מבוא לנדודים 52: עזוז – על גמלים, אנשים ואבנים

לקראת השחרור שלי מהשירות הצבאי טיפחתי ביני לבין עצמי חלום להקים חווה לטיולי גמלים. זו הייתה פנטזיה מתוקה שחלמתי עליה בלילה והזיתי בה לאור יום. שיתפתי את משפחתי ואבי אפילו רכש לי בהזדמנות חצי גמל ממוחמד אל מיסק בחצבה. כשיצאתי לאזרחות החלטתי לנסוע לטייל בחו"ל לפני שאני מתיישב. תכננתי לטייל חודשיים ביוון וחזרתי אחרי שנתיים מאמריקה התיכונה. בינתיים כבר צצו להן שלוש חוות גמלים, של אריאל בממשית, של ספי הנגבי בשחרות, ושל עופר הרטוב בעזוז. גם הפנטזיות שלי כבר פנו לכיוונים אחרים
עופר וגלי הרטוב תכננו להקים את ביתם במקום הכי דומה לסיני שיש בארץ. חברים סיפרו להם על הישוב הצעיר עזוז, הם נסעו לשם, פגשו את דרור סיליה ודורון והמקום מצא חן בעיניהם. דרור ודורון בדיוק עמדו לצאת למילואים, ועופר וגלי התנדבו להחליף אותם ולעזור לסיליה לטפל בהיעדרם בעדר העיזים. כך התאהבו השניים במקום ונקשרו אליו, וכעבור חודשים ספורים הצטרפו ליישוב. לאחר תקופה חקלאית קצרה הם החלו להוציא טיולי חמורים, ובהמשך עברו לגמלים והחלו לעשות איתם טיולי שטח ברחבי הנגב. בעשר אצבעות הם בנו בתי בוץ והקימו בוואדי את חאן בארותיים, בית אירוח באווירה מדברית בדואית. במשך השנים התפתחה מסורת ובכל שנה בקיץ היו חברי הצוות יוצאים למסע שטח בן מספר ימים ברחבי הנגב.

לקריאה נוספת: עזוז – איך ישוב נולד

עופר וגלי הרטוב תכננו להקים את ביתם במקום הכי דומה לסיני שיש בארץ

הם בנו בעשר אצבעות בתי בוץ והקימו בוואדי את חאן בארותיים

בית אירוח באווירה מדברית בדואית

נעים לטייל במדבר

עכשיו חורף בעזוז ונעים לטייל במדבר. אני אוהב לחוש את צינת הבוקר. מדי יום אני יוצא לטייל עם הג'יפ וברגל, ופוגש על הדרך בדואים עם עדרי עיזים, חמורים וגמלים. בוקר אחד נתקלתי בעדר שרעה בנחל סרפד. שני בכרים צעירים ניגשו לעבר הג'יפ והתבוננו בי בסקרנות תמימה. צמר רך עיטר את פניהם כמו ילדים שחתימת זקן צומחת להם בפעם הראשונה. לפתע התחוללה מהומה, גמל זכר גדול מימדים נראה רודף אחרי נאקה לבנה ברעש גדול, הכריעה אותה על ברכיה אל הקרקע, ועלה עליה בנהמות תאווה שהלכו ושכחו ואז השתררה שלווה. שעה ארוכה הוא ישב והתענג בתוכה, הניע את עצמו ברכות, רק ציוצים עדינים של הנאקה נשמעו בדממת המדבר, ולפרקים גם נהמות בס שלו יחד עם גלגול לשון מנופחת שהעידו על גודל התשוקה. התבוננתי בהשתאות מהולה בקנאה במחזה במשך שעה ארוכה ולבסוף המשכתי בדרכי.

