קו המדבר אשר ממנו דרומה יורדים פחות מ-200 מ"מ משקעים שנתיים, עובר במזרח ארצנו במדבר יהודה והשומרון, ממשיך בקו בית קמה מצפון לבאר שבע, וככל שהוא מתקרב אל הים הוא מדרים, בואכה שדות הנגב המערבי.
את רוב ילדותי עברתי בבאר שבע. המדבר ובני לוויתו, היובש, החום וסופות החול, צרובים בחוויות ילדותי. פעם ירד שלג. הייתי אז בכיתה ט', התעוררתי בהרגשה מוזרה, טיפסתי לחלון הגבוה להציץ החוצה והכל היה לבן. איזו התרגשות. אחרי שעה לא נותר דבר.
הכנתי את הקרוואן לתזוזה, נעלתי בקפידה את דלתות המקרר והארונות, איבטחתי את החלונות ופתחי האיוורור, ורתמתי אותו לג'יפ. נהניתי לראות שכל ההכנה למעבר לוקחת לי כעשרים דקות בלבד במקום שעה וחצי בתחילת הדרך.
נפרדתי מעזוז והר הנגב המרכזי, חלפתי על פני דיונות החול של חלוצה וצאלים, ונכנסתי אל שדות החיטה האינסופיים של הנגב המערבי. הירוק העז של חודש מרץ, יחד עם נגיעות של אודם הפרגים, כתמי לובן הרתמים, ומשיכות המכחול של צהוב החרציות היכו בפניי.
אודם הפרגים
הירוק העז של חודש מרץ, יחד עם נגיעות של אודם הפרגים, כתמי לובן הרתמים, ומשיכות המכחול של צהוב החרציות היכו בפניי
בין נתיבות ואופקים פניתי אל דרך עפר שחצתה את המישור, התכנסה אל בין נחל גרר ויובלו נחל פטיש. הגעתי אל חוות בולוטין של דנדן ולילך, החבוקה בין שני קניוני הלס
אל חוות בולוטין
בין נתיבות ואופקים פניתי אל דרך עפר שחצתה את המישור, התכנסה אל בין נחל גרר ויובלו נחל פטיש. הגעתי אל חוות בולוטין של דנדן ולילך, החבוקה בין שני קניוני הלס.
התקשרתי אל דנדן להודיע שהגעתי. אחרי שעה קלה הוא הגיח מתוך כרם זיתים על גבי טרקטורון. יכולתי כמעט להישבע שבנדנה כחולה היתה כרוכה על מצחו וסכין בין שיניו, כאילו שהוא נמצא בהישרדות, או שמא הדימיון שוב מתעתע בי.
זיכרון רחוק עלה בי. באחד מחודשי נובמבר נקראתי לדגל יחד עם עוד חברים של דנדן ולילך והגענו למסיק זיתים. העבודה היתה בחברה נעימה, מהמטבח יצאו מטעמים בנוסח איטלקי, והשקט והשלווה הכפריים הישרו תחושה של חיים בגן עדן. לפתע נשמעו פיצוצים עזים במרום ופטריות עשן ניצפו בשמיים. "אתם זוכים למופע זיקוקים של כיפות ברזל" הרגיע אותנו דנדן "אל תדאגו, הם מכוונים לשדרות או באר שבע" ואנחנו האמנו לכל מלה והמשכנו בקטיף. התוויות החדשות של שמן הזית המשובח של חוות בולוטין נשאו מאז את המשפט "סכנה… עלול לגרום להתמכרות".
התמקמתי במרכז מטע גדול של קקטוסי קובו מדרום אמריקה ששתל דנדן בשנת אלפיים. מראה מדברי אופייני, אבל שייך ליבשת אמריקה, כמו גם הצבר, עולה חדש ממקסיקו שהפך לסמל הישראליות, ואולי בצדק כי רובנו הגדול הם מהגרים או בני מהגרים. "הפירות שלו יפים, לבן מנוקד בגרעינים שחורים, ומתוקים. אנחנו אוכלים אותם מסוף יוני ועד נובמבר" אמר לי דנדן והפליג בסיפורים על גלידות וסורבה שמכינים מהמתוק הזה, אבל עכשיו מרץ ואני זכיתי רק לקוצים.
