תפריט עמוד
עיר שמכבדת את עצמה זקוקה לסמל. בלונדון זה הביג בן המכובד, בברצלונה זו כנסיית הסגראדה פמיליה של גאודי, ברומא זה הקולוסיאום, בפיזה זה המגדל הנטוי. על תואר הסמל של ניו יורק מתחרים האמפייר סטייט בילדינג ופסל החירות, ובירושלים זה כנראה מגדל דוד. הסמל האחרון והעכשווי ביותר, שנולד לפני שנתיים, הוא מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד

איש לא חלם לפני כמה שנים להגיע לבילבאו. היום מתקשים תושבי העיר להתמודד עם הנהירה ההמונית של תיירים מכל העולם. "מֶכָּה החדשה של התיירות העולמית", מכנים המגזינים את בילבאו.

מגדל אייפל הוא הסמל הלא מעורער של פריז. יש לעיר הזאת גם סמלים אחרים – שער הניצחון, חזית מרכז פומפידו, קתדרלת נוטר דאם, כנסיית סאקרה קר, הקשת בלה דפאנס – אבל אף לא אחד מהם מאיים על התואר של אייפל. כולם יודעים איך הוא נראה עוד לפני שהמריאה הטיסה שלהם לפריז, אבל המגדל בכל זאת מדהים ומפעים בצפייה ראשונה, שנייה ואפילו עשירית. 

העובדה המעניינת לגבי מגדל אייפל היא שהוא חסר תפקיד כלשהו. הוא לא אמור לשרת מטרה, מלבד הנאת הקהל. כך היה תמיד, מאז שנבנה עבור התערוכה העולמית של 1889, שציינה מאה שנים למהפכה הצרפתית. גוסטב אייפל בנה על גדת נהר סן מגדל מתכת בגובה 300 מטר בלי שום סיבה. הוא לא משמש מוזיאון או כנסייה. ולמרות  זאת, האייפל זוכה ליותר ביקורים מכל אטרקציה אחרת בצרפת. 

התבוננות ברשימת סמלי הערים שהופיעה כאן מלמדת שאין הרבה מקומות כאלה. לרוב האתרים יש פונקציה ברורה (דתית, מסחרית) או שהם מסמלים משהו ברור (חופש). מגדל אייפל מסמל יותר מכל גחמה אנושית קצת מטורפת, יהירות לא קטנה ויכולת טכנית גבוהה מאוד. היום, כשמספר המבקרים במגדל אייפל מגיע ליותר משישה מיליון בשנה, כבר יש למגדל מטרה ברורה: הוא ניצב בלב פריז כמכונה שמייצרת כמויות אדירות של כסף. על אף שאחזקתו אינה זולה, והמעליות המשונות שלו דורשות תיקונים יקרים, כמה זה כבר יכול לעלות? 

מעקב אחר מספר המבקרים במגדל אייפל במשך השנים מלמד דברים מאלפים לגבי התפתחות התיירות בעולם ובפריז. ב־1900, ימי התערוכה העולמית, פקדו את המגדל 1,024,887 מבקרים. בשנים שלאחר מכן צנח המספר פלאים וב־1909 התייצב על 181 אלף. 20 שנה לאחר מכן, ב־1929, ביקרו במגדל קצת יותר מחצי מיליון בני אדם בשנה. ב־1969 המריא המספר לשני מיליון וחצי וב־1989 עלו יותר מחמישה מיליון תיירים נלהבים לראש המגדל. על פי הנתון שמפרסמים מנהלי המגדל, ביקרו בו במאה השנים האחרונות יותר מ־185 מיליון בני אדם. 


הגעתי למגדל אייפל כדי לפגוש את עומר מי-דן. עומר, הרפתקן ישראלי נמרץ ואמיץ באופן מפחיד, תכנן לקפוץ באותו בוקר מהקומה השנייה של המגדל "פנימה", אל תוך הריבוע שנוצר בין ארבע רגלי המתכת המפורסמות. ערב קודם לכן, בבית קפה פריזאי, הסבירו עומר וג'ב, בחור אמריקאי, למה דווקא אייפל ולמה דווקא פנימה: "מראש המגדל, מגובה 300 מטר, קפצו כבר כמה עשרות אנשים. האייפל הוא אתר מבוקש מאוד בין קופצי  BASE (ענף ספורט הרפתקני ומסוכן במיוחד, שקופצים בו מגשרים, מגורדי שחקים, ממגדלים ומצוקים). אם כבר עשו את זה לפנינו, האתגר לא גדול כל כך. אנחנו מעדיפים לעשות משהו שאחרים עוד לא ניסו". 

מדובר, כמובן, בפעולה לא חוקית, מסוכנת עד אימה, שנאסרת בתקיפות על ידי משטרת פריז, שומרי המגדל ואמהות מכל העדות.

בתשע בבוקר עלו עומר וג'ב לנקודה שממנה תכננו לקפוץ. למטה, בכיכר החצץ שמתחת למגדל, בין ארבע הרגליים הענקיות, עמדנו כמה חברים וצלמים וכססנו ציפורניים בחרדה. כחצי שעה אחר כך החליט עומר לדחות את הקפיצה, בגלל נוכחות מוגברת של אנשי ביטחון. עומר וג'ב קפצו למחרת בדיוק כפי שתכננו, נחתו בשלום בין רגלי המגדל, הספיקו לתת את ציוד הצילום לאחד האנשים שליוו אותם ונעצרו למשך כל היום בידי שוטרים.
בערב שחררו אותם. 

בצילומי הווידיאו שהביאו, נראה מגדל אייפל כרקע האידיאלי למעשים יוצאי דופן מהסוג הזה. אין סיבה אמיתית לקיומו של המגדל, אין סיבה אמיתית לקפוץ ממנו. אין ניצול נפלא יותר של המבנה הארכיטקטוני המוזר הזה. כמה טוב שיש משוגעים.

טירת הנשרים בדרום צרפת

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: