כנראה שמקור השם "מדגסקר" (Madagascar), הוא בטעות של הסוחר הוונציאני מרקו פולו, שכנראה שלא ביקר במדגסקר, אבל הוא בלבל בינו לבין ממלכת מוגדישו (Mogadishu) שבסומליה. כיד הדמיון הטובה עליו, כתב בשנת 1298: “האי מדגסקר שוכן כאלף מילין מדרום לחופי אפריקה. אין ספק שהוא אחד האיים הגדולים והיפים ביותר בעולם… יש כאן יותר פילים מאשר בכל מקום אחר וגם, אין שום ספק, שאין מקום אחר עם יותר שנהבים מאשר כאן… עצי אלמוג אדומים גדלים כאן והם גבוהים כעצי ארצנו ובגלל כמותם הגדולה הם חסרי ערך לחלוטין… בכל פינה מסתובבים נמרים, אריות, חתולי בר והמוני אנטילופות. גם מינים של ציפורים, שכולן שונות משלנו. אומרים שהנשרים כל כך גדולים, שהם יכולים להרים פיל באוויר ללא כל מאמץ”. מן הסתם, הוא שמע על ציפור הפיל הענקית, שגובהה הגיעה לשלושה מ' ומשקלה ל-400 ק"ג, אבל באי מעולם לא היו פילים, אריות או נמרים.
למילה "מלגשית" (Malagash), יש הרבה משמעות הקשורה להיסטוריה ולתרבות של מדגסקר. מקורה כנראה בחבל בדרום מדגסקר. במהלך השנים, המונח "מלגשית" הוחלף בכוונה במונח "מדגסקנרית", מהשימוש המתועד המוקדם ביותר ועד כה. שתי המילים הללו שימשו לסירוגין, והשימוש מעולם לא יושם באופן עקבי.
זהו האי הרביעי בגודלו בעולם. שטחו 587,041 קמ"ר. גדול פי 29 משטחה של מדינת ישראל אי ענק, שנמצא מול חופי אפריקה, במרחק של כ-500 ק"מ מהיבשת השחורה, ממנה נפרד לפני 160 מיליון שנה, אבל אינו בדיוק אפריקה. בעולם החי והצומח שלו, נמצא מאגר DNA, שמצביע על קרבה לתת היבשת ההודית, שנפרדה ממנו במהירות לפני 90 מיליון שנים והרחוקה ממנו מרחק גדול פי עשרה. בעולם החי והצומח שלו, יש אלמנטים המשותפים לו וליבשות מרוחקות, כמו אוסטרליה ודרום אמריקה.
חלק ניכר מהתיירים מגיעים למדגסקר, בשל החופים היפים, שבהם מפרצי חול זהוב ועטורים דקלים. האיונים שבצפון מערב, מספקים אפשרויות נופש רבות. אולם את אלו אפשר למצוא במקומות רבים אחרים. ייחודה של מדגסקר, הוא עולם החי, שאינו דומה לו, בשום מקום אחר.
"אין ספק שהוא אחד האיים הגדולים והיפים ביותר בעולם…"
ייחודה של מדגסקר, הוא עולם החי, שאינו דומה לו, בשום מקום אחר. למור
גיוון אנושי
גם מבחינה אנושית זהו אי מגוון להפליא. ראשוני התושבים היו אוסטרונזים, שהגיעו מבורניאו של ימינו. לתרבות המלגשית יש הרבה משותף עם הילידים של טאיוון, איי האוקיינוס השקט, אינדונזיה, ניו זילנד והפיליפינים, דבר שבא לידי ביטוי במנהגים, כמו קבורת מתים בקאנו בים או באגם, עיבוד של גידולים שמקורם בדרום-מזרח אסיה, כגון טארו, המוכר בכינויו "אוזן הפיל" (צמח טרופי ממשפחת הלופיים, שורשו משמש למאכל), בננה, קוקוס וקנה סוכר. יש דמיון באדריכלות, בתבנית הבתים הרבועים, בגגות דמויי סירה, במוסיקה ובכלי הנגינה כמו קונכייה (Antsiva Conch), תוף (Hazolahy Drum), קסילופון (Atranatrana Xylophone), חליל (Sodina Flute). ניכר גם דמיון בריקודים, כמו "מחול הציפור".
מהגרים אלו התערבבו כאן בשחורי עור, דוברי באנטו (Bantoo), שהגיעו מאפריקה. בין לבין הטביעו את חותמם, נוסעים ערביים, סוחרים הודים וסינים ולבסוף גם קולוניאליזם צרפתי, שהותיר את חותמו בשמות, במטבח, באדריכלות ובכלי הרכב. כך למשל רוב המוניות שראינו במהלך הנסיעה הן מסוג רנו 4, מיושנות שעדיין מתפקדות.