התמקמתי במרכז מטע גדול של קקטוסי קובו מדרום אמריקה ששתל דנדן בשנת אלפיים. מראה מדברי אופייני, אבל שייך ליבשת אמריקה
דנדן ולילך
היכרתי את דנדן בשנות התשעים אצל חבר משותף צור שיזף, שהזמין אותנו וחברים נוספים לספר על מסע שערך בדרך המשי. דנדן חזר בדיוק מחופשה ביערות הגשם של אקוודור שם חקר צמחי מרפא בשימוש האינדיאנים. אני הגעתי לחופשה מוונצואלה שם עבדתי בחוות תנינים בביצות היאנוס. הבנו שאנחנו שכנים בדרום אמריקה והזמנו אחד את השני לקפוץ לביקור. זה לא קרה כמובן, אך הקשר בינינו נוצר.
דנדן גדל במרכז תל אביב, מרחק יריקה מדיזנגוף סנטר, אבל תמיד חלם על בית בסוף העולם שבו יגדל חיות בר. בשנת 95 הוא הכיר את לילך שהצטרפה אליו לטיול בנמיביה. לילך נסעה לאחר מכן לעבוד כמטפלת של גורילות באפריקה במשך חצי שנה. כשחזרה לארץ הם החליטו לשלב את החלומות שלהם לחזון משותף, לגור בחווה בנגב ולהקים בית מחסה לחיות בר.
הם עברו בכל הנגב וחיפשו מקום להתיישב בו אך לשווא. כאשר כמעט והתייאשו הגיעה לידיהם מודעה בעיתון. "מזל שאמא של לילך, שהיא האינטליגנטית במשפחה, קוראת עיתונים, כי אנחנו לא" מספר דנדן. הם הגיעו לפגישה וקיבלו את החלום מונח על מגש לפניהם.
ההתחלה היתה קשה, החשמל הופעל על ידי גנרטור חצי שעה פעמיים ביום, והמים הובאו במיכלית. צעד אחר צעד הם התקדמו, הקימו צריף ראשון מקרוואן, ואחר כך עם כל ילד שהביאו לעולם, אופק, אשל, עיטם ונבט, נוסף עוד קרוואן לקשת הבקתות הצופות אל השקיעה מעל מפגש הנחלים.
חיות הבר הגיעו מהר מן הצפוי. עוד לפני שעברו בפועל לחווה, נסע דנדן לפגישה ראשונה עם חגי מקיבוץ דגניה, איש רשות שמורות הטבע האחראי על חיות בר בשביה, כדי לספר לו על בית המחסה שהוא עומד להקים. בו במקום הוא חזר לדירה ברחוב ירמיהו בתל אביב עם שני גורי שועלים. מרגע שהגיע לחווה והחל לבנות כלובים החלו חיות הבר לזרום לפתחו. שועלים, גיריות, קרקלים, עופות פצועים כמו חויאי, דיות וחסידות. תוך חודש כבר היו אצלו שלושה כלובים מלאים, חיות שדורשות טיפול ומזון.
כאשר פינו את גוש קטיף, נערכו דנדן ולילך וקלטו פינות חי שלמות, כולל מהגרים זרים רחמנא ליצלן כמו פסיונים שרקנים ואיילים. נראה שהקליטה שלהם היתה יעילה וטובה יותר מאשר של בני אנוש.
