אי שם
בין הרי הגלבוע לעמק המעיינות
בין עפולה לבית שאן
בין בית אלפא לחפציבה
היתה פינת חי שהפכה לפינת חיים
אבנר חי כאן כבר שמונה שנים. "הגעתי מתל אביב אחרי שנים של עבודות מזדמנות, מגורים צפופים וחיים ללא כיוון" הוא מספר לי "ברגע שנע בין חולשה וייאוש מתובל בחוצפה, באתי ושכרתי את פינת החי העזובה ל-12 שנים. זאת היתה התחייבות קודם כל לעצמי. אחרי החתימה עמדתי בשטח, מוקף קוצים, הריסות, ושני חמורים, שארית הפליטה של פינת החי, והזלתי דמעות של אושר. בפעם הראשונה אחרי שנים ארוכות הייתי מלא תקווה.
אני מסתובב עם אבנר בחצר החווה בין גבב צבעוני של מבנים מוזרים, כיפות, ברזנטים, בריכות, עמודים. הוא מצביע על כל מקום ודולה עליו סיפור. פינת הזוחלים לשעבר היתה מקורה בגג אדום כמו באגדות, ואבנר החליט שזה יהיה ביתו. האורווה או הדיר או מה שזה, היה מכוסה בשכבת גללים בעובי של חצי מטר, מתחת לקקי התגלתה רצפת בטון. לאט ובנחישות היא נחשפה במלואה, נבנה מטבח, תוקנו חלונות, נפתחה דלת והאולם הפך לחדר האוכל הקהילתי. בימות החורף דולק כאן קמין ביתי מדוד שמש לשעבר ומפיץ חום בגוף ובנשמה.
כלובי התוכים הפכו למטבחוץ, פינת בישול עם הגשה דרך החלונות הגדולים. לאחרונה החליטו החבר'ה לפתוח כאן פאב לחברים ואנשים בראש טוב בימי חמישי בערב. עראק, וויסקי ובירות נמזגים תחת העצים לצלילי פלייליסטים שלא יביישו את העיר הגדולה. בינתיים רק אנשים ספורים שמעו על המקום והגיעו לכאן, אבל המקום עוד יפרח בקצב שלו, כמו כל דבר שקורה באי שם.
אהרון הגיע אל כלוב הקופים בחווה לפני שלוש שנים, היישר מן המחאה החברתית ובר קיימא בתל אביב. הוא מצא כאן מרגוע ומקום לאפות בו לחם. יחד איתו הגיע יזהר מלהבות הבשן שהיה שכן שלו. הם ציפו את הכלוב בלוחות דיקט מבפנים, שכבת בוץ ותבן עבה מבחוץ, והפכו אותו לדירת חמד.
רגע לפני הקורונה עלתה יאכטת עץ על שרטון בחווה. חבר רחוק שהיתה לו יאכטה רקובה למחצה ושקועה בנהר הסיין בפריז, שיפץ אותה בזמנו והפליג בה. לפני שנים אחדות הוא הוציא אותה לשיפוץ נוסף שמעולם לא בוצע. כשנמאס לו הוא התקשר לאבנר והציע לו לקבל אותה במתנה. כעת היאכטה נחה לרגלי הגלבוע כמו תיבת נח מול הר אררט. אט אט היאכטה הופכת לחלל מגורים מיוחד עם נוף מול ההר.