השפה הרשמית השנייה המדוברת באי היא הצרפתית, הנלמדת בבתי הספר; ירושה של 65 שנות שלטון צרפתי. הצרפתית היא שפה רשמית לצד המלגשית ורבים מתושבי המדינה מבינים ודוברים אותה. מהגרים הודים וצאצאיהם שמדברים הינדי וגוג'ראטי כשפת אם.
רוב תושבי מדגסקר הם בני תערובת של אוסטרונזים ושחורים אפריקאים, עם השפעות ערביות, הודיות ואירופאיות. יחד נוצר מגוון אנושי מרתק הכולל עושר של מסורות, טקסים, אמונות ואיסורים חמורים ומרתקים.
צבע העור של המלגשים אינו אחיד והוא נע בין חום בהיר (צאצאי המהגרים מהמזרח), לשחור עמוק (צאצאי המהגרים מאפריקה) ולרבים מהם עיניים מלוכסנות ופנים עגלגלות, מזרחיות. הלבנים מכונים בפי המקומיים – ואזהא – (Vazaha) שמשמעה "קלופי העור".
כולם דוברים היום שפה אחת, מלגשית, המבוססת על שפתו של שבט המרינה (Merina) הגדול ולמרות שלכול שבט יש ניבים המיוחדים לו, זוהי ה'לינגווה פרנקה' שלהם. העם המלגשי הושפע מתרבויות שונות: ההודית, הערבית-פרסית וייתכן שאף היהודית. (במאה ה-17' הייתה קיימת באי נוסי בוראהא (Nosy Boraha), מושבה יהודית שמוצאה מעדן).
הסופר והזואולוג ג'ראלד דארל, הטיב לתאר בספרו "הרפתקאות עם איי איי:, תיאורים יפים של חיי היומיום במדגסקר כמו: חיי שוק תוססים, ריקודים בכפרי המקומיים, וטקס הקבורה השונה בתכלית מטקס הקבורה המערבי שהינו צבעוני ומלא בשמחה. דארל גם מרתק ומצחיק בתיאורם של הכבישים הרעועים, הגשרים המסוכנים ומעברי הנהרות הקשים. דארל מתאר בפירוט את קורותיו וגורם לקורא, לחוש את טעם המזונות, להריח את ניחוחות הפרחים ולחוות יחד אתו, את הקשיים הבירוקרטים שנפגש בהם שוב ושוב במהלך המסע.
רוב תושבי מדגסקר הם בני תערובת של אוסטרונזים ושחורים אפריקאים, עם השפעות ערביות, הודיות ואירופאיות
טאנה הבירה
לאחר טיסה מתישה, דרך אדיס אבבה שבאתיופיה, נחתנו בעיר הבירה אנטננריבו (Antananarivo); נקראת במלגשית: Tananarive, מכונה בקיצור 'טאנה'. נמצאת במרכז המדינה על הרמה ברום של כ- 1,400 מטר מעל פני הים.
טאנה היא בירת האי והמרכז הכלכלי והפוליטי שלו. היא העיר הגדולה ביותר במדינה. מתגוררים בה כ-3.87 מיליון תושבים. כ-12% מ-29 מיליון תושבי המדינה ושיעור העיור הולך ועולה ועמו גדלה הצפיפות. יש הגירה רבה לטאנה בשל ביקוש לעובדי טקסטיל, כאן מייצרים את רוב הבגדים עבור חברות אמריקאיות גדולות כמו Gap, Old Navy. מדגסקר מייצאת בעיקר לארה"ב, אוסטרליה ודרום אפריקה.
בדרך אל העיר, נראים שדות אורז מוצפי מים, סירות קאנו קטנות מעץ משייטות בנהר. שטחים עצומים של בלוקים אפורים וורדרדים המסודרים בערמות, הנראות כמו ערים מיניאטוריות, ארובות ענק מעלות עשן. נשים נושאות על ראשיהן משאות כבדים, בתים קטנים עם גגות רעפים או פח צמודים זה לזה. לגדת הנהר איקופה (Ikopa), פרושים לייבוש, משטחי ענק צבעוניים של בגדים, המעניקים למראה, העמוס ממילא, צביון פסיכודאלי משהו. מסתבר שיום שבת הוא יום הכביסה הלאומי. זהו גם יום החתונות. מעת לאת, נראית מכונית מפוארת, מקושטת בדגלים, המסיעה את החתן הוכלה ובעקבותיהם שיירת מכוניות של חברים ובני משפחה.
מעבר לנחל, נראים עשרות "בתי מלאכה" להכנת לבנים לבניה ושריפתם. מגדלים של לבנים וארובות שריפה. היה זה מבט מרשים על ספקטרום רחב של צבעים וקליידוסקופ של פרצופים. המוני אופנועים מתגודדים ליד מחסום. איש לא צופר, או מתעצבן. סבלנות היא שם המשחק.
