הבוסתנים הנטושים מציעים את שאריות פריים. אני מלקט את אחרוני התאנים, וזוכה לקטוף דבלים מתוקים שהתייבשו על ענפי העצים. עצי אגוז המלך מעניקים פרי ברוחב לב, והאגוזים מתפצחים בקלות בין שני אבני בזלת. גפני פרא מטפסים על גדירות ועל עצי תות בשלכת ומציעים ענבים. מטעי התפוחים הנקטרינות והשזיפים של הדרוזים וקיבוצי צפון הגולן כבר אחרי קטיף והמעשר חופשי לכולם. הסתיו מציע שפע למלקטים ברמת הגולן.
מידי פעם אני בודק מתחת לקרוואן שמא הצמיח שורשים שנאחזו באדמה
היער של במבי
הר אודם הוא תל געשי גבוה המתנשא מעל היער בו אני גר. קו התילים הגעשיים המערבי נמשך ממנו דרומה דרך הר בראון לעבר הרי בנטל ואביטל. במסדרון הרוחות שבין ההרים, מול שרידי העיירה באב אל הוואה "שער הרוחות", בנו הדחפורים סכר ארוך שיצר את מאגר בנטל, אגם גדול להשקיית השדות שהפך באופן ספונטני לאתר הנופש של צפון הגולן.
איפה הצ'רקסים?
הדרוזים, נשים כגברים, מגיעים לשם עם סוסים לדהור על סוללת העפר, דייגים נוטים את אוהליהם וזורקים חכות למים, מטיילי שביל הגולן עוברים הלוך ושוב לחוף האגם, ואני, תושב היער, מגיע לעיתים קרובות לשחייה שהיא גם מקלחת.
לא רחוק משם, סיפרו לי יודעי דבר, נמצאת חורשת אלונים עתיקים יפי מראה. בתום מקלחת לקראת דמדומים הגעתי אל החורשה הקסומה של עצי אלון מצוי ואלוני תולע. בין הגזעים העבים והמפותלים הבחנתי במצבות אבן שנראו כמו בית קברות עתיק. עיון באפליקציית עמוד ענן גילה לי שמדובר בבית קברות צ'רקסי. כיווצתי את מצחי בפליאה, ידעתי שישנם בגליל שני כפרים צ'רקסים, אבל כאן ברמת הגולן?
הדרוזים, נשים כגברים, מגיעים לשם עם סוסים לדהור על סוללת העפר
קברים צ'רקסים
המידע המשיך לזרום. בית הקברות היה שייך לכפר צ'רקסי גדול בשם אל-מנצורה שהיה כאן עד כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים. התיישבתי בין העצים ונשענתי על אחת המצבות. המשכתי לחפש באינטרנט וגיליתי עובדות חדשות. למדתי שהיו פה בגולן אנשים, הרבה אנשים. למען האמת מעל מאה וארבעים אלף אזרחים התגוררו ביותר ממאתיים ושלושים כפרים בכל שטח רמת הגולן שנכבש במלחמה. היו פה פלאחים ובדואים, חורנים (בני חבל החורן), עלאווים, נוצרים, כורדים, תורכמנים וצ'רקסים, הרבה צ'רקסים, בערך 12 אלף צ'רקסים ב- 12 כפרים גדולים ומשגשגים.
במלחמת ששת הימים הייתי בן תשע, כמעט עשר. האימפריאליסט הזאטוט ישב על השטיח בסלון עם אטלס גדול וכבד, הקשיב לרדיו, ובכל פעם ששידורי השירים הופסקו לרגע והקריינים הכריזו שם חדש של יעד שנכבש, חיפש וסימן בהתלהבות על המפה. לא היו פה אנשים, לא חיים ולא מתים, רק מפות צבעוניות ושמות זרים. נפאח, חושניה, קונייטרה, מסעדה, מג'דל שאמס ושם אחד מוכר, הר חרמון.
אחרי המלחמה סיפרו לנו שלא היו פה אנשים שחיו ברמת הגולן, אל-ג'ולאן כפי שקוראים לו בערבית, רק כמה אלפי דרוזים שנותרו בחמישה כפרים בצפון הרמה, ומחנות של הצבא הסורי שנמלט על נפשו לעומק סוריה. למה לקלקל את חדוות הניצחון עם עובדות מיותרות.