אבנר חי כאן כבר שמונה שנים. "הגעתי מתל אביב אחרי שנים של עבודות מזדמנות, מגורים צפופים וחיים ללא כיוון" הוא מספר לי "ברגע שנע בין חולשה וייאוש מתובל בחוצפה, באתי ושכרתי את פינת החי העזובה ל-12 שנים. זאת היתה התחייבות קודם כל לעצמי. אחרי החתימה עמדתי בשטח, מוקף קוצים, הריסות, ושני חמורים, שארית הפליטה של פינת החי, והזלתי דמעות של אושר
לאחרונה החליטו החבר'ה לפתוח כאן פאב לחברים ואנשים בראש טוב בימי חמישי בערב. עראק, וויסקי ובירות נמזגים תחת העצים
נמלטי סוף העולם
הגעתי לחווה ביום גשום. לא היה פשוט לתמרן את הקרוואן בהילוך אחורי בין כל הבתים של עליסה בארץ הפלאות. לפני שנה הייתי מגיר פלגי זיעה. בינתיים צברתי ניסיון ובמיומנות יחסית החלקתי את ביתי הקטן והצבתי אותו בשכנות צמודה ליאכטה. זה מה שנקרא בעולמנו סטייל…
בימי הקורונה העליזים החווה הפכה לכפר קטן של נמלטי סוף העולם. לאף אחד לא היה מקום אחר ללכת אליו, ולכולם היה זמן. המקום פרח בעשייה יצירתית. יזהר לקח את בריכת הברווזים של פינת החי לשעבר ובנה במקומה בריכת שכשוך אקולוגית עם שפע של צמחי מים מנחלי הסביבה. העשייה היתה משותפת וכל אחד תרם את חלקו. בימות הקיץ החמים הבריכה הרומנטית הפכה למרכז החווה עם רוחצים בבגדי אדם וחווה.
וכך הופכת פינת החי אט אט לחווה ססגונית ושוקקת חיים. מידי פעם נוספת לה עוד חוליה בשרשרת, עמוד חשמל נטוי כמו מגדל פיזה שחיברו לו שבשבת, כיפה גאודזית ענקית המשמשת חלל אירוח לסדנאות ריקוד, יורט תוצרת בית שהגיע בהשאלה, עבודת יד ישראלית בסגנון מונגולי. אלזה הנמרה ילידת קרקס מדראנו חייתה פעם בכלוב קטן להחריד בפינת החי. אלזה כבר לא כאן. תום, בת זוגו של אבנר, ציירה את אלזה ברגש רב. בנג'י שחי כאן תקופה עשה מהכלוב בוטיק קח-תן שמציע בגדים איכותיים למסירה ופעיל עד היום.
תרנגולות מטילות שבילו את כל חייהן על סוללה לייצור ביצים, חולצו רגע לפני שנשלחו לגריסה כי אין בהן צורך יותר. כעת הן מסתובבות חופשי, נוברות בשאריות המזון, ומתחילות להשיב טובה במתן ביצים לחווה. נדמה שהיד תמיד תהיה פה נטויה למעשים טובים וליצירה.
בשבע בבוקר פגשתי את אבנר בחדר האוכל, שתינו כוס קפה עם פרוסת לחם מאפה הבית, ויצאנו לשחיית בוקר בנחל הקיבוצים. אף אחד לא הכין אותי לשפע המעיינות כמו עין מגדל, עין חומה ואחרים שבוקעים מן האדמה וזורמים כמו נהר גדול בלב העמק. הוספתי שמש יפה של בוקר, מים חמימים צלולים ומלטפים של 24 מעלות, אוושת הרוח בצמחי הסוף והקנה ורשרוש עלי האקליפטוסים, צב מים ענק שחמק מן הסלע והשמש אל המים במפץ קטן, שלדג גמדי הדור בצבעי אדום וכחול שהניח לי להתקרב אליו לאט עד למרחק זעום ואז פרש כנפיים והשלים את החלום.
אלזה הנמרה ילידת קרקס מדראנו חייתה פעם בכלוב קטן להחריד בפינת החי. אלזה כבר לא כאן. תום, בת זוגו של אבנר, ציירה את אלזה ברגש רב. בנג'י שחי כאן תקופה עשה מהכלוב בוטיק קח-תן שמציע בגדים איכותיים למסירה ופעיל עד היום
יצאנו לשחיית בוקר בנחל הקיבוצים. אף אחד לא הכין אותי לשפע המעיינות כמו עין מגדל, עין חומה ואחרים שבוקעים מן האדמה וזורמים כמו נהר גדול בלב העמק.