טאנה היא בירת האי והמרכז הכלכלי והפוליטי שלו. היא העיר הגדולה ביותר במדינה
אגם הציפורים בטאנה
ביקרנו בפארק הלמורים, שהוא בעצם גן חיות, אך הלמורים אינם כלואים בכלובים, אלא משוטטים בו באופן חופשי. מדריך מקומי קיבל את פנינו, הכביר הסברים, כדי שנתרשם מהמגוון הגדול של המינים ומאורח חייהם. למוריים היא על-משפחה של פרימטים קטנים, בתת-הסדרה טרום קופים (קיפופים), הנפוצים רק באי מדגסקר. הם יותר קטנים מרוב הקופים, יש להם עיניים גדולות יותר, ייתכן שאבותיהם דמויי הגלגו (Galago) שחיו באפריקה, הגיעו ליבשת לפני 65 מיליון שנה ומאז התפתחו לקבוצות שונות. הלמורים מהווים קרוב למחצית מספרם של היונקים באי. הם אנדמיים לאי. הרוב הגדול של בני סדרת הקיפופיים, וכל הגדולים שבהם, נמצאים רק במדגסקר. יש 101 מינים של למורים במדגסקר.
למוריים היא על-משפחה של פרימטים קטנים, בתת-הסדרה טרום קופים (קיפופים), הנפוצים רק באי מדגסקר
למור קטה, זנב הטבעת
טאנה אינו המקום המסעיר ביותר במדינה, בלשון המעטה. בשל אילוצים של לוח הטיסות שלנו מצאנו בעיר עניין. ראינו כנסיות קתוליות, מסגדים ומקדש הינדי. ערבוביה מרתקת. צפינו על העיר מנקודות שונות והתרשמנו מקצב החיים של ההולכים רגלית ושל המצטופפים במיניבוסים קטנים שנקראים Taxibe.
על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר ניצב "רובה" (Rova), הארמון המבוצר והדומיננטי, ששימש כמושבה של ממלכת אימרינה (Imerina) במאות ה-17 וה-18 ובהמשך של שליטי ממלכת מדגסקר, במאה ה-19 ועד לכיבוש הצרפתי. במתחם הארמון קבורים המונרכים החשובים, כשמצבות המלכים עשויות אבן אפורה פשוטה ואלה של המלכות צבועות אדום, צבע האצולה.
היה זה המרכז השלטוני הפוליטי והרוחני של השושלת. במהלך השנים נוספו מבנים רבים למתחם והוא הוקף בחומה שכללה גם כפר מבוצר. המתחם ממוקם בנקודה הגבוהה ביותר באזור טאנה וחולש על תריסר הגבעות הקדושות של העיר. המבנה הדומיננטי במתחם הוא "ארמון המלכה", שהוקם כמבנה עץ מפואר וגבוה בזמן שלטונה של המלכה ראוואלונה (Ranavalona) הראשונה. בנובמבר 1995 פרצה שריפה גדולה שכילתה את הארמון והמבנים הרבים סביבו. מאז מתקיימת עבודת שיקום מקיפה והארמון הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
רוב המבנים הקולוניאליים היפים בעיר נמצאים בעיר העילית, שרחובותיה תלולים מאוד. העיר התחתית, לעומת זאת, צפופה להפליא, דחוסה, סואנת, רועשת, צבעונית מאוד, קדחתנית מלאה ברוכלים, כרכרות ובהמות משא. המון ריקשות המכונות כאן "פוסי פוסי", שיבוש של המילה Push.
מבנה הדומיננטי במתחם הוא "ארמון המלכה"
בחלק הדרומי של העיר נמצא אגם אנוסי (Anosy) , שהוקם בימי שלטונו של המלך רמדה הראשון (Radama-I), ועוצב בצורת לב, בידי המיסיונר הסקוטי ג'יימס קמרון (James Cameron). האגם מוקף עצי סיגלון (ג'קראנדה) ובמרכזו, ניצב על עמוד, פסל זהוב של מלאך; מצבה לחללים המלגשים שנלחמות במלחמת העולם הראשונה, עבור הצרפתים.
לידו פרוש שוק הפרחים אנוסי (Anosy), בו הופכים המוכרים את שזירת הפרחים, ליצירות אמנות. זרי הפרחים נועדו בעיקר ללוויות, אך הם מעניקים לשוק מראה חגיגי. השווקים הם הלב הפועם של העיר. בשוק אנאלקרי (Analakeri) מציעים למכירה בעיקר פירות ומזון. זוהי הזדמנות לראות פעילות אנושית מגוונת של תושבי העיר טאנה, תלמידים שחוזרים מן המשמרת השנייה בבית הספר, מורים פועלים החוזרים מן העבודה ועוד.
