יום אחד יגיח מן המדבר סנט אכזופרי, ויבוא אל מתחת לעץ הבאובב בקיבוץ סמר, ויכתוב את ספר ההמשך ל"הנסיך הקטן". מידי בוקר חורפי יושבים בצילו של העץ גיורא והראל סביב מדורה קטנה, שותים קפה שחור, מעשנים משהו, טובלים לחם שחור בלבן, אבוקדו, סלט קטן שמן זית וזעתר, ומדברים על החיים.
"אנחנו חיים בגן עדן" אומר הראל וגיורא מהנהן ואומר "זה המקום הכי טוב בעולם לחיות בו, מקום של שיתוף אמיתי. עד לא מזמן עוד היתה פה קופה פתוחה, וכל מי שהיה צריך כסף היה בא ולוקח כמה שהוא צריך. אבל החבר'ה קצת נבהלו ועכשיו עצרו את זה. עדיין יש פה חדר אוכל פעיל עם כל הארוחות, ויש פה הרבה שיתוף".
וואהיב, חבר בדואי יקר לליבם, עובר הבוקר מבחן לקבלנות. הם מתקשרים אליו לאחל לו בהצלחה, ומדליקים קטורת ריחנית למזל על המדורה.
"פרוטקשן? אני קורא לזה אחרת" טוען הראל; "זה תשלום שמגיע לבדואים כי לא השאירו להם אמצעי קיום. לקחו להם את העדרים והגמלים, אסרו עליהם לנדוד, ריכזו אותם בעיירות, וזרקו אותם לנפשם. איך עוד הם יכולים להתפרנס במדינת ישראל אחרי שנים של הזנחה". הראל מדבר בקול שקט ומונוטוני. "עדיין מדובר במיעוט קטן" נכנס גיורא לדבריו "רוב הבדואים מסתייגים מהם ושומרים על כבוד עצמי, ואם הבן שלהם יידרדר לפשע הם לא יהססו להרים מקל ולחבוט בו כהוגן"
עוד מעט הם יקומו ויסעו ברכב הקטן עם התמונה המהוהה של הרבי מלובביץ', עם כלי העבודה והרתכת, לשדות הקיבוץ לעבוד, לסדר, ליצור ולברוא עולם מתוקן יותר. בצהרים יחזרו לחדר האוכל, אחר כך כוס תה חזק על המדורה מתחת לענפי הבאובב בשלכת, ושוב לעבודה עד רדת החושך.
יום אחד יגיח מן המדבר סנט אכזופרי, ויבוא אל מתחת לעץ הבאובב בקיבוץ סמר, ויכתוב את ספר ההמשך ל"הנסיך הקטן". מידי בוקר חורפי יושבים בצילו של העץ גיורא והראל סביב מדורה קטנה, שותים קפה שחור, מעשנים משהו, טובלים לחם שחור בלבן, אבוקדו, סלט קטן שמן זית וזעתר, ומדברים על החיים
פסגת השאיפות
גיורא מקיבוץ סמר קיבל אותי כמה ימים לפני כן עם הג'יפ והקרוואן בנדיבות הלב. התמקמתי במטע הזיתים, ליד בקתת בוץ אפריקן סטייל, בקרבת ברזים עם מים מותפלים ראויים לשתיה, ולוח חשמל בו ניתן לנעוץ תקע ולהתחבר ל 220 וולט. "חיים בגן עדן" חשבתי לעצמי כמו קרוואניסט אמיתי שפיסגת שאיפותיו הם חשמל ומים, ובכך הקדמתי את אמירתו של הראל.
באחד הערבים הזמין אותי גיורא לארוחת ערב בביתו. מרשה אשתו, וסנדי, חברתו ההודית של אמיר בנו, הכינו ארוחה נפלאה עם מנה הודית מנצחת של נתחי בשר עם במיה ברוטב קארי. בעל הבית קיבל את פניי עטוי בפארווה, מעיל ארוך וחם שהבדואים מרבים להתעטף בו מול צינת הבוקר במדבר. כמו פרווה בעברית. החמאתי לו על המעיל והתיישבנו לאכול.