פינת הזוחלים לשעבר היתה מקורה בגג אדום כמו באגדות, ואבנר החליט שזה יהיה ביתו
כלובי התוכים הפכו למטבחוץ, פינת בישול עם הגשה דרך החלונות הגדולים.
עשירית מהמים הטובים של הארץ
"הסיפור המיוחד של עמק המעיינות נובע קודם כל מארבעים המעיינות הבוקעים מן האדמה בקו המגע בין הרי הגלבוע לעמק חרוד ובית שאן. הם מהווים ביחד עשירית מהמים הטובים של ארץ ישראל" אומר לי דרור סגל, ארכיאולוג בן קיבוץ ניר דוד, מנהל המוזיאון הארכיאולוגי האזורי באתר הסחנה, שלרגע חבש את מצנפת הגיאולוג. "הערבים והתורכים נתנו שמות ציוריים למעיינות כאן, עין ג'וסק הוא עין שוקק ותרגומו לעברית הוא ארמון קטן, עין מדוע הוא מים בריאים, האסי פירושו הפראי, שאינו ניתן לשליטה. שפע המים הפעילו טחנות קמח. היום אנחנו יכולים לראות שרידי טחנה אחת על נחל שוקק ושלוש נוספות בסחנה."
המוזיאון העמוס בכל טוב נמצא על גבעת תל עמל. אני מביט אל המדרונות התלולים של הרי הגלבוע מעלינו, אל נחל האסי שעובר למרגלותינו ונכנס אל קיבוץ ניר דוד. אל השדות החקלאים הירוקים הנמתחים מכאן לכל עבר, אדמה חקלאית טובה, שמש רוב ימי השנה ושפע של מים. "המקום היה תמיד אבן שואבת לבני האדם בכל התקופות ובכל התרבויות" מספר דרור ומראה לי את שפע הממצאים על מדפי המוזיאון החל מתקופת האבן החדשה, הניאוליתית. "ההתיישבות בעמק הגיעה לשיא בתקופת הברונזה והברזל שהן הכנענית והישראלית. מכיר את הבטוי בית שאן ובנותיה? אז הנה שתי בנות חמודות תל זהרון ותל שוכה" דרור מצביע אל גבעה זרועת קוצים מצפון, ואל תל גבוה שבראשו מבנה בטון לשמירה מדרום. "תילים כאלו פזורים לעשרות בכל רחבי עמק בית שאן ורובם טרם נחפרו ונחקרו".
האסי פירושו הפראי, שאינו ניתן לשליטה. שפע המים הפעילו טחנות קמח. היום אנחנו יכולים לראות שרידי טחנה אחת על נחל שוקק ושלוש נוספות בסחנה
אי שם, בין הרי הגלבוע לעמק המעיינות
מים חמימים צלולים ומלטפים של 24 מעלות, אוושת הרוח בצמחי הסוף והקנה ורשרוש עלי האקליפטוסים
"תקופת השפע הגדולה של העמק היא התקופה הרומאית ובהמשכה התקופה הביזנטית. אותם אנשים בשינוי דת ואדריכלות. בית שאן נקראה אז סקיתופוליס, והחפירות חושפות עיר גדולה ועשירה עם תיאטרון גדול, היפודרום למירוצי סוסים וקרבות גלדיאטורים. הרומאים חיו בתרבות של לחם ושעשועים. את ההנאות שלהם הם מצאו בהצגות בתיאטרון, במרוצי סוסים וקרבות גלדיאטורים בהיפודרום, ובמרחצאות תפנוקים שנבנו במעיינות, ובעיקר במעיין החמים בן 28 מעלות של הסחנה. כאן התקיימו כנראה מופעי מים והצופים ישבו על מושבי אבן חצובים בגדת הנחל" דרור מצביע על מכסה סרקופג מפואר ובו חקוקה באבן דמותו של אדם מכובד המשתרע בניחותא על דרגש ובידו "אמפה" בד ששימש להזנקה למירוץ.