במהלך השנים השווקים התפשטו והם נמצאים פשוט בכול מקום. אם במקומות מוסדרים ואם בדוכנים, עגלות או ארגזים מאולתרים בהם מוכרים מכול הבא ליד. סיירנו בשווקים העמוסים מכול טוב.
לא הרחק מהמלון, נמצא מקווה מים מלאכותי ובו כמות גדולה של אנפות, ברווזים לרוב, אנפות לילה וכמה ציפורי שיר. נסענו לארמון Ambohimanga, הנמצא במרחק של כ-45 דקות נסיעה מחוץ לעיר. הארמון היה מעניין בצורה מפתיעה. אבל קשה היה להתחרות במראות שסיפקו לנו השטחים החקלאיים בדרך, שהיו תשבץ מרהיב של גווני ירוק, מנוקד באיכרים, שעיבדו את האדמה, דייגים שפרשו רשת, ברווזים, דוכנים צבעוניים ועוד. הארמון אינו משהו שדומה לארמונות וורסאי, שֶׁנְבְּרוּן, או לה גרנחה (la Granja). זוהי בנייה צנועה להפליא ויחד עם זאת, נעימה לעין. מבנים של עץ מגולף ומעוטר, המשתלב יפה עם האבן. בחצר המרכזית, עצים הגדלים מתוך הסלע, אתרי פולחן וקברים. מדריך חביב פרש בפנינו את תולדות בית המלוכה של מדגסקר, מ-1780 ועד הכיבוש הצרפתי ב-1896.
בדרך, אין סוף של סצנות אפריקאיות. בסיבוב הקודם, לאורך תעלות המים, שם פרשו הכובסות בדים בשלל גוונים, שווקים ססגוניים הנמתחים לאורך קילומטרים ובהם ערמות בגדים, פירות וירקות, נתחי בשר תלויים, כלי פלסטיק, תרנגולות חיות, עופות שחוטים, קערות מלאות בתבשילים שקי פחמים, אופניים מסמורטטים. ארץ עניה אך לא אומללה.
נסענו לארמון Ambohimanga, הנמצא במרחק של כ-45 דקות נסיעה מחוץ לעיר. הארמון היה מעניין בצורה מפתיעה
אל מערב המדינה
טיסה למורונדובה (Morondova) שבמערב המדינה. הטיסה מאחרת. ארמל, המדריך המקומי, אינו מתרגש. טיסות הפנים באי הן מבחן רציני לאורך רוח ולשר המזל. לא קל היה לי להתרגל לקצב החיים השונה והאטי של תושבי האי ("מורה מורה", בפיהם, היינו, "לאט לאט", הוא אחד הביטויים השגורים כאן ביותר).
מערב מדגסקר הוא נוף של רמות גירניות משתפלות במתינות אל מישור חוף רחב, שחלקו מכוסה בחולות. רכסי ההרים חוסמים את מעבר העננים ויוצרים צמחיה שונה ואגב כך, גם נוף שונה, בין מזרח למערב מדגסקר. גם זרמי האוקיאנוס, חמים יותר במערב, מאלה שבמזרח; כל זה גורם לריבוי המינים בצמחים ובבעלי החיים. מהרגע שיצאנו מנמל התעופה, נסענו אל שדירת עצי הבאובב (Baobab) המפורסמת, כדי לחזות בפלא.
זוהי אחת האטרקציות המפורסמות במדגסקר ולתחושתי התמונה המצולמת ביותר: עצים עבי גזע, שענפיהם המצועפים והיבשים, נראים כשורשים וגורמים לחשוב לרגע, שמדובר ב"עץ הפוך". השמים הכחולים, המנומרים בעננים, היו אטרקציה בפני עצמה ותפאורה מושלמת לעצי הבאובב. ממזרח לשדרה, יש מקווה מים רדוד, מכוסה בפרחי נופר, המעניקים לו מראה של מרבד צבעוני. התבוננו בעצים ובשמים ששינו את צבעם מרגע לרקע והעניקו למראה נופך ורדרד, שחיש קל התחלף לכתום עז. מפעם לפעם חלפו מולנו, כמה מקומיים, בני שבט הסקלבה (Sakalava), שהעצים העניקו להם רקע מרהיב.
הבָּאוֹבַּבּ (Baobab), המוכר גם בשמו המדעי "אדנסוניה" (Adansonia), על שם הבוטניקאי הצרפתי מישל אדנסון (Michel Adanson), הוא העץ ה"פוטוגני" ביותר באי הענק, המפורסם בצמחיה המיוחדת שלו. הבאובב נחשב לאחד מסוגי העצים הגדולים בעולם. אמנם, רק לעתים גובהו יכול להגיע עד ל-30 מטרים (כגובה בניין בן 10 קומות). אולם גזעו – הנבוב על פי רוב – מגיע לקוטר של 15 מ' ואמירו העצום, מתפרש לקוטר של 40- 50 מ'. גזעו הרחב של העץ, משמש לאגירת מים במהלך עונות הגשם, בהם משתמשים במהלך עונות היובש. בשנים שחונות, מרבים הפילים להרוס את הגזעים על ידי מציצת המים מהם.