למה נשארו רק דרוזים ברמה? הדהדתי שאלה לאוויר היער ומעבר לו אל העולם. בתגובה קיבלתי ציוץ של ציפורים, יללת תנים, ונחירת אזהרה של חזירי הבר.
למדתי להכיר זן חדש של ציפורים ברמת הגולן. הן ידועות בשם ציפורים קטנות לוחשות, והן קמו לתחיה משום הסינדרום שפשה בקרב הדרוזים של רמת הגולן לא להביע את דעתם בפומבי.
אחת מהן היתה ציפור רבת שנים שבנתה את קינה במג'דל שאמס מול גבעת הצעקות, והיתה כבר בת למעלה מעשרים שנים כאשר צה"ל נכנס לעיירה בשלהי מלחמת ששת הימים, יומיים לאחר שהסורים נסוגו ממנה.
"הדרוזים נשארו בגולן כי ישראל רצתה בכך" לחשה הציפור הוותיקה "לדרוזים כבר היתה היסטוריה די עשירה של שיתופי פעולה עם ישראל. לפני מלחמת השיחרור, היו הדרוזים של רמת הגולן פעילים בהברחות של סחורות על גבי פרדות בשבילי ההרים בין שטחי המנדט הבריטי והצרפתי. בנימין שפירא, איש מודיעין ממטולה, גייס אז מבריחים דרוזים שיעבירו יהודים מדמשק וחאלב אל ארץ ישראל. לאחר המלחמה איש מודיעין אחר הקים תא ריגול של דרוזים ממסעדה. לרוע המזל חלקם נתפסו לאחר שנים ספורות, נחקרו באכזריות ונתלו בדמשק".
לקראת המלחמה הקימו בצה"ל תחנת רדיו שפנתה אל הדרוזים של רמת הגולן. שני קריינים ממוצא עירקי שהיו לאגדה, פנו השכם והערב אל המאזינים בעולם הערבי כולו. האחד שמו מנשה שאול והשני אליהו נאווי מי שהיה ראש עיריית באר שבע באותם שנים, העיר בה גר הילד בן התשע שסימן בחדווה את כיבושי צה"ל על מפות זמן מה לאחר מכן.
אליהו נאווי היה ידוע בעולם הערבי בכינוי דאוד אל נטור, דויד השומר. הקול העמוק והמבטא העירקי הכבד הישרו על המאזינים תחושה של אמון רב. לימים סיפרו מאזינים שכאשר שמעו את דאוד ושאול מדברים, היו מאזינים בקשב רב כי האמינו לדבריהם יותר מאשר לתשדירים שהגיעו ממדינות ערב.
כעת הם פנו אל הדרוזים של רמת הגולן ושידרו בשם הדרוזים מהגליל והכרמל. "אחינו הדרוזים ממורדות החרמון, אל תעזבו. משמר הגבול 'חראס אל חדוד' יהיו אתכם". כולם בגולן ידעו שמשמר הגבול הם יחידה של הדרוזים בצבא הישראלי.
ערב מלחמת ששת הימים מנו הדרוזים כעשרת אלפים איש שחיו בחמישה כפרים. שלושת אלפים נכנעו לשידורי התעמולה הסורית ועזבו את הכפרים למשפחותיהם בסוריה. אבל הרוב הגדול, שבעת אלפים איש נשארו בבתיהם.
למה הצ'רקסים לא נשארו, תהיתי, אבל הדרוזים דיברו בעד עצמם בלבד וחיפשתי מקור אחר. באחד הימים נסעתי שעה ורבע אל כפר קמא מתחת להר תבור, ונפגשתי עם זוהייר תחאוחא במוזיאון הצ'רקסי אותו הוא הקים ומנהל. שעה ארוכה הצצנו במפות הקווקז ובמוצגים הערוכים בסדר רב בחלונות התצוגה.