גיורא סיפר לי על העבר הנוודי הפרוע שעבר בצעירותו, דוחה כל מרות מעליו, חי ללא מחר בכפר קטן בפורטוגל מספר שנים, הסתובב בארץ ובעולם, עד שפגש שוב את מרשה, אהבת חייו, אותה הכיר עוד מהצבא. "אהובה שלי" הוא קורא לה, אבל העיניים מדברות יותר מכל. "זה רק מתעצם עם הגיל" הוא אומר לי בעיניים נוצצות. "לא היה לי מקצוע והאפשרות להקדיש את כל חיי לחסוך לקורת גג מעליי נראתה לי בלתי סבירה. פניתי לקיבוצים וכולם דחו אותי אחרי ששמעו את קורות חיי. בסמר קיבלו אותנו בזרועות פתוחות לפני למעלה משלושים שנה, וכאן הקמנו את ביתנו. אז יש לנו הסכם, אני תורם ככל שביכולתי ותראה איזה בית גדול ומקסים יש לנו, וכאן גידלנו את ששת ילדינו לתפארת"
גיורא ראה שהפארווה יושב עלי טוב הודיע לי שזו מתנה ממנו. ניסיתי לסרב, אבל הוא אמר בטבעיות שיש לו ארבעה מעילים כאלו והוא לא זקוק לכולם. נותרתי נדהם עם פה פעור וגוף חם עטוף במעיל מושלם.
מצאתי בית מלאכה עליז עם מוזיקה משנות וודסטוק ואת יניב שהתנועע לקצב המוזיקה. "זה לא רק מסגרייה זה אולם הופעות" צחק והצביע מסביב
"בסופי שבוע, מידי פעם מופיעים כאן הרכבים מכל רחבי הארץ, בדרך כלל רוק, יותר כייף לעבוד בסביבה שיש בה אמנות"
כשיצאתי מהם בדרכי הביתה לקרוואן עצר אותי גיורא, ביקש ממני למדוד מעיל פארווה, וכשראה שהוא יושב עלי טוב הודיע לי שזו מתנה ממנו. ניסיתי לסרב, אבל הוא אמר בטבעיות שיש לו ארבעה מעילים כאלו והוא לא זקוק לכולם. נותרתי נדהם עם פה פעור וגוף חם עטוף במעיל מושלם.
משאבת המים בקרוואן החלה לדלוף ורצפת הקרוואן הוצפה. ייבשתי אותה ונסעתי לאילת, 30 ק"מ בלבד, לרכוש משאבה חדשה. חזרתי, התגברתי על הפוביה הטכנולוגית שלי, התיישבתי מול המשאבה ועבדתי לאט. חיברתי את חוטי החשמל, הצמדתי בברגים את המשאבה לריצפה, הידקתי את צינורות ההולכה אל ומאת המשאבה. ראו זה פלא, המשאבה עבדה ואף טיפת מים לא זלגה ממנה. "פששש…" השמיע גיורא קול הערכה "אתה יודע למה הצלחת למרות שלטענתך אין לך כל חוש טכני? כי נתת לזה את הזמן…"
נהניתי לראות איך החבר'ה עובדים בסבלנות, מסתכלים, בוחנים, מדברים, בוחרים את הכלים, וניגשים לביצוע. לאט… זאת מילת הקסם, וכל דבר הוא בר פתרון. ביקשתי מגיורא שייתן לי רעיון מחוץ לקופסא איך לסדר את בעיית הרגליות של הקרוואן, חלקן כפופות, חלקן כבר נשברו ותלויות על בלימה. תוצאת השאלה היתה שגיורא ישב במשך יומיים שלמים, חשב, ביצע, פתר בעיות, ביצע שוב עד שתחליפי רגליות לתפארת נוצרו לקרוואן. ביקשתי לשלם עבור העבודה, אבל נתקלתי בסירוב מוחלט. "כולנו נמצאים כאן בסמר כי למדנו שהכסף הוא לא הכל בחיים".
"אתה יודע מה הבעייה האמיתית של העולם?" שאל אותי הראל. חככתי בדעתי והוא עזר לי "הכסף הוא הבעייה הגדולה. לו אני הייתי שר המשפטים, הייתי מבטל את ברירת הקנס. זה שיש לך כסף לא צריך לפטור אותך מעונש. בבית המשפט צריכים להעמיד עורכי דין באותה רמת שכר לתובע ולנתבע, שיהיה להם סיכוי שווה ערך. מי יממן את זה? העשיר יותר בין השניים. רק כך אולי הצדק ינצח".