במסורות האפריקניות מכונה הבאובב "עץ הפוך"; במדגסקר, למשל, מסופר כי השטן הוא שקבר את צמרתו. יחד עם זאת, במקומות רבים באפריקה נחשב הבאובב לקדוש. לכן במקומות רבים, בהם נכרת היער, עומדים הבאובבים זקופים, בולטים בשטח. הבאובב נחשב גם כסגולה לפריון. נשים עקרות מניחות את ידיהן על הגזע ומבטיחות שכאשר יילדו, יקראו לילד על שם העץ. אם תופר ההבטחה, כך מאמינים, ימות הילד.
גזעו של הבאובב – הנבוב על פי רוב – מגיע לקוטר של 15 מ' ואמירו העצום, מתפרש לקוטר של 40-50 מטרים
מראה העצים, על רקע צבעי השמים המתחלפים, בבואותיהם המשתקפות בים, הרקע של הסוונה ובעיקר השמים, היה מרטיט ממש. הדבר היחיד העיב מעט על הקסם, היו התיירים הרבים ששוטטו וניסו להנציח את היופי במצלמות ובטלפונים ניידיים. לכן, כעבור כמה ימים, יצאנו שוב אל השדירה, בטרם זריחה, כדי לראות את העצים על רקע השמים האפרפרים, כשהם אפופי ערפל, את כדור החמה שצץ בפאתי מזרח ואת השמים שחיש קל הפכו לכחולים. בין העצים התנהלה בכבדות עגלת עץ רתומה לשוורים מגובננים גדולי קרניים, שנקראים זֵבוּ (Zebu) ויצרו תמונה מושלמת. קלישאה אפריקאית.
בקר זה הוא סמל לחכמה. קרני הזבו קדושות. על המשאיות ניתן לראות לעיתים רבות זוג קרני זבו מזדקרות – למזל. לפי המסורת המקומית, מספר הזבו – שנקרא בפי המקומיים 'אומבי' (Omby) – הוא כמספר המלגשים. הזבו משמש להובלת משאות בכל מקום. גם בערים. אולם חשיבותו באה לידי ביטוי, בעיקר באזורים החקלאיים. הזבו הוא בעל החיים החשוב ביותר, סמל לעושר ושגשוג. הזבו מהווה הלך חוקי ככסף, החיסכון הוא בזבו, העושר נמדד בזבו, מוהר לנישואין משולם בזבו, ביטוח לזקנה בזבו ועוד. הזבו משמש לעסקות ליסינג – מעין אגרת חוב לפדיון. כשיש לאדם הרבה זבו הוא יכול לשאת הרבה נשים, ואז ייוולדו לו הרבה ילדים (כשישה ילדים לאישה, במגזר החקלאי), ויסייעו לרעיית הבקר ולמלאכות החקלאיות.
במרחק של כשעתיים נסיעה משם, נמצאת שמורת הטבע קירינדי (Kirindi). זהו יער יובשני למחצה, צפוף ובו מינים רבים של עצים. בין הייתר, גדל שם עץ הפליסנדר (Palisander) – עץ שאיכותו הגבוה, גורמת לכך שיעלה עליו הכורת, לטובת תעשיית העץ.
התמקמנו בלודג' פשוט להפליא, ברמת תחזוקה לא מזהירה, אך על כל אלו מפצה המיקום, בתוך כפר של בני שבט הסקלבה, שהוא גבב של בקתות קש, בין עצי הבאובב ובקצה הכפר, ניתב עץ באובב קדוש, במתחם מגודר, המשמש כמקום תפילה ויעד לפולחן. מחוץ לכפר, ניתב קבר קדוש, מן המאה ה-14. המלגשים מתייחסים לקברים ברצינות תהומית ויש להם מנהגים מיוחדים הקשורים ללוויה ולפולחן המת. כל אזור ומנהגיו.
לא הרחק התנהלה בכבדות עגלת עץ רתומה לשוורים מגובננים גדולי קרניים, שנקראים זֵבוּ (Zebu) ויצרו תמונה מושלמת
הזבו הוא בעל החיים החשוב ביותר, סמל לעושר ושגשוג
תרבות מלגשית
אף שהדת הרשמית היא הנצרות, רבים מהתושבים הם אנימיסטים, כלומר מאמינים שלכל דבר בטבע – נהר, עצים, אבנים, אוויר, פרחים וכן הלאה – יש נשמה הקשורה לכל שאר נשמות הטבע ומשפיעה עליהן. לתושבים יש קשר מיוחד עם אבותיהם המתים, ששורשיהם האינדונזיים ניכרים בו. ואחד הטקסים החשובים והמעניינים באי הוא טקס "היפוך העצמות", היינו טקס קבורה שנייה. הקבורה הראשונה מתבצעת בארונות עץ, היא זמנית בלבד .
