מוזיאון ישראל – סודות ואוצרות

האלות משער הגולן
במעין שמלות לגופן, מסכה לשערן ותכשיטים לאוזניהן, יושבות שתי צלמיות מקסימות בקופסאות קרטון מרופדות, ידיהן שלובות בקדמת גופן, שדיהן זקורים, עגבותיהן דשנות, ועל זרועה של אחת מהן קעקועי חינה חינניים. קשה להתאפק מלגעת בשתי האלות האלה, כל אחת בת
כ־8,000 שנה, שנמצאו באתר התרבות הירמוכית ליד קיבוץ שער הגולן, אחד מהיישובים הקדומים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. התמזל מזלי להיות העיתונאית הראשונה שזכתה לראותן לפני שיוצגו ב"בראשית – הסיפור האמיתי", תערוכה שתיפתח ביולי הקרוב.
דבי הרשמן, אוצרת המחלקה לתרבויות פרהיסטוריות (וחברת מערכת "מסע אחר"), חופנת אחת מהן בחיבה בכף ידה. "כששתי האלות האלה יצאו ממעבדת השימור", היא מספרת, "נקבצו אוצרים מכל המוזיאון כדי לחזות בפלא. היש עוד כוכבות בנות אלפי שנים, ששמרו כך על עלומיהן? ולחשוב שחפצי הפולחן הקדומים האלה יִיצגו אדמה, חיים ופריון כבר מראשית החקלאות, ואנשים סגדו להם מראשית הדתות".
הרשמן חושבת על הרגע שהשתיים יוצבו על כנים מיוחדים, יונחו בתיבות שקופות מתחת לתאורה מיוחדת ויוצגו לקהל הרחב עם 230 חפצי פולחן אחרים, בהם גולגלות מעוטרות במסכות מהאלף השביעי לפני הספירה, שאותן הוציאה מהאדמה במו אצבעותיה בחפירות בנחל חמר, ומטמון כלי הנחושת הקדום בעולם מנחל משמר, מהאלף הרביעי לפני הספירה. "אז תתחיל לזרום אליהן עדת מעריצים, חוקרים וצלמים, אבל אני תמיד ארגיש שהן חלק ממני", היא אומרת.

בית הכנסת מסורינם
בסוף המאה ה־15, עם גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, הגיעו רבים מהם להולנד. מקצתם המשיכו לברזיל, וכשהחלו לרדוף אותם גם שם, התיישבו כמה משפחות יהודיות בסורינם, אז מושבה הולנדית בצפונה של אמריקה הדרומית. רוב המשפחות התמקמו באזור הסוואנה והקימו שם בשנת 1685 את בית כנסת "ברכה ושלום", אחד הראשונים בעולם החדש (ראו "מסע אחר" 82).
עם הזמן עברו היהודים לפרמריבו (Paramaribo), בירת סורינם, ובנו בה שני בתי כנסת. אחד מהם, "צדק ושלום", נבנה בשנת 1736. בשנות התשעים של המאה העשרים הוא פורק, ולמוזיאון ישראל הובאו במבצע מורכב ארון קודש מעץ מהגוני, בימה, ספסלים, מנורות, תשמישי קדושה, וכתר תורה שהתגלגל אליו מבית הכנסת "ברכה ושלום" שבסוואנה.
טניה כהן־עוזיאלי, אוצרת בית הכנסת של סורינם במחלקה לאמנות ואתנוגרפיה יהודית, מביטה באהבה במנורות הנחושת, בלוח העץ שמשובץ בו מנגנון מכני לספירת העומר, ברימוני הכסף ובכתר התורה – המונחים על מדפי עץ במחסני היודאיקה. "יהודי הולנדי ששמו שמואל כהן הנשיא", היא מספרת, "הוא שתרם אז את כתר התורה, שהוזמן מגדולי הצורפים ההולנדים. הוא תרם גם את הקרקע לבית הכנסת של היודן סוואנה, שנותר מוזנח ושומם, וכיום שרדו ממנו קיר, חלון ורצפה. באופן סמלי, כתר התורה ששרד ממנו נמצא עכשיו במוזיאון ישראל".
חפצים אחדים מבית הכנסת עברו תהליכי שימור. אחרים, אלה העשויים עץ, מצויים עדיין בתהליכי התאקלמות. אורכו של בית הכנסת המקורי היה 22 מטרים, רוחבו 13 מטרים וגובהו כשבעה מטרים. עכשיו מחפשים לו מקום
בתערוכת הקבע של המוזיאון, בסמוך לשלושת בתי הכנסת המשוחזרים – האשכנזי, האיטלקי והקוצ'יני.