שעה ארוכה ישב הגמל והתענג בתוכה, הניע את עצמו ברכות, רק ציוצים עדינים של הנאקה נשמעו בדממת המדבר, ולפרקים גם נהמות בס שלו יחד עם גלגול לשון מנופחת שהעידו על גודל התשוקה

"אני ממליצה לך להכיר את בור הסבחה" אמרה לי גלי וכיוונה אותי אל בור מים עתיק וגדול ליד גדר הגבול עם מצרים. היא סיפרה שעופר, יחד עם חבורת שינשינים מקהילת ניצנה עשו מבצע להכשרת הבור, הוציאו את הבוץ מהקרקעית עד הסלע, וניקו את תעלות הטיית מי הגשמים שאספו את מי הנגר המקומיים אל הבור. "אני מניחה שהגשמים שירדו כאן מילאו אותו" הוסיפה. באותו יום הגיעה דורית, ידידתי משחרות, לביקור חטוף בעזוז בדרכה מן המרכז הביתה, והחלטנו לבדוק את המקום.

שני בכרים צעירים ניגשו לעבר הג'יפ והתבוננו בי בסקרנות תמימה. צמר רך עיטר את פניהם כמו ילדים שחתימת זקן צומחת להם בפעם הראשונה

נבטים

נסענו בג'יפ במעלה נחל בארותיים. מאגורת מים יפה אך יבשה היתה חצובה בסלע הלבן בצידי הנחל. ירדנו לתוכה ונהנינו מן האוויר הקריר שנשב בה. שרכי שערות שולמית השתלשלו מן הקיר והעידו על הלחות במקום.
הנבטים חצבו מאגורות ובורות מים רבים, וניתבו אליהם את מי השטפונות והנגר העילי. הם היו עם של סוחרים והיו צריכים לדאוג לאספקת מזון ומים לשיירות הגמלים שחצו את הנגב. לאורך הדרכים קמו עיירות ופונדקי דרכים לשרת את שיירות המסחר. מאגורות המים נחצבו בחמוקיים הלבנים של סלעי הקירטון האיאוקני. תעלות הטייה אספו את מי הגשם שנזלו מן ההרים אל הבורות. המדבר משמר את נוף הקדומים וגם תעלות שנחפרו לפני יותר מאלפיים שנים, מותירות תוואי ברור עד ימינו. ממש יפה לראות את זה ולהבין את מורכבות יצירת מערכת איסוף המים. חלק מהבורות משמשים עד היום את עדרי הכבשים והעיזים של הבדואים.
עצרנו בדרכנו ליד קבוצת סלעים שחורים מלאי ציורי סלע שמלווים את סיפור הדרכים בנגב. סוחרים, רועים, חיילים ועולי רגל, עברו בדרכי המדבר והותירו ציורי יעלים, שועלים, רוכבי גמלים וסוסים, ציידים, שלל אותיות ציוריות, וואסמים שהם סימנים שבטיים ועוד סימנים מסתוריים שאיש אינו יודע לבטח את משמעותם.
לאחר כשעה הגענו אל דרך הפטרולים מול הגבול המצרי. השארנו את הג'יפ במקום וירדנו בשביל צר ויפה אל פתח בור הסבחה. סולם ברזל איפשר לנו לרדת פנימה היישר לבריכת גדולה עם מים קרירים וצלולים. שעה ארוכה נהנינו לשחות בה ולהתפעל מעבודת החציבה והבניה של הבור התת קרקעי הזה שסיפק את צרכי האנשים במדבר.
אבי ותמר הכירו באוסטרליה בטיול אחרי צבא, היא קיבוצניקית מבית אלפא והוא מבית שמש. אבי התמחה בסיתות אמנותי באבן, אבל העבודה היתה במרכז הארץ, והם חלמו על חיים אחרים. יום אחד הם נסעו לנגב עד שהכביש נגמר בין קומץ הבתים של עזוז על גבעה בלב השממה. כאן הם החליטו לתקוע יתד. "היה לנו מן חלום ערטילאי להקים חווה אקולוגית אבל לא ידענו כלום ולא היה לנו כל ניסיון" אומרת לי תמר שכורעת מעל ערוגת הכוסברה ומעשבת תוך כדי שיחה. היא עטופה בבגדים ארוכים, כפפות, כובע רחב שוליים ומטפחת שעוטפת את פניה, כמו שני התאילנדים שעובדים איתה בשורות המקבילות. "לאבי יש חוש טכני וידי זהב, הוא קרא ולמד כל חומר שיש בעברית על החקלאות בעת העתיקה, שיטות ההשקייה העתיקות הפשוטות והנכונות של המדבר, כמו שימוש במי נגר עילי, בניית טרסות, תעלות הטייה. קראנו ויישמנו תוך כדי תנועה".
בשנת 2002 לאחר שהתקבלו לישוב הם הגיעו עם קרון רכבת ישן, עם שני ילדים, ועם מעט המיטלטלין שלהם. עם השנים נוספו עוד ילדים ועוד קרונות רכבת. העבודה היא יומיומית. גידול, קטיף שיווק והובלה לילית של הסחורה האקולוגית שלהם עד בית הלקוחות בתל אביב והסביבה.

