיוון הקהילה ההומו־לסבית. מתחילת שנות השמונים פעל בחצר אחורית ברחוב מנדלה, בין הירקון לבן יהודה, מועדון התיאטרון. מועדון התיאטרון ודיוויין (שהיה ממוקם בדיזנגוף פינת ארלוזורוב) היו המועדונים הראשונים שהתפתחה בהם הקהילה ההומו־לסבית, מקומות שבהם חברי הקהילה, אז רובם ככולם בארון, יכלו להתפרק, להשתחרר ולהרגיש בבית. בהתאם למצב הקהילה באותם ימים, היה מועדון התיאטרון אפור ולא בולט לעין מבחוץ אבל נוצץ מבפנים. את עמדת

במועדון הדום. את השנתיים האחרונות מאפיינת פתיחת מועדונים מעוצבים ומסחריים שמתמלאים בסופי שבוע בקהל מעורב של הומואים וסטרייטים ומשמיעים מוזיקה דומה

התקליטן אייש עופר נסים, שדאג לתת את הפסקול האפקטיבי ביותר להתפרקות הזו, דיסקו והיי אנרג'י. נסים, שנשאר תקליטן הבית של הגייז הישראלים עד היום, הוא ש"ימציא" שנים אחר כך את דנה אינטרנשיונל, היצוא הכי מצליח עד כה של סצינת המועדונים התל אביבית לעולם הגדול.
בארצות הברית ובאירופה מיצבו את עצמן מסיבות הגייז כחוד החנית במוזיקה, באופנה, בסמים ובגישה ההדוניסטית הלא מתפשרת כבר בימי הדיסקו בשנות השבעים. בארץ הונחו היסודות לכך בשנות השמונים, אבל הבום הגדול התרחש רק בשנות התשעים בהנהגתו של שמעון שירזי, היום מלך מסיבות הגייז וממארגני המסיבות הגדולים בארץ.
במבנה שבו שכן הפינגווין החל לפעול בתחילת שנות התשעים מועדון הברדרז. הברדרז היה המיזם הראשון של שירזי, ושם הוא החל ליישם את התפיסה שתהיה לסימן ההיכר שלו: מסיבות נושא מושקעות לקהילה ההומואית, שמבקשות ליצור עולם של פנטזיה רוויה במתח מיני. אחת המסיבות הראשונות, למשל, היתה ברוח מסיבת חוף, עם תפאורה של כיסאות נוח, כדורים מתנפחים וחול ים, ההפך הגמור ממציאות הדיכוי שחוו חברי הקהילה באותם ימים. בתוך שנים ספורות היו מסיבות ההומואים של שירזי למושא קנאה של הטרוסקסואלים, ואלו החלו לצבוא על פתחיהן כדי להצטרף לאותו עולם הדוניסטי מוקצן.

המהפכה האלקטרונית
במקביל להתפתחות סצינת מסיבות הגייז הגיעה לארץ התרבות החדשה של הדאנס האלקטרוני לסוגיו: האוס, אסיד וטכנו. זו היתה בעצם מהפכה שכללה חוץ ממוזיקה אלקטרונית גם סמים, אופנה וכמובן מסיבות מסוג חדש. מחוץ

לעיר פרחו הרייבים – מסיבות בטבע – שבחצי השני של שנות התשעים היו לתנועה המונית שכונתה "תרבות הטראנס" (ראו "מסע אחר" 90); ובתל אביב התפתחה המקבילה האורבנית שלהם: מוזיקת ההאוס ותרבות הקלאבינג. שלא כשנות השמונים המנוכרות, בתרבות החדשה היתה השמחה לגיטימית ואף רצויה. לאקסטזי (ראו "מסע אחר" 138) היה תפקיד ראשי בתהליך החלפת הניכור בחיבוקי אהבה ספונטניים עם זרים.
מסיבות ההאוס הראשונות בתל אביב התקיימו במועדון האליזבט, אבל המקום העיקרי שבו עברה העיר למקצבי שנות התשעים היה אלנבי 58. את המועדון הקימו ב־1994 אורי שטרק ורל נדל. ימי חמישי במועדון הוקדשו להאוס עם הדי.ג'יי צ'ופי, ובימי שישי היו מסיבות הגייז של שירזי שנקראו "פליירום".
ב־1996 התחיל שירזי את סדרת המסיבות המכונות "אפטר פארטי" – המסיבה שאחרי המסיבה, כלומר מסיבה שמתחילה בחמש בבוקר ונמשכת עד שאחרון הרוקדים נשאר על הרגליים. מסיבות האפטר הקצינו את הדיכוטומיה של המועדון מול העולם. המיקרו עולם של האפטר פארטי היה עולם הפוך שבו הנורמות המיניות נעלמו, ואיתן, ככל הנראה, גם כל איסור מודרני אחר: גברים בלי חולצות מתגפפים זה עם זה על הרחבה, נשים שהיו גברים מחליפות כדורים עם נשים שאוהבות נשים, ובחוץ, בחצר, חבורה של נשים וגברים בגיל העמידה, שמלווים את סצינת המסיבות מימיה הראשונים ולא ממש מבינים מי סיפר לכולם על הכת הסודית שלהם. מסיבות האפטר הלכו וגדלו והיו לאירוע המרכזי של בלייני העיר. בעקבות פשיטות של המשטרה החלו המסיבות לנדוד בין מועדונים ברחבי העיר, ובסופו של דבר הן עברו לירושלים, למועדון האומן 17, שהתחיל משם את נסיקתו כמועדון המוביל בארץ.

