יאיר פלד היה מפקד סיירת צנחנים בשנות החמישים במאה שעברה. בחופשותיו נהג לצאת לניווטי בדד ברחבי הארץ הצעירה שלא מכבר קמה. שני צעירים, אדם וארץ, חדורי תחושת ביטחון – מין כוח פנימי כזה שמוביל אותם נטולי חרדות בתוך עולם רווי אלימות. בעת שהגיע אל פינת חמד בנחל סרפד אשר בהר הנגב, ישב למנוחה תחת עץ שיטה מול הוד המדבר. כאשר הגענו אל הנקודה הזאת הבנתי למה בחר לשבת דווקא שם. ערוץ נחל קטן הצטרף כאן אל הוואדי הגדול, ואנשי קדם בנו בו טראסות, סכרי אבנים שהאטו את זרימת מי השיטפונות, עצרו את אדמת הסחף הטובה, והמים חלחלו והרוו אותה. ודאי שבעו עיניו את מראות הטרסות בכל נחל ובכל ערוץ בהר הנגב, את שלל שרידי המבנים, החוות העתיקות, מצודות המשמר, ציורי הסלע שהעידו על שיירות מסחר שוקקות. ודאי רחב ליבו כאשר חשב איך יוכלו הוא וחבריו להחזיר את עטרת המקום ליושנה ולהפריח את השממה, כמו שעשו אבותינו הקדמונים לפני אלפי שנים. שני בדואים משבט סרחין אל עזאזמה קטעו את חלומותיו והרגו אותו שם. ישבנו, מריאנה ואני, תחת עץ השיטה. פרשנו בד על העשב הירוק שצמח בערוץ בלב השממה החומה אפורה סביבנו. ישבנו לסעוד את ליבנו ולשתות כוס תה, מטרים ספורים מגל האבנים ושלט הברזל המציין את מקום הירצחו של יאיר.
רגע לפני שהמשכנו לנסוע הלאה ניגשתי לצלם את השלט. לחרדתי קראתי שיום מותו של יאיר היה השביעי בספטמבר שנת 1959. זהו גם יום הולדתי, ומלאו לי אז שנתיים ימים. ודאי ענדו לי זר פרחים לראשי ושרו לי שירי הולדת. נזכרתי בטרק שעשיתי אחרי הצבא בהרי האלפים באוסטריה. הגעתי אז לשביל צר מעל תהום תלולה, ועל הסלע היה חקוק שמו של מטייל שנפל אל התהום. תאריך נפילתו היה גם אז יום ההולדת שלי. טיילתי אז לבד כמו ברבים מטיולי חיי, רק אני וההר, השביל התלול, והמצבה החקוקה בחיק הטבע. אני בדרך כלל אדם רציונלי, אבל במקרה ההוא קיבלתי פיק ברכיים וסבתי על עקבותי.
עתה, הוצאתי לפועל טקס ריפוי קצר שסיגלתי לעצמי בימים של חולשה, שאינני מאמין בו כלל וכלל. "טפו טפו טפו" סיננתי מבין שיני, מקווה שמריאנה לא תשמע אותי. "מזל בתולה", והסתובבתי סביב עצמי להטעות את העין הרעה.
אנשי השבט שמתוכם באו רוצחיו של יאיר פלד גורשו בעקבות הרצח לסיני. בשנות החמישים ניסתה המדינה הצעירה להיפטר מהבדואים, הגלתה את הסעידין מעבר לערבה אל ירדן, ואת הג'האלין ליהודה אותם קיבלנו בחזרה לאחר מלחמת ששת הימים.
ישבנו, מריאנה ואני, תחת עץ השיטה. פרשנו בד על העשב הירוק שצמח בערוץ בלב השממה החומה אפורה סביבנו.
בעת שהגיע יאיר פלד אל פינת חמד בנחל סרפד אשר בהר הנגב, ישב למנוחה תחת עץ שיטה מול הוד המדבר
ישבנו לסעוד את ליבנו ולשתות כוס תה, מטרים ספורים מגל האבנים ושלט הברזל המציין את מקום הירצחו של יאיר
רגע לפני שהמשכנו לנסוע הלאה ניגשתי לצלם את השלט. לחרדתי קראתי שיום מותו של יאיר היה השביעי בספטמבר שנת 1959. זהו גם יום הולדתי, ומלאו לי אז שנתיים ימים
דיאלוג בחשיכה
המשכנו בדרכנו עם הג'יפ דרומה. נסענו בנוף מטורף של שלושה הרים חרוטיים שליוו את נחל סרפד. שורות של אבנים פילסו חלקות חקלאיות והעידו על נוכחות אנושית בצפיפות היסטורית. שפע של מאגורות נחפרו בסלעי הקירטון ותעלות חפורות הזינו אותן במים. השעה מתאחרת, השמש שוקעת, והדרך חזרה בנחל חורשה זרועה סלעים בולטים וערוצים שחתכו בה והאטו את הנסיעה. כאשר הגענו אל נחל ניצנה החושך ירד. מרחוק כבר נראו האורות של עזוז כמו מגדלור בים. עוד קילומטרים ספורים ונגיע אל הקרוואן ונלגום מרק עדשים סמיך וחם.