באחד הימים נסעתי שעה ורבע אל כפר קמא מתחת להר תבור, ונפגשתי עם זוהייר תחאוחא במוזיאון הצ'רקסי אותו הוא הקים ומנהל. שעה ארוכה הצצנו במפות הקווקז ובמוצגים הערוכים בסדר רב בחלונות התצוגה
במהלך המאה ה-19 הרחיבו הרוסים את גבולות הממלכה שלהם וכבשו את הרי הקווקז מולדתם של שנים עשר שבטי הצ'רקסים. שארית הפליטה המובסת ברחו דרומה והתיישבו כפליטים בתחומי האימפריה העות'מנית. שנים ספורות לאחר מכן שלחו אותם העות'מנים להתיישב ברחבי הגולן והגליל, כדי לבלום את כנופיות הבדואים השודדים ולייצב את הביטחון הפנימי המעורער.
שבט השפסוגים הקים את כפר קמא ליד הר תבור, שרידי האבזחים שרובם נהרגו במלחמת 101 השנים מול הרוסים התיישבו בריחניה בהרי נפתלי, ואילו הקברדינים מילאו את רמת הגולן. הצ'רקסים החרוצים התיישבו בין שרידי עיירות נטושות והקימו כפרים לתפארת. הם בנו בתי אבן ומסגדים מסלעי הבזלת השחורים, ונטעו בוסתנים עם שפע עצי פרי.
החוקר הטמפלרי גוטליב שומאכר תיאר את כפרי הצ'רקסים כיישובים השונים במראם מן היישובים הערביים ברמת הגולן ונבדלים בזכות הניקיון והסדר שבתוכם, הם בנויים היטב ובצורה מרווחת והמתיישבים מעבדים בהצלחה כרמים ופרדסים.
"הצ'רקסים מאוד אהבו לשתול ולטפח עצי אגוזי מלך" הערתי מתוך היכרותי עם הבוסתנים בגולן. "אני אגלה לך סוד" שיתף אותי זוהייר, "עצי אגוזי המלך מיועדים לאנשים עקשנים בלבד. זה לא האגוזים. העץ עצמו קשה כמו פלדה, ואבותינו הכינו ממנו בעמל רב קתות איכותיות של רובים. אזור השורש הוא המשובח ביותר ושילמו בעבורו עד אלפיים דולר לחתיכה שממנה ייצרו קת אחת בלבד". זוהייר שלף ספר מן המדף, דפדף בו והראה לי תמונות של רובים צ'רקסים עם קתות מפוארות.
"עד 48 היה לנו קשר רציף עם רמת הגולן, כולל חתונות" המשיך זוהייר בסיפורו "הסבתא שלי נולדה בכפר חושניה שיושב על גבעה במרכז רמת הגולן. היא נישאה לבן מנצורה ונולדה להם בת אחת, אך זמן קצר לאחר מכן בעלה נפטר ואז נישאה לצ'רקסי מקונייטרה והפעם להם נולדו שתי בנות, אחת מהן היא אמא שלי. לרוע המזל, גם הוא נפטר בגיל צעיר ואז הגיע בחור מכפר קמא שביקש לשאת אותה וכך היא עברה עם שתי בנותיה לכפר קמא שבישראל".
הצ'רקסים של ארץ ישראל ב-48 עזרו ליהודים ושמרו על קשר טוב גם עם הערבים. מיעוטים שרוצים לשרוד צריכים להיות בסדר עם כולם. אחרי המלחמה מצאו עצמם הצ'רקסים משני עברי המתרס במדינות אויבות והקשר נותק. ב-67 כבר היה שירות חובה בצה"ל לצ'רקסים. כאשר פרצה מלחמת ששת הימים לא היה כל קשר עם הצ'רקסים בסוריה והם נזנחו לגורלם. בפעם השלישית תוך מאה שנים עזבו הצ'רקסים את בתיהם והפכו שוב לפליטים. החיילים הישראלים בזמן המלחמה פגשו כפרים נטושים, לפעמים עם אוכל עדיין חם על השולחן.
אחרי המלחמה כבר לא היתה להם דרך חזרה והם נפוצו ברחבי העולם. מיעוטם קיבלו אשרות כניסה לארה"ב והתיישבו בניו ג'רסי, אחרים עברו לירדן, לבנון, טורקיה, והיו גם כאלו שחזרו לקווקז. הרוב דווקא נשארו בסוריה, מול רמת הגולן. ביר ע'ג'ם יושבת צמוד לגבול עם ישראל ועד 2011 היו שם צ'רקסים. כאשר פרצה מלחמת האזרחים הם ברחו משם והמשיכו לנדוד.