"המקום היה תמיד אבן שואבת לבני האדם בכל התקופות ובכל התרבויות" מספר דרור ומראה לי את שפע הממצאים
ביקרתי בבית הכנסת העתיק של בית אלפא מהתקופה הביזנטית שהתגלה בקיבוץ חפציבה. שקמה, מנהלת האתר, פתחה לי את מנעול השער והזמינה אותי להתהלך יחף על רצפת הפסיפס. חשתי בהתרגשות את המגע הקריר של אבנים צבעוניות בנות אלף וחמש מאות שנים. בחנתי מקרוב את עבודת האמנות של גלגל המזלות והתפעלתי מסצנת עקידת יצחק המתוארת בציור נאיבי. יצחק הנער, ומעליו רוכן אברהם האב המאמין הקנאי שמניף את חרבו ומוכן להקריב את בנו לאלוהים. אולי היתה זו אהבת האם שרה שאינה בתמונה שריככה את הלב האלוהי וגרמה לו לשלוח את ידו אל אימרת הפסיפס ולצעוק בכתב מחובר על אברהם "אלתשלח". משמאל הגיח "והנה האייל" ובגרונו מושיע את הנער. הסגנון האמנותי הילדותי אינו מחפה על הסיפור הנוראי של הקרבת הבנים.
סצנת עקידת יצחק המתוארת בציור נאיבי. יצחק הנער, ומעליו רוכן אברהם האב המאמין הקנאי שמניף את חרבו ומוכן להקריב את בנו לאלוהים. אולי היתה זו אהבת האם שרה שאינה בתמונה שריככה את הלב האלוהי וגרמה לו לשלוח את ידו אל אימרת הפסיפס ולצעוק בכתב מחובר על אברהם "אלתשלח". משמאל הגיח "והנה האייל" ובגרונו מושיע את הנער
מעיינות העמק מזינים את בריכות הדגים של קיבוץ ניר דוד ואת הבריכה הגדולה שזכתה לשם 'אגם טיון' בפי הקיבוצניקים. שפע של ציפורי מים מגיעים לאגם. אנפות אפורות, לבניות גדולות וחסידות שחורות עומדות ללא ניע וממתינות לשפד במקורן דג או צפרדע תועים, מגלנים חומים נוברים עם מקוריהם הארוכים והכפופים בקרקע הבריכה, כפנים נעים בחבורה ומסננים במקור דמוי כף מזון מן הבוץ, תמירונים ארוכי רגליים אדומות משוטטים במים, פרפור עקוד מרפרף באוויר מעל כולם וצופה אל דגיגים חמקמקים במים העכורים.
להקה גדולה של אגמיות שחורות עם מקורים לבנים שוחה בבריכה. שלך, דורס ימי, עומד על עמוד וממתין לשעת כושר לעוט על דג שמן. עיט ערבות צהוב מקור ענק יושב גבוה על אקליפטוס ומחריד משלוותם את הציפורים האחרות. שקנאים טסים ממעל במבנה מסודר כמו הרקולסים, ומאתגרים את אנשי המדגה שמזדרזים לגרש אותם, לבל יצודו להם דגים.
אגם טיון הוא ביתם של אהובי והאווזים שלו. איש פרא, מגודל שיער וזקן, ומבט מעולם אחר של עיניים כחולות, יפות. בוקר אחד הוא הגיע לחדר האוכל של החווה וסיפר שברצונו לצאת עם המשפחה לטיול של מספר ימים ואם נוכל לעזור לו להשגיח על הנכדים. עד כאן הכל נשמע הגיוני, אולם יזהר פנה אלי ואמר לי "תבין, המשפחה שהוא מדבר עליה אלו אווזים, והנכדים הם הביצים שהוא רוצה שנשגיח עליהם. תכיר בבקשה את נילס הולגרסן". לחצנו ידיים, אהובי (דגש על "הו") הראה לי את האגם במפת עמוד ענן, והזמין אותי לבוא להכיר את המשפחה.