עכשיו חורף בעזוז ונעים לטייל במדבר. אני אוהב לחוש את צינת הבוקר

ציורי יעלים, שועלים, רוכבי גמלים וסוסים, ציידים, שלל אותיות ציוריות, וואסמים שהם סימנים שבטיים ועוד סימנים מסתוריים שאיש אינו יודע לבטח את משמעותם

מדי יום אני יוצא לטייל עם הג'יפ וברגל, ופוגש על הדרך בדואים עם עדרי עיזים, חמורים וגמלים

"לאבי יש חוש טכני וידי זהב, הוא קרא ולמד כל חומר שיש בעברית על החקלאות בעת העתיקה, שיטות ההשקייה העתיקות הפשוטות והנכונות של המדבר, כמו שימוש במי נגר עילי, בניית טרסות, תעלות הטייה. קראנו ויישמנו תוך כדי תנועה."

המצודות

בהר הנגב, בין מצוק הצינים היורד מן ההר אל בקעת נחל צין ובין גבול מצרים ישנן כארבעים מצודות. אני מסתובב במדבר ומלקט אותן אחת אחת לילקוטי. אני נעזר בסקר נוף הר הנגב שכתב הגיאוגרף מנחם מרכוס, ספר אורים ותומים, ואמנם חלפו כבר ארבעים שנה מאז שיצא לאור, אולם המדבר נשאר כשהיה.
המצודות נבנו בגבולה הדרומי של ארץ ישראל התנכית. הארכיאולוגים אינם מצליחים להסכים ביניהם מי בנה אותן, וכל אחד מהם אורג סיפור אחר. האם היו אלו בני שבט שמעון בעת שקיבלו את נחלתם לאחר הנדודים במדבר, או שמא בנו אותם שבטי העמלקים כנגד מלכי ישראל. ואולי היה זה המלך שלמה או יורשיו מלכי יהודה שביצרו את הנגב.
המצודות נישאות בראשי גבעות מעל וואדיות בהם עברו דרכים קדומות. זוהי התקופה בה מלכים ותושבים למדו לחיות עם המדבר בשלום, ולהפיק ממנו חיים. הם עסקו במסחר על דבשות גמלים במארג דרכי הנגב. אגרו מי שיטפונות בבורות מים ומאגורות, בנו טרסות אבן שאצרו אדמה ומים וגידלו שעורה, חיטה ,עצי פרי, זית לשמן וגפן ליין. הם בנו מצודות סוגרים על גבעות רמות לשמור על הארץ מפני פולשים מהדרום, להבטיח את ההתיישבות בנגב, את חיי השלווה והפרנסה.
בינתיים ביקרתי שש מצודות שכאלו, מצד חורשה, מצד נחל יתר, מצד נחל לענה, מצד הר רביב, מצד נחל האלה, מצודת זגרון, ועוד היד נטויה.