יצאתי עם חבורה צעירה לארבעה ימי טיול לקטים. ארבעה ימים בהם חזרנו להיות שבט קדמון, ללא רכב, טלפונים, תכשירים, שעונים, ומזון כלשהו. רק תרמיל עם מעט בגדים, שק שינה, מזרון ומימיות. הדרך הרגלית שלנו עברה בין הבוסתנים והמעיינות הנטושים של יישובי הצ'רקסים, מבריכת המעיין ומטעי התאנים של הכפר דווארה, דרך עין מוקש, שם צבאי מידי למה שהיה באר הכפר הגדולה של עין זיוואן, משם אל אגוזי המלך של הכפר צורימאן שצריח מסגד הבזלת עדיין נותר עומד בין הריסות הבתים וצופה אל הרמה הסורית. סיימנו בין עצי האלון בבית הקברות של הכפר אל מנצורה. ארבעה כפרים הרוסים בארבעה ימים, מתוך תריסר כפרים ששיגשגו כאן ברמת הגולן עד לפני קצת יותר מחמישים שנים.
מבריכת המעיין ומטעי התאנים של הכפר דווארה
עין מוקש, שם צבאי מידי למה שהיה באר הכפר הגדולה של עין זיוואן
הכפר צורימאן שצריח מסגד הבזלת עדיין נותר עומד בין הריסות הבתים וצופה אל הרמה הסורית.
דרוזים במציאות ישראלית
בין מג'דל שאמס והכפר מסעדה נמצא עמק יעפורי, עמק ירוק שכולו מטעי תפוחים ודובדבנים, שמטפסים גם במדרגות אל ההרים סביב. בלב העמק נמצא מבנה הקבר של נבי יעפורי. הקדוש הדרוזי היה איש עם ערכי מוסר גבוהים ומאמינים עולים אליו על מנת לנדור ולהתיר נדרים.
בין מג'דל שאמס והכפר מסעדה נמצא עמק יעפורי, עמק ירוק שכולו מטעי תפוחים ודובדבנים, שמטפסים גם במדרגות אל ההרים סביב. בלב העמק נמצא מבנה הקבר של נבי יעפורי.הקדוש הדרוזי היה איש עם ערכי מוסר גבוהים ומאמינים עולים אליו על מנת לנדור ולהתיר נדרים
הגעתי אל חצר מבנה הקבר ופגשתי שם את חאלד בטחיש יושב עם אחיו ולוגם קפה. עשר נשים מהמשפחה ישבו וצרו בידיהן קציצות קבב על שיפודים
הגעתי אל חצר מבנה הקבר ופגשתי שם את חאלד בטחיש יושב עם אחיו ולוגם קפה, ועשר נשים מהמשפחה ישבו וצרו בידיהן קציצות קבב על שיפודים. חאלד הציע לי כוס קפה וסיפר לי שלמען בריאותה של בתו הבכורה הוא החליט לנדור נדר. הוא קנה פרה, טחן את בשרה "יצא לי ארבע מאות קילו, רק חמישים שקלים לקילו" הוא הנהן בהתפעלות. כעת הנשים הכינו בידיהן את שיפודי הקבבים. "החאפלה תתקיים בעוד ארבעה ימים בקבר סולטאן איברהים ליד מעיינות הבניאס, ואתה מוזמן" סיכם חאלד ולחץ את ידי. ביום המיועד לבשתי את מיטב בגדי הנוודים שלי והגעתי אל המקום. בסולטאן איברהים יש את מבנה הקבר הקדוש, חורשת עצים ושולחנות לפיקניק. הגעתי היישר לסעודה הגדולה וצלחתי התמלאה במהירות בשיפודים ומבחר סלטים. "מתי טקס הנדרים" לחשתי לחאלד. "אין טקס" השיב לי חאלד, וכשהבעתי תמיהה המשיך והסביר "החאפלה היא הטקס".