לפתע מתפוצץ משהו זוהר לפני הג'יפ, ובעקבותיו נשמע צרור יריות וזכוכית נשברת. מריאנה צורחת. מי לעזאזל יורה פה, האם אלו חיילים או מחבלים, אולי מבריחים. הלנו הם או לצרינו. אין זמן לשאול, האינסטינקטים פועלים כעת. אני לוחץ על הגז ובורח על הדרך המסומנת באדום לבן. כבר נסעתי בה עשרות פעמים ואני יודע שאנחנו לא רחוקים מהכביש. לא יכול להיות שאלו חיילים, הם לא היו מעיזים לירות סתם כך בקלות דעת שכזאת מבלי להבין מי נוסע ברכב. מריאנה מציעה שנעצור, "אלו ודאי חיילים", היא אומרת. אני ממשיך ללחוץ על הדוושה, ומרגיש שצמיג אחד לפחות התפוצץ. מנגד אני עדיין חש בסכנת מוות וממשיך לדהור ולהתרחק מן המקום. הרחק ממול אני רואה אורות רכבים שנוסעים מולי ואני נרגע, עוצר ומנפנף בידיי. ג'יפים צבאיים עוצרים לידי. "היריות שירו עלינו זה חבר'ה שלכם"? אני שואל והם מהנהנים. זה לא מנחם אותי לשמוע שיכולנו למות מכדורים של כוחותינו. מריאנה נראית קשוחה, שורדת את המצב, בטח נתפרק שנינו מאוחר יותר. "איך העזתם לירות מבלי לוודא מי נוסע ברכב", אני שואל בכעס או בחוסר אונים, או בשניהם גם יחד. "יצאתם בנס" עונים לי החיילים, "נסעתם בשטח אש, אם הייתם נקלעים למשפך אש הייתם מנוקבים לגמרי". זה לא מרגיע אותי ולא הופך אותי לאסיר תודה. מה זאת הקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה על ההדק. מה הם היו מספרים לעצמם אם היו הורגים אותנו. כעת הם מציעים לעזור לנו ואני מתפנה לבחון את הנזקים. עליתי על דוקרנים שנפרשו במארב, צמיג אחד יושב ערום על הג'אנט קרוע לגזרים אחרי הבריחה המטורפת. גלגל קדמי שני קרס אף הוא באיטיות וכעת הוא נמרח על דרך העפר, חלון אחורי מנותץ. איך נצא מפה עם שני צמיגים נקובים. החיילים עוזרים לי להחליף גלגל אחד ומביאים קומפרסור קטן לדחוס קצת אוויר בגלגל השני. זה מספיק כדי שאוכל לקרטע עם הג'יפ בחזרה לקרוואן בעזוז.
המשכנו בדרכנו עם הג'יפ דרומה
שורות של אבנים פילסו חלקות חקלאיות והעידו על נוכחות אנושית בצפיפות היסטורית
שפע של מאגורות נחפרו בסלעי הקירטון ותעלות חפורות הזינו אותן במים
השעה מתאחרת, השמש שוקעת, והדרך חזרה בנחל חורשה זרועה סלעים בולטים וערוצים שחתכו בה והאטו את הנסיעה. כאשר הגענו אל נחל ניצנה החושך ירד. מרחוק כבר נראו האורות של עזוז כמו מגדלור בים. עוד קילומטרים ספורים ונגיע אל הקרוואן ונלגום מרק עדשים סמיך וחם
נדודי שינה
שם בקרוואן, עם מרק טעים ומקלחת חמה, אני מרשה לעצמי להתפרק קצת. יושב בחוץ עטוף במעיל, רק לנשום לרווחה שאנחנו בסדר. גלי ועופר מחאן בארותיים מציעים לי עזרה. כמה יפה מצידם. עם גלי נפגשתי לשיחה וכוס קפה פעם אחת. עם עופר אני פעם ראשונה מדבר בטלפון. מחר בבוקר אקבל מהם גלגל ספייר לרכב וכך אוכל לנסוע לבאר שבע, לקנות צמיגים חדשים ולתקן את החלון. אני מספר לעופר על האירוע ומרגיש שאני משיל מעצמי מתח ותהיות. "אתה בטוח נכנסת למקום שאסור לך להיות" אומר עופר "עדיין זה לא סיבה לזריקת רימון וירי על רכב מבלי לוודא מי שם" אני אומר.
נרדמתי אבל בשתיים בלילה התעוררתי, או בשלוש, ומאז אני כותב, לא לפספס דקה, לרשום את המחשבות שחולפות בראשי, לפרוק את המתח שהצטבר, להבין את הקושי שנבנה בתוכי. אני חי בקרוואן כבר שנתיים וחצי ונודד ללא מנוח, חי חיים חופשיים למדי, ולא רוצה להתחיל לפחד מהצל של עצמי, ולא מגיע לי למות משטות.
מה חשבו החיילים שישבו במארב וירו ברכב שלי, מבלי לוודא מי יושב שם. ואם היה זה בדואי שחוזר מן הגמלים אז מותר לירות בלי לשאול שאלות? כמעט הייתי אומר כפר קאסם, אבל קטונתי, מי אני בעצם. בסך הכל עוד אזרח קטנטן ואזרחית פצפונת, שנכנסו בטעות לשטח אש, ובסופו של דבר לא קרה להם כלום חוץ משני פנצ'רים וחלון שבור, וטראומה קטנה וביקור או שניים אצל פסיכולוג אלף שקל כדי להעביר את הנפש דרך עוד מהמורה קטנה בדרך המשובשת של החיים, ואולי יספיק לי רצף יצירתי של שעתיים באישון לילה שגרם לי לתקתק עד כאן.
אני חי בקרוואן כבר שנתיים וחצי ונודד ללא מנוח, חי חיים חופשיים למדי, ולא רוצה להתחיל לפחד מהצל של עצמי
——————
רונן רז – אגרונום במקצועו וטייל בנשמתו, ממייסדי טיולי השטח בארץ, חי וטייל במשך שבע שנים באסיה, אפריקה ואמריקה, גידל תנינים בוונצואלה ונאבק למען הפילים בקניה. בונה מסלולים ומדריך טיולים מזה 25 שנה, בעלים ומנהל של חברת אקו טיולי שטח.
לכל פרקי הבלוג מבוא לנדודים