מצודת הר חורשה. בהר הנגב, בין מצוק הצינים היורד מן ההר אל בקעת נחל צין ובין גבול מצרים ישנן כארבעים מצודות.

מצודת נחל יתר. המצודות נישאות בראשי גבעות מעל וואדיות בהם עברו דרכים קדומות.

מצודת נחל האלה. בינתיים ביקרתי שש מצודות שכאלו, מצד חורשה, מצד נחל יתר, מצד נחל לענה, מצד הר רביב, מצד נחל האלה, מצודת זגרון, ועוד היד נטויה

בנצי

בנצי הוא אמן במלוא נשמתו אבריו וגידיו, ידיו עוסקות במלאכת הבניה והאמנות, וזה מה שעשה למחייתו ולהנאתו במשך כל חייו. בעיקר הוא אהב לפסל באבן, אבל היום, לאחר שעבר את שנתו השבעים, כבר קשה לו לשאת משקל של סלע וכלי עבודה כבדים, והוא יוצר את מושא פסליו ברשת מתכת, וצר את הדמויות במלט לבן.
בנצי גדל בקיבוץ כפר רופין, ובו פגש במתנדבת הולנדית. הם התאהבו ונישאו ושם נולד בנו הבכור ליאור. באותן השנים היתה נהוגה הלינה המשותפת, והשניים החליטו לעזוב את הקיבוץ ועברו לחיות בהולנד, שם נולד בן נוסף, רני. "הרבה שנים חייתי בהולנד" מספר לי בנצי על כוס קפה בביתו הססגוני, שכולו עבודות אמנות שלו ושל חברים אמנים "הזמן חלף ונפרדתי מאשתי, פגשתי בחורה ישראלית צעירה ממני בעשרים שנה, היה סיפור אהבה ויחד חזרנו לארץ וחיפשנו מקום להתיישב בו. הגענו לעזוז, היא התלהבה במבט ראשון, אני פחות אבל הייתי מאוהב בה והלכתי אחריה. עזבנו את הולנד והקמנו בית בעזוז. אחרי שבע שנים טובות נפרדנו, היא עזבה ואני נשארתי לבד".
בנצי קיבל מן הסוכנות בית בנוי משני קונטיינרים ישנים שחוברו להם יחדיו והוצבו בלב השממה. הוא הפשיל את שרווליו, אסף חומרים מהמקום, אבן, בוץ ורשתות לולים. במו ידיו הוא בנה סטודיו, חדרים נוספים, גדרות וגן פסלים, עבודה שנמשכת מאז ועד היום, וכנראה לא תסתיים כל עוד נשמתו באפו. בנצי מראה לי אריח פסיפס שהוא מכין כעת כדי לרצף פינה בביתו. "אנחנו חיים פה בסוף העולם" נאנח בנצי "לפעמים הבדידות קשה עלי, ובעיקר חסרה לי אישה"
לפני מספר שנים שאל אותו ליאור אם יוכל לבוא לגור איתו. בנצי הסכים ובמשך שנה וחצי בנה בית קטן ויצירתי בשכנותו עבור בנו ובת זוגו תמרה ההולנדית. "לשמחתי הבן שלי והאישה שלו חיים לידי, אנחנו נמצאים הרבה ביחד, אוכלים ביחד לפעמים, מפיגים את הבדידות שקיימת בסוף העולם".

בנצי קיבל מן הסוכנות בית בנוי משני קונטיינרים ישנים שחוברו להם יחדיו והוצבו בלב השממה. הוא הפשיל את שרווליו, אסף חומרים מהמקום, אבן, בוץ ורשתות לולים. במו ידיו הוא בנה סטודיו, חדרים נוספים, גדרות וגן פסלים, עבודה שנמשכת מאז ועד היום, וכנראה לא תסתיים כל עוד נשמתו באפו

בנצי מראה לי אריח פסיפס שהוא מכין כעת כדי לרצף פינה בביתו. "אנחנו חיים פה בסוף העולם" נאנח בנצי "לפעמים הבדידות קשה עלי, ובעיקר חסרה לי אשה"