כעבור שלוש שנים לערך, נערך טקסי ה"Famadihana", בהם מוציאים את המתים מקברם, רוחצים ומלבישים אותם, משוחחים, מנגנים ושרים לכבודם ובעיקר שותים ועורכים סעודת הבראה, בחברתם, בחברת בני משפחה, שהגיעו ממרחקים ובחברת ואנשי הכפר, כשעל המשפחה האבלה לדאוג לכולם, להלין ולהאכיל אותם. גם רוחות בני המשפחה שעברו מן העולם, מצטרפות לשלושה ימים של חגיגות. בסופם המתים נקברים שוב – הפעם בארונות אבן, למנוחה אחרונה. מנחה נכונה.
אסור באיסור חמור, להצביע על קבר באצבע. במדגסקר, ישנם שבטים שבימי ראשון, שלישי או חמישי, תלוי בשבט, אינם עובדים בשדות כי בימים האלה רוחות המתים מהלכות בהם.
בתרבות המלגשית מקובל נוהג של טאבו (Taboo), הקרוי כאן 'פאדי' (Fady). מדובר על מִנְעָד רחב של איסורים תרבותיים. לפאדי יש השפעה רבה על התרבות המלגשית. במקום "סליחה", הם אומרים Azafady, שמשמעו "אלי זה לא פאדי עבורי"… המקומיים מתייחסים בחרדת קודש לשלל איסורי ה"טאבו" – האמונות העממיות – הנפוצים בכל רחבי האי. מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב.
טוטם של הסקלבה
שמורת הטבע קירינדי
נקודת העניין העיקרית בשמורה, היו הלמורים, פרימטים שבזכות הניתוק מהיבשת והיעדר טורפים, התפתחו במדגסקר כענף נפרד וייחודי באבולוציה. בהיעדר קופים ותחרות אחרת, פרימטים אלו הסתגלו למגוון רחב של בתי גידול, והתפצלו למינים שונים. אלו קיפצו בזריזות מעץ לעץ. מאזנים את עצמם בעזרת זנבם הארוך. ראינו כמה סיפאקות מזנקות למרחקים גדולים, למורים שנעלמו באו , דבר שהעניק להם א שצם, שהוראתו רוחות רפאים. בתוך גזע עץ ראינו ינשוף לילי, שממתין לשעות החשיכה ובמקום אחר, למור ספורט, לילי אף הוא, שהוציא לעומתנו לשון אדמדמה. גולת הכותרת של היום היה הפוסה (Fussa), אותו טורף ממשפחת הגחניים, שהגיע לא הרחק מאתנו וזכינו להנציח אותו במצלמות. זהו טורף-העל של מדגסקר והוא צד למאכל יונקים קטנים, ביניהם למוריים, זוחלים, עופות, ומגוון גם בחרקים, דו-חיים ואף בצמחים. לפוסה מאפיינים חיצוניים הדומים למשפחות החתוליים, הנמייתיים והגחניים, מה שגרם למחלוקות ושינויים רבים בסיווגו המדעי.
הפוסה מצטיין בתנועה על עצים, ופעילה הן במשך היום והן במשך הלילה. הם לוכדים את טרפם בציד על הקרקע ואף בין העצים בזינוקים מפתיעים. הם מגיעים לאורך של 150 ס"מ ולמשקל של 5–8 ק"ג.
סיימנו את היום בסיור לילי, שם גילינו דרך הפנסים, עולם עשיר של למורים, כולל למור ברטה עכברי, שמשקלו 30 גרם והוא הקטן שבפרימאטים, למורי ספורט וכמה ציפורים, ביניהם קואה (Kua), כחולת העין.
גולת הכותרת של היום היה הפוסה (Fussa), טורף ממשפחת הגחניים
חגיגה מטורפת של גוונים
נסיעה ארוכה צפונה. המרחק אינו גדול בק"מ, רק 160, אלא בשעות (12). חלק מהותי בחוויה המדגסקרית הן הנסיעות, המהוות אתגר רציני לנוסעים באי. הכבישים מלאים חורים ומהמורות. הדרכים חוליות, לעתים מבוצצות או עוברות בשלוליות גדולות הצרפתים, ששלטו במדגסקר מ-1896 ועד 1958, הקימו את מערכת הכבישים הקיימת, אך נראה שבמשך 60 השנה שעברו מאז, הם לא טופלו ובוודאי לא נסללו חדשים. כול נסיעה, גם למרחקים די קצרים, נמשכת לכן שעות ארוכות ומייגעות.