ההתחלה היתה קשה, החשמל הופעל על ידי גנרטור חצי שעה פעמיים ביום, והמים הובאו במיכלית. צעד אחר צעד הם התקדמו, הקימו צריף ראשון מקרוואן, ואחר כך עם כל ילד שהביאו לעולם, אופק, אשל, עיטם ונבט, נוסף עוד קרוואן לקשת הבקתות הצופות אל השקיעה מעל מפגש הנחלים
התקשרתי אל דנדן להודיע שהגעתי. אחרי שעה קלה הוא הגיח מתוך כרם זיתים על גבי טרקטורון. יכולתי כמעט להישבע שבנדנה כחולה היתה כרוכה על מצחו וסכין בין שיניו, כאילו שהוא נמצא בהישרדות, או שמא הדימיון שוב מתעתע בי
דנדן גדל במרכז תל אביב, מרחק יריקה מדיזנגוף סנטר, אבל תמיד חלם על בית בסוף העולם שבו יגדל חיות בר. בשנת 95 הוא הכיר את לילך שהצטרפה אליו לטיול בנמיביה. לילך נסעה לאחר מכן לעבוד כמטפלת של גורילות באפריקה במשך חצי שנה. כשחזרה לארץ הם החליטו לשלב את החלומות שלהם לחזון משותף, לגור בחווה בנגב ולהקים בית מחסה לחיות בר
היום, כאשר כל העמק בין בית המשפחה ובתי האירוח זרוע בכלובים, רצים דנדן ולילך בין שווקים ומשחטות כדי להביא שבע מאות ק"ג בשר בחודש, דולב שהוא מיכל פלסטיק גדול עם פירות וירקות כל יומיים, ועוד חציר ושאר מזונות להאכיל את כל הפיות הרעבים, כל אחד והתפריט הפרטי שלו
חיות הבר הגיעו מהר מן הצפוי. מרגע שהגיע לחווה והחל לבנות כלובים החלו חיות הבר לזרום לפתחו. שועלים, גיריות, קרקלים, עופות פצועים כמו חויאי, דיות וחסידות. תוך חודש כבר היו אצלו שלושה כלובים מלאים, חיות שדורשות טיפול ומזון
עופות פצועים כמו חויאי, דיות וחסידות
דנדן מתרה בהורים שלא יתנו לילדים להתקרב לגדר של הזאבים "זה מאוד מסוכן" הוא אומר "החיות עלולות לקבל קלקול בטן וזה לא נעים" וממשיך בהדרכה כאילו לא נאמר כאן אבסורד…
היום, כאשר כל העמק בין בית המשפחה ובתי האירוח זרוע בכלובים, רצים דנדן ולילך בין שווקים ומשחטות כדי להביא שבע מאות ק"ג בשר בחודש, דולב שהוא מיכל פלסטיק גדול עם פירות וירקות כל יומיים, ועוד חציר ושאר מזונות להאכיל את כל הפיות הרעבים, כל אחד והתפריט הפרטי שלו.
בסופשבוע הגיע קבוצה של משפחות להתארח במרכז האירוח בחווה. הצטרפתי לסיור שערכו בבית המחסה להקשיב לסיפורים ובעיקר לנסות להבין את הסוד מאחורי חוש ההומור המיוחד של המארח.
דנדן מתרה בהורים שלא יתנו לילדים להתקרב לגדר של הזאבים "זה מאוד מסוכן" הוא אומר "החיות עלולות לקבל קלקול בטן וזה לא נעים" וממשיך בהדרכה כאילו לא נאמר כאן אבסורד…
אוף, משימה קשה להסביר הומור של מישהו אחר, אבל מספיק להסתכל על השומעים, לראות אותם מתמוגגים והחיוך שמלווה אותם במשך כל הסיור.
הפרוייקט הראשון בטיולים לחו"ל שדנדן ואני עשינו ביחד היה להוציא משלחת לבניית גדר לשמורת טבע בקמרון, אפריקה. אחרי העבודה דנדן גם לקח אותם לטייל. מאז התפרסנו למבחר טיולים ותמיד חיות הבר תופסות בהם מקום מרכזי, מדגסקר והלמורים, אינדונזיה והאורנג-אוטאנג, אנטארקטיקה והפינגווינים, שפיצברגן והדובים הלבנים, נמיביה ובוצואנה וספארי בשמורות הטבע.