בנצי הוא אמן במלוא נשמתו אבריו וגידיו, ידיו עוסקות במלאכת הבניה והאמנות, וזה מה שעשה למחייתו ולהנאתו במשך כל חייו. בעיקר הוא אהב לפסל באבן, אבל היום, לאחר שעבר את שנתו השבעים, כבר קשה לו לשאת משקל של סלע וכלי עבודה כבדים, והוא יוצר את מושא פסליו ברשת מתכת, וצר את הדמויות במלט לבן

המצודה השביעית

אני בדרכי להכיר ולצרף לאוסף הפרטי שלי את המצודה השביעית, מצודת נחל עקרב. וואו כמה שהיא גבוהה ותלולה ואני מטפס במאמץ אל ראשה ומביט מלמעלה על סביבתה. חומה כפולה וסגלגלה מקיפה אותה, ובין החומות חדרים בהם חיו ישנו ושמרו חיילי המצודה. לא רחוק ממנה נמצאים שרידי נוואמיס, מקום קבורתו של איש נכבד, אולי מפקד המצודה או ראש הכפר, ואולי סוחר עשיר שעבר עם שיירת גמלים בדרך למרגלות המצודה, מצא כאן את מותו וזכה לחסד אחרון של קבורה מהודרת בזכות ארנקו. איזה מקום מרשים בעוצמתו ובדידותו.
כך אספתי לי מצודה ועוד מצודה ועוד אחת, כמו שכיות חמדה. ביקרתי בשרידי כפרים ובתי חוות, נסעתי והלכתי בדרכים עתיקות, ראיתי בדרכי ציורי סלע, טרסות ומתקנים חקלאיים, אתרי פולחן ומבני קבורה. מאה אלף אנשים חיו והתקיימו היטב בהר הנגב בימי תור הזהב, עד תום התקופה הביזנטית. המצודות הוקמו כי היה על מה לשמור, שיירות עמוסות בבשמים, תבלינים ואבנים יקרות ערך, תוצרת חקלאית משובחת. שבע ערים מפוארות קמו ברחבי הנגב וחמשת הקרובות לעזוז הן עבדת, שיבטה, ניצנה, חלוצה, ורחובות שבנגב. הר הנגב פרח ושיגשג באותם ימים. זו היתה החלטה ממלכתית נבונה לפתח את הנגב, והשליטים השקיעו מאוצר הממלכה.
היום, הר הנגב אינו במיטבו. הצבא השתלט על רוב שטחי הנגב לצרכי אימונים, הידע הקדום נעלם זה מכבר וצריך לשחזרו מחדש, גם הידע הבדווי המסורתי הולך ונעלם. בינתיים לא נותר לנו אלא לשמור על חלון ההצצה אל העבר המפואר שכנראה כבר לא יחזור.

מצודת נחל עקרב. וואו כמה שהיא גבוהה ותלולה ואני מטפס במאמץ אל ראשה ומביט מלמעלה על סביבתה. חומה כפולה וסגלגלה מקיפה אותה, ובין החומות חדרים בהם חיו ישנו ושמרו חיילי המצודה

ניצנה – חמשת הערים הקרובות לעזוז הן עבדת, שיבטה, ניצנה, חלוצה, ורחובות שבנגב

אתר פולחן – מאה אלף אנשים חיו והתקיימו היטב בהר הנגב בימי תור הזהב

רחובות שבנגב

חלוצה

————————

רונן רז – אגרונום במקצועו וטייל בנשמתו, ממייסדי טיולי השטח בארץ, חי וטייל במשך שבע שנים באסיה, אפריקה ואמריקה, גידל תנינים בוונצואלה ונאבק למען הפילים בקניה. בונה מסלולים ומדריך טיולים מזה 25 שנה, בעלים ומנהל של חברת אקו טיולי שטח.
לכל פרקי הבלוג מבוא לנדודים