סיפורו של מטבע
זה היה בתקופה הפרסית, במאה החמישית לפני הספירה, כשמטבע כסף קטן, 15 מילימטרים קוטרו, הוטבע באשדוד. בצדו האחד נראית הכתובת "אשדד" בארמית, ומתחתיו פרוטומה (פלג גוף עליון) כפולה של שור בעל שני ראשים. בצדו השני נראה ראש אדם שבשערותיו שזורות דמות אריה עם זקן תיש, קרן שור וכנף של ציפור. מי היה אחראי להטבעת המטבע? האם היה זה מושל העיר אשדוד, בפחווה החמישית של האימפריה הפרסית, שרצה לשאת חן בעיני השלטון המרכזי וציווה על הטבעת מטבע ובו אלמנטים מובהקים שהיו נהוגים בשושן הבירה ובערים אחרות באימפריה? ואיך התגלגל המטבע הנדיר לאוסף המטבעות של המוזיאון, הנמצא באחד מחדריו המוגנים ביותר?
"המטבע הזה", מספר חיים גיטלר, אוצר האוסף, "נחשב היהלום שבאוסף ונרכש על ידי המוזיאון לפני שנים". הוא ניגש לארונית, שולף מתוכה מגשית פלסטיק ובה מטבעות נדירים, ומתרגש. "מעבר לחשיבות האיקונוגרפית, מטבעות מספרים סיפור היסטורי מרתק, והם לעתים העדות הבלעדית לתרבויות שכמעט לא הותירו שריד להימצאותן".
בארון אחר ניצב כד חרס שבור ובו מטמון של כ־8,000 מטבעות ברונזה מהמאה הרביעית והחמישית לספירה. המטבעות, בעלי ערך נמוך כשלעצמם, עדיין מכוסים אדמה. "שוויים היה כשווי מטבע זהב אחד", מחייך גיטלר. ומה שוויים של המטבעות המזויפים שבאוסף, אלה מהעת העתיקה ואלה מהעת החדשה, ומה ערכם של השקלים ה"מדומים" – עם דיוקנאות של שלמה המלך, של משה רבנו או של ישו הנוצרי – שהיו פופולריים במשך
כ־400 שנים, עד תחילת המאה העשרים? את התשובות לשאלות האלה גיטלר שומר בסוד.