בסופשבוע הגיע קבוצה של משפחות להתארח במרכז האירוח בחווה. הצטרפתי לסיור שערכו בבית המחסה להקשיב לסיפורים ובעיקר לנסות להבין את הסוד מאחורי חוש ההומור המיוחד של המארח
התוויות החדשות של שמן הזית המשובח של חוות בולוטין נשאו מאז את המשפט "סכנה… עלול לגרום להתמכרות"
"הפירות שלו יפים, לבן מנוקד בגרעינים שחורים, ומתוקים. אנחנו אוכלים אותם מסוף יוני ועד נובמבר" אמר לי דנדן והפליג בסיפורים על גלידות וסורבה שמכינים מהמתוק הזה, אבל עכשיו מרץ ואני זכיתי רק לקוצים
במרחבי אזור נחל הבשור
אדמת הלס של הנגב המערבי בין אופקים נתיבות ושדרות, מרכיבה את המרחבים המישוריים ביותר בארץ. זהו אסם התבואה ומטעי הפירות של ארץ ישראל. בקיץ הוואדיות יבשים, אבל בחורף השיטפונות חורצים את המישורים באבחת סכין לקניונים זקופי גדות. הנחלים גרר, פטיש, שרשרת, באר שבע ועוד רבים אחרים נשפכים אל נחל הבשור שזורם דרך הרצועה, בין עזה לרפיח, אל הים התיכון. ברגע אחד הופכים הוואדיות החרבים לשיטפונות שוצפים.
נסעתי עם הג'יפ לטייל בשמורת נחל הבשור בשיא הירוק והפריחה. דרך עפר נופית מתפתלת לאורך הגדה הדרומית של הנחל, מובילה בין שדות וטבע פראי לתצפיות מרהיבות אל קניוני הלס. שבילי הליכה יורדים אל עצי האשל ליד המים, בין מרבדי העשב הירוקים והמעוטרים בדוגמאות צבעוניות בשלל פרחים כמו שטיח לא פרסי ולא בוכרי, אלא ארצישראלי.
בסרטון: הנחלים גרר, פטיש, שרשרת, באר שבע ועוד רבים אחרים נשפכים אל נחל הבשור שזורם דרך הרצועה, בין עזה לרפיח, אל הים התיכון. ברגע אחד הופכים הוואדיות החרבים לשיטפונות שוצפים
ביקרנו את אהלי הבדואים שמגיעים בעונה הנכונה עם האוהלים והעדרים כדי ליהנות מן הירוק הזה
הגענו אל בית בטון בודד בלב השדות ומסתבר שהיה שם פעם יישוב בשם תקומה
נסעתי עם הג'יפ לטייל בשמורת נחל הבשור בשיא הירוק והפריחה. דרך עפר נופית מתפתלת לאורך הגדה הדרומית של הנחל, מובילה בין שדות וטבע פראי לתצפיות מרהיבות אל קניוני הלס
מרהיב לרכב בלב שדה חרציות בתוך עולם צהוב מאופק אל אופק, כמו בציור של ואן-גוך
כתמי לובן הרתמים
קו המדבר אשר ממנו דרומה יורדים פחות מ- 200 מ"מ משקעים שנתיים, עובר במזרח ארצנו במדבר יהודה והשומרון, ממשיך בקו בית קמה מצפון לבאר שבע, וככל שהוא מתקרב אל הים הוא מדרים, בואכה שדות הנגב המערבי
התקרבנו אל הנחלים עם הגדות התלולות ושבילי האופניים הפכו למאתגרים למדי. אני בוחן את הירידות. לעיתים אני מחליט להאיץ בירידה כדי לצבור תנופה ולהצליח לעלות בעליה שמנגד. לפעמים הפחד מכריע ואנחנו יורדים לאט וברגל, ודוחפים ומתנשמים כהוגן בעליה
ביום שישי בערב התארחנו בבית המשפחה. דנדן ולילך נינוחים בתום שבוע נוסף של עבודה ונסיעות אינסופיות, חלק מהילדים הגיעו הביתה לחווה, המרכז המשפחתי אליו חוזרים מכל מקום בארץ ובעולם. אופק היתה אמונה על התפריט והכינה ספגטי עם רוטב לבן ושרימפס ללקק את האצבעות, מורשת איטלקית מהצד של האבא. הוספתי חצילים בטחינה ויין מלבק לארוחה. הרבה צחוקים היו שם, יחד עם אור בעיניים. כך נראית משפחה מאושרת בדרכה שלה.
המשך דבר: חבורת אנשים שטיילו עם דנדן, חברו יחדיו והקימו עמותה למימון בית המחסה לחיות הבר.