עלייתה ונפילתה של אומת הדאנס
סופי השבוע של אלנבי 58 היו גורם מכריע בעיצוב ובכינון של עולם המועדונים הישראלי, שזכה עם הזמן לכינוי "אומת הדאנס". באותה תקופה עודכנו זרמים מוזיקליים חדשניים בזמן אמת, הוזמנו תקליטנים מובילים מהעולם, התגבשה

במועדון אלנבי 58. סופי השבוע באלנבי 58 היו גורם מכריע בעיצוב ובכינון של עולם המועדונים הישרלי, שזכה עם הזמן לכינוי "אומת הדאנס"

תרבות סמים פופולרית והתהוותה קהילה הולכת וגדלה של צעירים שחיו סביב סוף השבוע ובעיקר בשבילו.
בסוף שנות התשעים הגיעה תרבות מועדונים לשיאה. לצד אלנבי 58 החלו לפעול מועדונים רבים אחרים (למשל, קו מילניום, תמרז, פטיש ודינמו דבש), וגם ז'אנרים אלקטרוניים מחתרתיים יחסית כמו טכנו וג'אנגל התבייתו בעיר. מסיבות הטכנו הציבו את עצמן כאלטרנטיבה להתמסחרות ההולכת וגוברת של המועדונים הגדולים, ובהתאם לכך התקיימו באתרים לא מועדוניים ולא חוקיים דווקא, בחללים תעשייתיים נטושים או בחללים ציבוריים הזויים (למשל, מסיבת טכנו שהתקיימה בקיץ 2000 במעבר התת קרקעי בכיכר המושבות).
תעשייה שלמה נבנתה סביב המועדונים, וההתרחשות תועדה בכל אמצעי התקשורת. עכשיו כבר היו למועדונים שיח, שפה ופלגים שונים. סצינת הטראנס של מסיבות הטבע בדיוק החלה לדעוך, ולא מעט מחבריה עברו להתרחשות המועדונית העירונית. בשנת 2000 היה נדמה שכולם בתל אביב כבר "קלאברים" (מונח מיובא שמתאר את הבליינים החדשים).
אלא שבדיוק אז התחילו להגיע הסימנים לניוון ולנפילה הצפויה: רצח במסיבת סילבסטר 2000 בסינרמה, סצינות אלימות בכניסה למועדון, מקרי מוות שנקשרו לשימוש באקסטזי והמצב החדש שנוצר בעקבות אינתיפאדת אל־אקצה וגל הפיגועים: אין תיירים ואין די.ג'ייז מובילים מחו"ל. ההרגשה של חברות בכת סודית התפוגגה כשהמסיבות נעשו המוניות, ועימה התפוגגה גם הנאיביות של בועת המועדונים.
את השנתיים האחרונות מאפיינת פתיחת מועדונים גדולים, מעוצבים ומסחריים דוגמת ה־ TLV של שניים מבעלי אלנבי 58 (שנסגר) והדום של חיים פנחס, שמתמלאים בסופי השבוע בקהל מעורב של הומואים וסטרייטים ומשמיעים מוזיקה דומה. אמנם עברו הימים שבואו של די.ג'יי על מחו"ל מעסיק חצי עיר שבועיים לפני, אבל המועדונים ממשיכים להתמלא ולפעול כמו מתוך אינרציה, והם מאוכלסים בגרעין של שועלי מועדונים שלא מפסידים אף מסיבה כבר שנים ובזרם של צעירים נלהבים שטועמים את החוויה המועדונית בפעם הראשונה ומרגישים, ממש כמו קודמיהם, שהם הראשונים שחווים את החוויה הזאת.