אגם טיון הוא ביתם של אהובי והאווזים שלו. להקה גדולה של אגמיות שחורות עם מקורים לבנים שוחה בבריכה
שקנאים טסים ממעל במבנה מסודר כמו הרקולסים, ומאתגרים את אנשי המדגה שמזדרזים לגרש אותם, לבל יצודו להם דגים
אהובי
למחרת, אחרי שחיית הבוקר כבר הייתי שם. פגשתי את עמרם, בן הקיבוץ ועובד המדגה, ושאלתי אותו על אהובי. "הוא בחור אינטיליגנט בצורה בלתי רגילה, יש לו ידע בלתי נדלה, דובר עברית רהוטה, הלוואי עלי, ואדם מוזר ביותר". עמרם הצביע על איים צפים באגם והוסיף "אהובי בנה את כל האיים, מארגזים, קלקרים, בקבוקי מים ריקים, וחבלים ארוכים שמרחיקים אותם מהגדה. תנים לא יוכלו להגיע אליהם. יש לו סירה וככה הוא מגיע לאיים לטפל באווזים". שאלתי את עמרם אם הוא וחבריו מביאים לאהובי אוכל. "לא, אנחנו לא מביאים לו אוכל, הוא לא מבקש כלום, מסתדר בעצמו, אוסף לקט ושכחה מן השדות, ויש הטוענים שראו אותו אוסף מפחי הזבל של הקיבוץ". "נראה שאתה די מחבב אותו" אמרתי, "אהובי רואה בי חבר שלו", הודה עמרם, "אבל לפעמים כשאני מבחין בו אני לוקח איגוף, כי כשהוא מתחיל לדבר אין לזה סוף. כמה הוא כבר יכול לדבר עם האווזים".
מרחוק ראיתי מישהו הולך בין הבריכות, הבטתי במשקפת, זה היה אהובי. "חשבתי שזה אתה" אמר לי כשהתקרבתי "בוא איתי נשוט בקייאק לפגוש את האווזים" התיישבתי מאחור ואהובי ישב מקדימה עם המשוט וחתר במים השקטים. היה ניגוד משעשע בין הלוחות הסולריים מפיקי החשמל שצפו על פני הבריכה, לבין האיים שאליהם חתרנו שנראו כמו ערימות של גרוטאות. בערך כמו ההבדל בין איש האווזים לאיש הייטק למשל.
היו לי המון שאלות ואהובי דיבר ודיבר "הייתי איש הייטק עד לפני עשר שנים בערך, ואז הבנתי שאין לי עניין בעבודה הזאת, ולא בכסף וגם לא בחברתם של בני האדם. למה אווזים? אתה שואל. זה בעל החיים היחיד שאני מסתדר איתו. לא מסתדר עם כלבים וחתולים, ובעיקר לא עם בני אדם. האווזים הם אוכלי כל, טורפי בשר, אוכלי פגרים, אבל מסוגלים לחיות על עשב ירוק בלבד, בזה הם מאוד ייחודיים בין בעלי החיים ומזכירים את בני האדם. הם די דומים לנו בסופו של דבר, רק יותר ישרים מאיתנו".
עברנו בין האיים, אהובי חיזק חבלים, הרים ארגז עץ לייצב אותו, בדק אם הצמחייה ששתל וקשר לאיים כבר השתרשה מספיק כדי לייצב אותם. האווזים הלכו בין הארגזים, מעכסים ובורחים מן הסירה המתקרבת.
"אני צריך להשאיר אותך על אי בודד כדי להעביר אווז אחד, רק לחמש דקות" הבטיח לי אהובי ונצמד לאחד האיים. "תדרוך כאן ולא במקום אחר אחרת תיפול לתוך המים" הוא הורה לי. ממש לא בא לי ליפול למדמנת הדגים הזאת, שמעתי בקולו ואכן נותרתי עומד על האי.