"מתי טקס הנדרים" לחשתי לחאלד. "אין טקס" השיב לי חאלד, וכשהבעתי תמיהה המשיך והסביר "החאפלה היא הטקס"
למעלה מחמישים שנים חלפו מאז היו כאן סורים. רוב הדרוזים שחיים היום נולדו למציאות ישראלית, ומרגישים בה טוב, אפילו טוב מאוד. הם משגשגים מבחינה כלכלית. רבים עוסקים בענף הבנייה בכל רחבי הארץ, קבלנים, מהנדסים. שכונות הוילות מלאו בתים מרהיבים, ובסימטאות הכפרים חולפות מכוניות יוקרה. רופאים ורופאי שיניים יש כאן בשפע והם תופסים משרות בכירות בבתי חולים בכל הארץ, מקרית שמונה ועד אשקלון. הם קוטפים 45 אלף טון תפוחים בשנה, ומטעי הדובדבנים עולים וצומחים בקצב מסחרר ומציעים קטיף עצמי למטיילים. בתי אריזה משוכללים נבנו בעמק יעפורי.
בשנים האחרונות ענף התיירות מתפתח מאוד. מטיילים מגיעים לכאן כל השנה, מחפשים את קרירות הקיץ, שלג החורף, ועתה מחכים להם צימרים במטעי התפוחים הציוריים וסביב בירכת רם הציורית. מסעדות שף מעולות צצות בכפרים, בצד אירוח דרוזי מסורתי כיד המלך. אט אט הופכים כפרי הדרוזים ליעד מוביל בתיירות המקומית בישראל.
"היום אנחנו מונים כבר כמעט עשרים וחמישה אלף דרוזים כאן ברמת הגולן" סיפרה לי בשושו ציפור נמרצת וצעירה "כמעט פי ארבע מאז 67, אחד עשר אלף במג'דל שאמס, ששת אלפים במסעדה ובערך אותו מספר בבוקעתא, ויותר מאלפיים בעין קיניה".
"אם כל כך טוב לכם פה איתנו, למה אתם מסרבים לשאת תעודת זהות ישראלית" הפרחתי שאלה נוספת לאוויר היער, בזוכרי את מדורת תעודות הזהות לפני שנים רבות, וכשהבנתי שעדיין מעט מאוד דרוזים ביקשו להיות ישראלים לכל דבר".
הציפור הצעירה והנמרצת גרה בעין קיניה, בין נחל סער השוצף בחורף, ובין מצודת נמרוד הצופה בבטחון לעבר עמק החולה. הציפור הזאת למדה באוניברסיטה ישראלית, נושאת בגאווה תעודת זהות כחולה, ומנהלת ארגון ציבורי ישראלי מכובד. לא מעט ציפורים מזן סורי מחרימות אותה ואת משפחתה, אבל היא שלימה עם החלטתה ומאמינה שיום יבוא ואחריה יבואו כולם. ישבתי במשרדה הנאה והקשבתי לציוצים היסטוריים.
הציפור הצעירה והנמרצת גרה בעין קיניה, בין נחל סער השוצף בחורף, ובין מצודת נמרוד הצופה בבטחון לעבר עמק החולה
"הכיבוש של רמת הגולן עבר אז במלחמה ההיא ללא התנגדות והדרוזים נשארו בכפרים. ההנהגה המסורתית המשיכה את ניהול הכפרים, והמנהיגים זכו למשרות והטבות מהישראלים והיה קשר מצויין. ואז הגיע השלום עם מצרים, היתה נסיגה ישראלית מסיני והבדואים ששיתפו פעולה עם הישראלים הופקרו לגורלם. המנהיגים הדרוזים החלו לחשוש. מה יקרה אם וכאשר יגיעו הישראלים להסכם עם הסורים ויחליטו לסגת מהגולן."
"אהה" הנהנתי והתחלתי להבין. הציפור המשיכה לצייץ ברהיטות "בשנת 73 עלה חאפז אסאד האב לשלטון בסוריה והתבסס בו. הוא הקים תחנת רדיו ששלחה מסרים לדרוזים של הגולן 'מי שישתף פעולה עם הציונים ייחשב לבוגד ואנו נתנקם בו ביום שהרמה תשוב להיות אדמת סוריה'. ההנהגה הדרוזית החלה לשקשק ושינתה כיוון. הישראלים סיפחו את הגולן והדרוזים הכריזו על שביתה כללית ושרפו את תעודות הזהות בהפגנתיות שתראה היטב בדמשק. המהומות דעכו ונרגעו לאחר חודשים ספורים. מאז הזמן עבר והחיים עשו את שלהם. ההנהגה הוותיקה איבדה את כוחה וקולות חדשים החלו להישמע בקרב הדרוזים של הגולן".