מצוקים ועפיפונים
בבוקר רציתי לצאת לטיול באופני ההרים שלי ליד הקיבוץ, וגיליתי פנצ'ר בגלגל. הלכתי למוסך לחפש כלים ודבק כדי לתקן את הפנימית, ומצאתי בית מלאכה עליז עם מוזיקה משנות וודסטוק ואת יניב שהתנועע לקצב המוזיקה. "זה לא רק מסגרייה זה אולם הופעות" צחק והצביע מסביב. הקירות היו מלאים בציורים צבעוניים ואמרות כמו "צ'רבני ובכא, סבקני ואשתכא" עם תרגום ל: "היכה אותי ובכה, עקף אותי והתלונן". "אלו משמשים ברקע הבמה" הסביר לי יניב " בסופי שבוע, מידי פעם מופיעים כאן הרכבים מכל רחבי הארץ, בדרך כלל רוק, יותר כייף לעבוד בסביבה שיש בה אמנות". דמיינתי מועדון באווירת המוסך והסכמתי איתו שזה רעיון מקורי גדול. יניב לקח על עצמו לתקן את הפנצ'ר ועמל לפתוח פקק במשאבת הג'יפה.
הלכתי למוסך לחפש כלים ודבק כדי לתקן את הפנימית
הפנצ'ר תוקן ויצאתי מערבה מכאן אל המצוקים של הנגב. על גבעת אבן חול קטנה מצאתי חרותות סלע עתיקות ראשונות. המשכתי לרכב ובפיתחו של ואדי שחצב את דרכו באבן חול גיליתי כתובות סלע נוספות עם ציורים מיוחדים ובהם אולי וואסמים – חרותות שבהן סימנו שבטי הבדואים את הגבולות ביניהם.
המשכתי לרכב ובפיתחו של ואדי שחצב את דרכו באבן חול גיליתי כתובות סלע נוספות עם ציורים מיוחדים ובהם אולי וואסמים – חרותות שבהן סימנו שבטי הבדואים את הגבולות ביניהם
דיוושתי לפי המפה הדיגיטלית והגעתי אל מתקני ציד הצבאים העתיקים, העפיפונים. לא מזמן ערכתי מסע מתיש למדי בנחל אשל כדי להגיע אל עפיפון נידח. כאן להפתעתי סביב קיבוץ סמר נמצאים שלושה עפיפונים במרחקים קצרים זה מזה, שניים ליד הגבעה, ואחד בפתח הכניסה לקיבוץ ליד כביש הערבה.
"במה זכיתם כאן בסמר שיש לכם שלושה עפיפונים?" שאלתי את אסף הולצר, ארכיאולוג חבר הקיבוץ. אסף נדבק בחיידק הארכיאולוגי כאשר שימש פקח של אגף העתיקות וקיבל ג'יפ להסתובב בשטח במשך חצי שנה. להפתעתו גם שילמו לו משכורת על זה, אם כי תלושי הדלק עלו יותר מן המשכורת שלו. הוא הסתובב עם גדולי החוקרים של הנגב, ספג מהם הרבה תורה, והלך ללמוד את הנושא באוניברסיטה. כרגע אסף עובד על הדוקטורט שלו, ואת עבודת המאסטר שלו בארכיאולוגיה הוא עשה על… לא פחות ולא יותר, העפיפונים.
"אתה יודע מאיפה הגיע השם עפיפונים?" חייך אסף וסיפר לי "טייסים אנגלים שעברו מעל המדבר העבר ירדני לאחר מלחמת העולם הראשונה הבחינו בקווי חומות ארוכים שנפגשו ויצרו מתחם מעויין, מהאוויר זה נראה כמו עפיפון עם שני זנבות". "אחלה סיפור", התלהבתי.
"ערוצי הנחלים סביב סמר זוכים בלא מעט מי שטפונות וגדלה כאן צמחיה עשירה" המשיך אסף "למשל רכפתן מדברי נושא פירות מתוקים שחביבים על חיות המדבר ובהם הצבאים. מול סמר נמצאת שמורת החי בר שהקימה רשות שמורות הטבע. זה ביתם של חיות רבות ובהם עדרי צבאים. במשך אלפי שנים נערכו פה מסעות ציד כדי לספק בשר לאנשי המקום, לנוסעים על דרכי המדבר, לעובדי המכרות, ואולי גם לתושבי ערי המדבר שחשקה נפשם בבשר צבי."