עברנו בין האיים, אהובי חיזק חבלים, הרים ארגז עץ לייצב אותו, בדק אם הצמחייה ששתל וקשר לאיים כבר השתרשה מספיק כדי לייצב אותם. האווזים הלכו בין הארגזים, מעכסים ובורחים מן הסירה המתקרבת.
עמרם הצביע על איים צפים באגם והוסיף "אהובי בנה את כל האיים, מארגזים, קלקרים, בקבוקי מים ריקים, וחבלים ארוכים שמרחיקים אותם מהגדה. תנים לא יוכלו להגיע אליהם. יש לו סירה וככה הוא מגיע לאיים לטפל באווזים"
אווז נודניק
הוצאתי את המצלמה ופלטתי קללה. הסוללה נגמרה. עכשיו מולי התרחשה הסצנה הפוטוגנית ובה הפליג אהובי בקייאק, נצמד לאי קטן עם שלושה אווזים, ירד אליו, רדף אחרי האווזים ולבסוף הצליח לתפוס אחד מהם בידיו, חזר לסירה והפליג לאי אחר כשהאווז אחוז בין רגליו.
"הוא נודניק וקולני והוא מפריע לאווזים האחרים, אז נאלצתי להפריד בינו לבינם" הוא הסביר לי כשאסף אותי מן האי. האווז המשיך לצרוח כשאנו התרחקנו משם, קובל על בדידותו.
"בני אדם התחילו לגדל אווזים דווקא כשומרים" אהובי המשיך להפתיע במידע אינסופי "הם חיים בטבע כלהקה ותמיד יש שומר שלא נרדם וער לזהות סכנה. הרומאים השתמשו בהם. רק מאוחר יותר התחילו לאכול את הביצים והבשר, והצרפתים למדו לנצל את היכולת שלהם להגדיל כבד לקראת הנדידה, והפכו את כבדי האווזים למעדן".
חזרנו לחוף מבטחים. אהובי התיישב על צינור חלוד בבגדי הסחבות הבלויים שלו, רגליו היחפות הבוציות, פניו הצרובים ותלתליו וזקנו הבהירים. הוא נראה לי כמו גירסה מתבגרת של האקלברי פין. הוא המשיך לדבר על עצמו ועל האווזים ושפע של רעיונות נבעו ממוחו הקודח. ניצוץ איש הייטק עדיין היה חי עמוק בתוכו. יש לו מחשב נייד והוא מתחבר לוויי פיי ולומד מן האינטרנט, ויש לו אפילו רעיון לסטארט-אפ, אימוץ חיית מחמד וירטואלית, ובעיקר אווז.
המשפחה שהוא מדבר עליה אלו אווזים, והנכדים הם הביצים שהוא רוצה שנשגיח עליהם. תכיר בבקשה את נילס הולגרסן
"האווזים יודעים להתייחס למסך ולהגיב אליו, והם מאוד חברותיים. מצד שני קשה לגדל אותם כי הם מלשלשים כל הזמן ועלולים לנשוך. אנשים יוכלו לקנות נניח חצי שעה שבועית, להתחבר לאווז המחמד, לדבר איתו, ללחוץ על כפתור שישחרר לו תירס להאכלה." אהובי המשיך להפליג בעולמו הפרטי המתחבר באופן מוזר לעולם ההייטק ממנו ברח. אני התבוננתי באיש התמים והיפה הזה, ותהיתי כמה אכזבות צריך היה לספוג מבני האדם דמו ובשרו, כדי לאבד אמון, להחליט להתנתק מאיתנו ולחבור לאווזים.
המעיין החמים בן 28 מעלות של הסחנה. כאן התקיימו כנראה מופעי מים והצופים ישבו על מושבי אבן חצובים בגדת הנחל