"תבין את הפרדוקס" לחשה לי הציפור תוך כדי שאיבת מאטה ארגנטינאי בקשית מתוך כוס מהודרת. המנהג הדרום אמריקאי הזה הגיע לכפרי הדרוזים דרך מהגרים שירדו לארגנטינה וחזרו עם המאטה לגולן "מצד אחד אנחנו חיים מצויין ומרגישים חופשיים, יש לנו זכויות של תושבי קבע שזה אומר הכל פרט לשני דברים, לבחור ולהיבחר. אם היום היתה קריאה לעבור לסוריה, אף אחד לא היה עוזב, בעיקר אחרי מלחמת האזרחים שהציבה בפנינו מראה והתריעה בפנינו שזה יכול היה להיות מר גורלנו אם סוריה היתה שולטת בגולן. יחד עם זאת נוח לנו להיות לכאורה מתנגדים לישראל. פה יש דמוקרטיה וגם אם נפגין נגד ישראל ונסרב לקבל תעודה כחולה, הזכויות שלנו לא תפגענה. אם היינו בסוריה היינו נרדפים על ידי השלטונות. אז אנחנו נהנים משני העולמות. הישראלים נותנים לנו חופש והזדמנויות כלכליות שוות, והסורים לא מטרידים אותנו, ואין לנו שום סיבה לשנות את זה".
לחשה לי הציפור תוך כדי שאיבת מאטה ארגנטינאי בקשית מתוך כוס מהודרת. המנהג הדרום אמריקאי הזה הגיע לכפרי הדרוזים דרך מהגרים שירדו לארגנטינה וחזרו עם המאטה לגולן
אז הדרוזים בחרו לשבת על הגדר, רגל פה ורגל שם, ולשאוב מאטה בקשית, אבל דומה שהם לא היחידים.
ממשלת ישראל סיפחה את רמת הגולן ארבע עשרה שנים לאחר המלחמה, אבל לפי המצב בשטח נדמה שהיה זה קול ענות חלושה. בחודש האחרון אני מטייל ברכב וברגל לאורך שבילי צפון רמת הגולן. לעיתים נדמה לי שהמלחמה הסתיימה זה עתה, ואולי כלל לא הסתיימה. עשרות כפרים הרוסים כמו אבנים שאין להן הופכין. אינספור שדות מוקשים מוקפים בגדרות ומסומנים במשולשי אזהרה צהובים. עשרות, אם לא מאות, טנקים מפוזרים ברמה, מאיימים על הגבול, נטושים לצד מוצבים ריקים, מטרות לאימוני צבא, אנדרטאות המנציחות את המלחמה.
אינספור שדות מוקשים מוקפים בגדרות ומסומנים במשולשי אזהרה צהובים.
עשרות, אם לא מאות, טנקים מפוזרים ברמה
עשרות כפרים הרוסים כמו אבנים שאין להן הופכין
צפון רמת הגולן מתכוננת לחורף. אלוני התולע ביער אודם משילים את עליהם ועוד שכבה צהובה מתנפנפת עם רוחות הסתיו ונצמדת לקרקע. עוד מעט קט ויחלו הגשמים. שבילי העפר המאובקים יישטפו, יספגו מים וישחירו, והג'יפים של המטיילים יעברו בבוץ השחור. בשיא החורף יירדו שלגים, החרמון ותילי הגעש הגבוהים, הר חרמונית, הר ורדה, כרמים, אודם ואחרים ילבשו כסות לבנה, והמפלסות יפנו דרכים בכבישי הגולן ובכפרים. יפה רמת הגולן, יש בה טעם של חוץ לארץ, מקום אחר, הר החרמון, כפרי הדרוזים, הבוסתנים הנטושים, התילים הגעשיים, נחלים שוצפים בעונתם, יער אירופאי עם צבאים וחזירי בר, כמו היער של במבי.