גולגולת מאיי ונואטו
באחד הימים ירדה דורית שפיר, אוצרת המחלקה לאמנות אפריקה ואוקיאניה,  למחסן המוזיאון, ואת סקרנותה עורר ארגז ברזל ישן ועליו מדבקות של טיסות משנות החמישים. "אחרי שהצלחתי לפתוח את המנעולים", היא נזכרת, "כמעט קפץ מתוכו ראש מכויר צבוע בצבעי פיגמנט, עם פרצוף ריאליסטי ושֵער סבוך עשוי קורי עכביש אמיתיים. ידעתי שבאחד מהשבטים באיי ונואטו שבאוקיינוס השקט נהגו לשמור את גולגלות ראשי השבט כדי שישמשו מתווכים בין עולם החיים לעולם המתים. חשדתי שבתוך הראש מסתתרת גולגולת כזאת". צילום הרנטגן הוכיח שצדקה. זאת היתה גולגולת אמיתית, והיא נשמרת עד היום בארגז הברזל לצד שני ראשים מבוץ מיובש, צבועים בכחול, בכתום ובלבן, ומפיהם מבצבצות שיניים של חזיר בר.
על המדפים, כמו בשבת אחים מקאברי, ניצבת צלמית מכוסה עור אדם משבט אג'אגהם מניגריה ובובות אירוטיות עם כיסוי ערווה שנשות שבט טורקנה האפריקאי נושאות על עצמן עד היום כסגולה לפוריות. לידן מציצים ראשים מדומים עם שֵער אמיתי ממדבר סצ'ורה
(Sechura) שבפרו, ששימשו מסכות קבורה בתרבות הנאסקה. "לפעמים יש חשש שאיזו מומיה תקפוץ לפתע מהמדף", אומרת איבון פלייטמן, אוצרת אמנות יבשת אמריקה. "לא רבים יודעים שהמומיות הקדומות בעולם, בנות כ־7,000 שנים, התגלו במדבר אטקמה
(Atacama) שבצ'ילה".
כמה מהחפצים, עטופים בנייר נטול חומצה וארוזים בקופסאות פלסטיק שקופות, כמו אלה שבמקפיא הביתי, מוצגים בתערוכה "בעין המתבונן, אידיאלים של יופי אנושי בתרבויות אפריקה ואמריקה". הגולגולת תוצג בתערוכת קבע חדשה על אוקיאניה, שתיפתח בחודשים הקרובים.

ילדה עם ספר קריאה
בשנות השמונים של המאה הקודמת התקבל במוזיאון ציור שמן על עץ, ובו נראית ילדה המחזיקה בידה את ספר הלימוד הראשון, ובו תפילת הפאטר נוסטר (אבינו מלכנו). הציור, של האמן האיטלקי בן המאה ה־17 ברתולומאו שידונה, היה תלוי על אחת הסבכות במחסני המחלקה לאמנות אירופה, נשכח מלב. שלומית שטיינברג, אוצרת המחלקה, "גילתה" אותו והפקידה אותו בידיו של גיורא אלון, הרסטורטור של המוזיאון.
תוך כדי השחזור התגלתה בציור, מתחת ללכלוך של שנים, דמות נוספת. שטיינברג ואלון מסבירים כי מסיבה לא ברורה הוגדלה התמונה המקורית שלוש פעמים מאז שצוירה, כנראה כדי להתאימה למסגרת המפוארת שבה היתה נתונה. במאי הקרוב תצטרף התמונה לתערוכת "יופי של ספר" שתוצג באגף הנוער במוזיאון.
יש קסם מיוחד לעבודות הישנות של ה־Old Masters, האמנים האירופאים מתקופות הרנסנס והבארוק (מהמאה ה־15 עד המאה
ה־19), והמחסנים שעליהם חולשת שטיינברג הם כמו באר ללא תחתית של שטיחי קיר המגולגלים בקפידה על המדפים, ציורים מכוסי ורניש ומסגרות אותנטיות. "כמה מהציורים", אומרת שטיינברג, "לא יוצגו בעתיד הנראה לעין. אלא שכל ציור, גם אנונימי, הוא בבחינת הבטחה לתערוכה חדשה שאיש לא חלם עליה. לכל ציור יש סיכוי".