איך יודעים שהעפיפונים באמת שימשו לציד צבאים, ולא כדי לרכז עדרים למכלאה" שאלתי כדי להסיר ספק מלבי. "בנגב וברחבי סיני התגלו עשרות מתקני עפיפונים שכאלו" הסביר אסף "יש עדויות שציד בשיטה הזאת נמשך בעבר הירדן עד תחילת המאה העשרים. במדבר המזרחי בירדן ישנם עפיפוני מדבר ענקיים שאורך זרועותיהם מגיע לשניים עד שלושה קילומטרים. חי שם מין של עדרי צבאים נודדים שהגיעו מידי שנה באלפיהם, בזמן הנדידה שלהם בין שטחי המחיה. גם פראים צדו כנראה בעפיפונים, ובאחת ממצודות המדבר של מזרח ירדן נמצא ציור המתאר ציד של פראים בעפיפוני המדבר".
להפתעתי סביב קיבוץ סמר נמצאים שלושה עפיפונים במרחקים קצרים זה מזה, שניים ליד הגבעה, ואחד בפתח הכניסה לקיבוץ ליד כביש הערבה
דיוושתי לפי המפה הדיגיטלית והגעתי אל מתקני ציד הצבאים העתיקים, העפיפונים
מה חיפשו כאן הקדמונים
עניין אותי מה חיפשו כאן אנשים בדרום הערבה. זה חבל ארץ שמתאים בעיקר לרועים נוודים. תנאי האקלים קשים, המים נמצאים במשורה, והחקלאות מזדמנת בהתאם לגשמים. "האזור הזה היה מרכז תעשייה ומסחר חשוב במשך אלפי שנים" הסביר אסף "כרו פה נחושת מבקעת תמנע ועד עמודי עמרם. עברו פה שיירות בדרכן מים סוף וחצי האי ערב בדרכי הבשמים צפונה לנמלי הים התיכון. תמנע הסתמכה על המים של עין רדיאן שנמצא בקיבוץ יטבתה, של עין עברונה ליד דקלי הדום, ושל באר אורה. בתקופה המוסלמית אפילו נחפרו פה פוגארות – בארות שרשרת, שיטה מורכבת שהגיעה מפרס והצריכה משאבים ממלכתיים כדי לבצע אותה. צוותי חופרים מיומנים חפרו בארות באדמה עד לשכבה נושאת מי תהום. משם נחפרה מנהרה בשיפוע מתון עם בורות איוורור וניקוי לאורכה עד שהמים הובלו אל פני הקרקע".
שמעה של השיטה המתוחכמת הזאת יצא בכל רחבי העולם העתיק. במסעותי בעולם נתקלתי בבארות שרשרת שכאלו ממדבר תפיללת המרוקאי במערב ועד ה"קארז" במדבר טקלמקאן על דרך המשי במערב סין. כאן בערבה (וגם בבקעת יריחו), ממש מתחת לאף, ישנן בארות שרשרת ליד עין עברונה, ואפשר להשתלשל לתוכן לתהות על קנקנן.
תמנע הסתמכה על המים של עין עברונה ליד דקלי הדום
צילם מאיר דלאל באדיבות ד"ר גילי חסקין: "במסעותי בעולם נתקלתי בבארות שרשרת שכאלו במדבר תפיללת המרוקאי במערב אפריקה"
צילם ד"ר גילי חסקין: ועד ה"קארז" במדבר טקלמקאן על דרך המשי במערב סין.
ביום שבת השחירו השמיים וירד גשם שוטף על סמר. באותו יום התקיים מרוץ החורף השנתי של ריצה ובירה. מעניין מי הוא האלכימאי היצירתי שצירף את שתי החגיגות הללו יחדיו, לרוץ כברת דרך, לעצור וללגום בקבוק היינקן, להמשיך לרוץ כברת דרך, ללגום מן האלכוהול, וחוזר חלילה. הגשם, הנדיר במחוזות אלו, הגיע באמצע המרוץ במטח כבד. תוך דקות ספורות נמלטו כל הרצים והצופים אל חדר האוכל של הקיבוץ לארוחת צהרים.