חלפנו על פני שווקים צבעוניים, ראינו פעילות חקלאית. החקלאות מהווה 70% מן התעסוקה. כ-75% מן החקלאות מבוססת על גידולי אורז. המלגשים אוכלים אורז שלוש פעמים ביום. בשדות, צפינו בעופות דורסים , כמו עקב מדגסקרי ולהקות של תוכים. נסענו בדרכי עפר, בנוף שהלך והתייבש. עד שהפך לכמעט מדברי; עד שבקרבת הנהר, הפך לירוק רענן. חצינו את נהר Chirubina. על גבי מעבורת פרימיטיבית, הגענו לעיירה Belua ובה שווקים בשלל צבעים. היתה זו חגיגה מטורפת של גוונים. כאילו מישהו שפך צנצנת צבע. סעדנו במסעדה מעולה, עם טעמים צרפתיים, שהיא מורשת העבר הקולוניאלי. משהו שנראה ונטעם קצת סוריאליסטי. משם נסיעה ארוכה ומתישה, בדרך חתחתים, עם עצירה בחורשת מנגו, המרכזת סביבה פעילות חקלאית, חלפנו על פני הקברים המקודשים של ממלכת סקלבה (Sacalaba). מעת לעת חלפנו על פני שדות שעובדו בעזרת מים שהגיעו מתעלה, עצי תמרהינדי גדולים שהגיעו מהודו והתפעלנו מהמראות האפריקאיים, שלעולם אינם מעייפים. החל מנשים הנושאות כדים על ראשיהם, גברים הצועדים קילומטרים, דורסים בראש עצים, להקה של תוכים. אין רגע דל. חצינו במעבורת פשוטה את נהר צ'ירימביבה (Chirimbiba), שהוא הארוך במדגסקר. מעבר איטי, שסיפק עשרות זוויות של צילום, של נופים ואנשים. אל העיר בלו (Belu) שם עדיין חיה מלכת הסקלבה.
בבלו פרושים שווקים צבעוניים להפליא, גדושי אנשים וסחורות. עם שפע הצבעים המוכר כל כך למי שמטייל ביבשת השחורה. למרבה הפלא, באמצע הדרך לשום מקום, בעיירה שכוחת אל, יש מסעדה מעולה, עם ניחוח צרפתי.
נסיעה ארוכה הלאה משם, עצירה בחורשת עצי מנגו והתפעלות משריריו של גבר חטוב שעובד במכוש יום שלם, והלאה, נסיעה מתישה, גם אם מעניינת, עד ללודג' פשוט, ליד העיירה בקופקה (Bekopaka).
בבלו פרושים שווקים צבעוניים להפליא, גדושי אנשים וסחורות
מסלעי הגיר המוזרים אל הדבר האמיתי
את יום המחרת, התחלנו בשייט בנהר מנמבולו (Manambulu), שהיה קודם כל חוויה של תצורות קרסטיות, החל מסלעי גיר מוזרים, מתור הטריאס, 200 מיליון שנים לפני זמננו, שניתן לזהות בהם מאובנים של אמוניטים. עצרנו לביקור במערות נטיפים, חלפנו ליד קברים מקודשים של שבט הסקלבה, מנבטות של אורז על איים בנהר, ברווזים ואנפות לרוב ואפילו איה זרונית, שחגבה בשמים, משחרת לטרף. לגדת הנהר נמצא אזור גירני משונן, מרהיב וייחודי למדגסקר, שנקרא 'צינגי דה במראהה' (Tsingy de Bemaraha), משתרע על פני רמת במראהה, ומתפרש על שטח של 1,519 קמ"ר. אורכו מגיע לכ-105 קילומטר ורוחבו הוא 25 קילומטר. זהו מבנה של סלעי גיר שנדחפו מקרקעית הים כלפי מעלה, ועברו תהליכים מקיפים של בלייה. מים זורמים, שינויי טמפרטורות ותהליכי מה יצרו בהם מבנים משוננים ומרתקים, הכוללים פתחים ומעברים בין הסלעים, מינרלים חשופים, מאובנים, צמחייה ייחודית.
אחר הצהריים, סיירנו ברגל, ביער של עמודים גיר מחודדים, המכונה "צינגי (Tsingi) קטן" . טיול שהוא תעייה במבוך, הזדחלות אל נקיקים, עליה לתצפיות על העצים הצומחים מתוך הסלעים וחוזר חלילה.
אבל למרות המראה הקר והחד של הצינגי, מבוך האבנים הזה הוא ביתם של מינים שונים ומגוונים של בעלי חיים, כולל 11 מינים של למורים וללטאה אנדמית מיוחדת – לטאת עלי אנציגי (Antsingy Leaf Chameleon), שנראית ממש כמו דרקון קטן ומקושקש, המקמר את גבו. מעין דינוזאור זעיר. הצמחייה בצינגי אופיינית לאזור הקארסט של מערב מדגסקר וכוללת חורש טרופי יבש וצמחיית סוואנה אופיינית. יערות קטנים ועמוקים, גדלים בין הסלעים, מספקים מזון ומחסה ללמורים ולשאר החיות באזור.