מה עושות המגילות בלילות
האוצר החשוב ביותר מכלל אוצרות המוזיאון הוא המגילות הגנוזות, ולאחרונה נבנה להן מבנה חדש ומוגן. "בלי להיכנס לפרטים", אומר ד"ר אדולפו רויטמן, אוצר המגילות, "המבנה יכול לעמוד גם במתקפה לא קונבנציונלית. זאת הסיבה שהכניסה למחסן המגילות מותרת רק למתי מעט. אני יודע שעובדה זאת מעצימה עוד יותר את המסתורין סביבן, אבל מדובר באוצר הגדול של האומה".
במחסני היכל הספר שמורים במכלים מיוחדים מגילות וקטעי מגילות שאינם ראויים לתצוגה, בהם המגילה החיצונית לספר בראשית. "לא משום שהיא מכילה סודות העלולים למוטט את אושיות היהדות", מחייך רויטמן, "אלא מפני שהיא נאכלה והשחירה לחלוטין. אנחנו שומרים במחסנים גם מגילות שיעלו בקרוב לתצוגה לראשונה בחייהן וגם מגילות שהורדו מהתצוגה לשם מנוחה, והן נחות בשכיבה, בחושך מוחלט".
לשבע המגילות הראשונות, המיתולוגיות, שהתגלו על ידי בדווים בשנות הארבעים של המאה הקודמת, הצטרפה בשנת 1967 מגילת המקדש, שמונה מטרים אורכה. "מקור הברכה הוא גם מקור הקללה", אומר ד"ר רויטמן. "ניוד המגילה ואחסונה כרוכים במבצע מסובך ביותר. בקרוב יוטס קטע מהמגילה, שלושה מטרים אורכו, למוזיאון גרופיוס בברלין. הצוות שילווה את המגילה במטוס יפעיל מכשיר מיוחד שלא רק יראה את תנאי האקלים במכל, אלא גם ידווח על כל תזוזה שלה".

בעקבות האור
אמיתי מנדלסון, אוצר במחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון, מגשש את דרכו במחסן האפלולי. הוא שולף סבכת ברזל, ולעיני נגלים שני ציורים יפהפיים של נחום גוטמן. על סבכה אחרת תלוי ציור שמן של ראובן רובין, המתאר את הכנרת בצבעים עזים ובאור בוהק. בשנות השמונים של המאה הקודמת נעלם הציור מתערוכה ונחשב אבוד במשך עשר שנים. "בסופו של דבר", מספר מנדלסון, "הוא התגלגל לידי מישהי שקנתה אותו בשוק הפשפשים ביפו במחיר סמלי של 250 שקל. הציור הוחזר למוזיאון אחרי דיון משפטי ממושך, ולפני כשנה, אחרי שעבר רסטורציה, הוא הוצג בתערוכה במוזיאון". המעבר בחזרה אל האור היה חד. עלינו לקומת הקרקע, היישר אל התערוכה "אורים – ייצוגי אור ביצירות אמנות" שנפתחה לאחרונה, ובה שיבץ מנדלסון עבודות מודרניות העוסקות באור לצד עבודות בנושא האור שהעלה מהמחסנים.

כוס אהבים מנטרלת רעלים
"לדעת מומחים, זו הכוס היפה מסוגה בעולם", אומרת רבקה ביטרמן, אוצרת בכירה לאמנות אסיה, ומצביעה על כוס עשויה קרן קרנף שנעשתה בסין במאה ה־17. "הסינים האמינו שכוסות מקרני קרנפים מנטרלות רעלים ומעוררות תשוקה". מאחורי דלת זכוכית מסתתר אוסף פורצלן יפהפה עם עיטורים כחולים. האוסף נתרם על ידי בני משפחה הולנדית נוצרית שהיו חברים במחתרת ההולנדית האנטי נאצית בתקופת השואה. והנה דמות שמזכירה יהודי נודד, עם צרור על כתפו, מתקופת שושלת טאנג (618־906 לספירה).
מאחורי כד פורצלן מתקופת שושלת מינג (מהמאה ה־15 לספירה), שצורתו צורת דלעת, מסתתר סיפור אנושי קטן. "נודע לי שבאחד הבתים בשכונת בית הכרם בירושלים יש כד מעניין. הגעתי לבית יפה וצנוע, ובאמצע הסלון ניצב הכד. בעל הבית, אליהו אילת, שגריר ישראל הראשון באנגליה, רכש בבזאר את הכד הנדיר והיקר הזה, שעכשיו את ניצבת מולו".
ביטרמן נוסעת מדי פעם בפעם להונג קונג, מחטטת בארגזים בחנותו של מכר הסוחר בעתיקות סיניות וחוזרת משם עם כמה פריטים לאוסף. משם הגיעו שלושה פסלי בודהא גדולים, מהמאה ה־13, העשויים עץ מוזהב. הם עומדים בסבלנות מאחורי אחד הארונות, מחכים לתורם להיות מוצגים בתערוכה ביום מן הימים.