אחרי הארוחה פינו את השולחנות והכיסאות. להקה צעירה וכישרונית שצירפה את המילים באבא וגאנש יחדיו, עלו להופיע. חברי הלהקה שהתגבשה לפני שנים ספורות בתל אביב התפזרו מאז ברחבי הארץ, מכליל ועד סמר. הם התאחדו ליום של חזרות בחדרו של איתמר החצוצרן, ולהופעת שבת בצהרים שהועברה אל חדר האוכל מפאת המטר. בחוץ ירד הגשם והכה בחלונות. בפנים האווירה התחממה, והלהקה פצחה במופע סוחף, משהו בין מוזיקה הודית לבין ג'אז. חלילים הודיים מסורתיים, חצוצרה וסקסופון, דיג'ירידו אבוריג'יני, תופים, בונגס וכל הנשמה. הקצב היה טוב, והקהל צעיר ומבוגר אבל צעיר בנפשו, לא הפסיק לרקוד. "יש באמת רגעים שזה נראה כמו גן עדן כאן" אמר יניב מהמוסך "לא סתם צעירים בוחרים להגיע לפה".
זרימות בנחלים
בחוץ התחיל השיטפון. הואדיות של בקעת תמנע ועמק ססגון אספו את טיפות הגשם אליהן. שבילי הקיבוץ זרמו כמו נחלים קטנים, והמשיכו אל הערבה. נסעתי בכביש הערבה וחציתי נחלים קטנים שחצו את הכביש. מכוניות של נופשים נמלטו מבתי המלון באילת בחזרה הביתה, עברו בחשש, הרימו גלי מים חומים והמשיכו בדרכם. פניתי צפונה להביא את חברתי מריאנה שנתקעה בעין גדי על גדת נחל ערוגות במכונית הבימבה שלה מול השיטפון הגועש.
בצפון הערבה ירדו מעט גשמים ונחל צין זרם בעצלתיים. ליד הר סדום נעצרתי מול מחסום משטרתי וטרקטור של מפעלי ים המלח שניסה להתמודד מול בוץ ומים שזרמו על הכביש. השוטר היסס אבל לבסוף התבונן על רכב ה-4X4 שלי ונתן לי לעבור. בעין בוקק נעצרתי שוב במחסום והמתנתי שיפתחו את הכביש לתנועה. השוטרים לא ידעו מה מצב הכביש בהמשך והסתמכו על דברי מטיילים שהגיעו ממצדה. ניצלתי את ההשגחה הרופפת ועברתי את המחסום. זרימות קלות עברו על הכביש בנחל רחף, נחל צאלים ונחל משמר. נעצרתי מול השיטפון שזרם בנחל חבר. שני נהגים בדואים עבדו במרץ רב על דחפור ושופל ופינו אבנים אדמה ומים בוציים שכיסו את הכביש.
"האזור הזה היה מרכז תעשייה ומסחר חשוב במשך אלפי שנים" הסביר אסף "כרו פה נחושת מבקעת תמנע ועד עמודי עמרם"
ביום שבת השחירו השמיים וירד גשם שוטף על סמר
הנהג הבדואי על השופל עצר לרגע, התרומם מהכיסא וקרא בצעקות לכל הנהגים לנסוע אחריו, צמוד אליו. מכוניות ספורות המתינו בקו המים וכולנו הסתדרנו בשיירה. הנהג נסע עם כף רחבה פרושה על הכביש, פינה את הבוץ והאבנים ואנחנו נסענו אחריו בחרבה כמו בני ישראל בקריעת ים סוף. נוכחתי מי באמת פותח לנו את הדרכים בזמן שיטפון.
אספתי את מריאנה שהמתינה לי בלובי של מלון עין גדי ושוב יצאנו לחצות את הנחלים בדרך חזרה דרומה. קרוב לשעת חצות נכנסנו בשערי קיבוץ סמר, אל חניון מטע הזיתים, ולקרוואן. חיממתי לנו כוס תה והדלקתי את המזגן לחמם את אווירת גשמי החורף. "איזה גן עדן" מלמלה מריאנה ואני הבנתי אז שגן עדן הוא מושג יחסי.