יום המחרת היה הדבר האמיתי. נסענו כשעה וחצי עד לצינגי הגדול, שהוא חזרה מוגדלת בכמה חזקות של מה שראינו אמש. כל אחד קיבל רתמה, כמו בויה פראטה, וחויב להתחבר לאבטחה, לאורך הכבלים שנמתחו לאורך הדרך. הלוואי עלינו. היופי היה בלתי נתפס, נקיקי עמוקים, קירות אבן זקורים, עצים הגדלים מתוך הסלע ומערות נטיפים שהן בית לעטלפים, זוחלים, עכבישים, דו-חיים בעלי צבעים עזים וארסיים בהחלט, דגים החיים במחשכים עופות, למורים ועוד אין ספור של מראות. אפשר לטייל ימים שלמים במרחבי הצינגי, מבלי לשבוע מהעושר הטבעי עוצר הנשימה.
לאחר יומיים של יופי מרוכז, היה עלינו לעבור שוב את אותה דרך חזרה. אפשר לראות בכך סיוט הכרחי ואפשר למצוא עניין במראות המתחלפים, בבקתות הקש, בנשים הכפופות בזווית חדה להפליא, אגב כתישת זרעי דוחן, בפנים הצבועות בלבן של הנערות המקומיות, כדי להגן על עורן מפני השמש והקמטים, ולראות בנסיעה מעין סרט מרתק, בהילוך חוזר. שבו את לבי בלטו הילדים למודי העוני שקראו לעברנו ה"סלים וואזה" שלהם, כלומר – "שלום לך קלוף עור [איש לבן]".
סיירנו ברגל, ביער של עמודים גיר מחודדים, המכונה "צינגי (Tsingi) הקטן"
אפשר לטייל ימים שלמים במרחבי הצינגי הגדול, מבלי לשבוע מהעושר הטבעי עוצר הנשימה
שייט אל כפר הדייגים בטנייה
עם שחר, עשרות דייגים מעמיסים רשתות על סירות קטמרן, קאנו שאבות אבותיהם הוסיפו להם מייצבים והצליחו בעזרתם לחצות את האוקיינוס. מרביתם הפליגו כך מזרחה, אל איי פולינזיה ומיעוטם הפליג מערבה, לכאן. כמה גברים נושאים מעין אלונקה כבדה של רשתות, מתקינים אותה על סירתם ויוצאים אל הים, בתזמון מקרי, שנראה כמשט מרהיב. עוד רגע ועלתה השמש בפאתי מזרח וצבעה את המראות הנפלאים הללו בזהוב.
יצאנו לשייט בקאנו שנקרא לקאנה (Lakana), שבמקומות אחרים נקרא פִּירוֹג (Pirogue). שמענו מהשייטים, כי מעלי האביציניה הרפואית, הם חולטים תרופה נגד מלריה. המנגרובים יפים, אבל ההצגה האמיתית התרחשה ברצועות המים, בדרך אל בטנייה (Betania), כפר הדייגים שממול. היה זה מחזה מרהיב, של ילדים מתקיני רשת, נערות מטבעו, זאטוטים משיטים סירה קטנטונת כמשחק. שילוב של פרנסה ואירוע חברתי. לחוף הים, סירות דייגים המעלים את רשתותיהם, הנושאות שלל דגים טריים אל החוף, שסרטנים מתרוצצים לאורכו. ילדים משחקים יחפים בחול, ממתינים לקבל את פני אבותיהם השבים מהדיג. אחרים משיטים במים סירת צעצוע. האימהות והבנות הבוגרות קולעות סלים ומכינות ארוחה בפתח צריפי עץ מעלי עשן.
כפר הדייגים בנוי בין עצי הקוקוס. גבר זריז, בעל המטע, טיפס במיומנות עלה עץ והוריד למעננו כמה אגוזים, אותם ביתר במיומנות בעזרת מצ'טה. הצצנו לבקתות והתעכבנו על הסירות אותם מכינים מעץ בלסה. את כריתת העץ מבצעים רק בשעות הבקר. לפני שכורתים את העץ הם מתפללים לחיים. אחרת, מר יהיה גורלו של הדייג.
חזרנו למורנדובה בהליכה דרך החוף שהתרחב במאות מטרים בשל השפל.
יצאנו לשייט בקאנו שנקרא לקאנה (Lakana), שבמקומות אחרים נקרא פִּירוֹג (Pirogue)
לכתבה השניה בסדרה: אל המזרח הטרופי
מפת מדגסקר:
——–
ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.