עברה השמועה בין בתי הבימבות בקיבוץ צבעון, ורוח היער לחשה בסוד כמוס שעצי התות מזן שאמי בפינת החי של הקיבוץ הסמוך למרגלות הר מירון בשלים ונוטפים עסיס אדום כדם. טניה ידידתי שהגיעה לביקור חטוף, סמרו שערותיה, עיניה נפקחו לרווחה ובמחשבותיה כבר החלה לבלוס מן השחור האדום הזה. ניחשנו את הסיסמא בכניסה לקיבוץ והדלתות נפתחו. עוד פשפש קטן ניגף בפנינו ויער השאמי פרש את ענפיו עמוסי התותים. מתוק-חמצמץ ועסיסי, זה מהותו של התות. שעה ארוכה השתררה לה דממה, רק תזוזת עלים, נשירת תותים וחיות הפינה הפרו את השקט. טניה שכבר הנכיחה תכונות של מכשפה קודם לכן, הגיחה לבסוף מן היער, עיניה רושפות, שפתיה וזרועותיה מן האצבעות ועד המרפקים נטפו דם תותים שחוטים. רק מי מעיין זכים עשויים לשטוף את הזוועה.
עצי התות מזן שאמי בפינת החי של הקיבוץ הסמוך למרגלות הר מירון בשלים ונוטפים עסיס אדום כדם
טניה שכבר הנכיחה תכונות של מכשפה קודם לכן, הגיחה לבסוף מן היער, עיניה רושפות, שפתיה וזרועותיה מן האצבעות ועד המרפקים נטפו דם תותים שחוטים
מפגשים בצבעון והאזור
ימים ספורים לפני כן הזמינה אותי מאיה אלפי מהמרכז למלאכות ביער להציב את הקרוואן בצבעון. חום יולי אוגוסט הבריח אותי במעלה ההרים וכך יצאתי מבקעת הנדיב עם הג'יפ והקרוואן, מתגלגל וחולף בחבלי ארץ מרתקים וממשיך הלאה. עברתי את רמות מנשה, הכרמל, עמק יזרעאל, רכסי הגליל התחתון אחד אחרי השני והבקעות שביניהן ומבטיח לעצמי לחזור ולהכיר אותם בעונות הקרירות יותר.
בצומת חנניה פניתי במעלה הכביש אל הגליל העליון, חלפתי מתחת לפסגה התלולה של הר מירון (ג'רמאק, הזכיר לי אבא שלי), שהיה פעם ההר הגבוה בישראל – 1200 מ' בערך, ונכנסתי בשערי הקיבוץ. התמקמתי על טראסה עזובה, בין קוצי הקיץ, צמחים סוככיים יבשים, ועצי תאנה תות וזית, צופה אל ההר (ג'רמאק, הזכיר לי אבא שלי) ואל ג'יש, היא גוש חלב.
ימים ספורים לפני כן הזמינה אותי מאיה אלפי מהמרכז למלאכות ביער להציב את הקרוואן בצבעון
הנחלים צבעון ודישון מנקזים את המורדות הצפוניים של הר מירון, חובקים את הקיבוץ משני צידיו ומתאחדים
צופה אל ההר ואל ג'יש היא גוש חלב
הנחלים צבעון ודישון מנקזים את המורדות הצפוניים של הר מירון, חובקים את הקיבוץ משני צידיו ומתאחדים, ואוספים בדרכם צפונה את נחל גוש חלב ואת מי המעיינות שזורמים במורדו כל השנה. ליד עין גרגר צומח עץ תות רחב צמרת, ותחתיו פרשנו טניה ואני מחצלת, שפתנו קומקום לקפה ונכנסנו לשטוף את דם התותים ולטבול במים הקרירים המשיבים נפש אנוש, בעיקר באחד מחמישים הימים של החמסין.
מרום הגליל אינו משופע במעיינות, אבל מצאתי שם כמה מקווי מים מרתקים. מתחת להריסות הכפר בירעם, שעוד אשוב אליו בהרחבה בפרק אחר, וליד קבר אסתר המלכה, נמצאת מערת קבורה עם כוכי הטמנה כמו מערות רבות ודומות בכל רחבי הגליל העליון. אלא שמערה זאת הפכה במהלך ההיסטוריה לבור מים, כאשר תושבי המקום טייחו את דפנותיה וחצבו פתח מעליה אליו הובילו תעלת ניקוז. מי הגשמים ניקוו באפלולית המערה ומילאו אותה, וגם בקיץ הם צלולים ונקיים ומזמינים לטבילת קודש וחול עם קורט של מסתורין מהעולם הבא. אם להאדיר את המופלא, עשרות ראשנים גדולים ומנומרים של סלמנדרות שוחים במערה, עטורים בכתרי זימים.
מערת קבורה עם כוכי הטמנה כמו מערות רבות ודומות בכל רחבי הגליל העליון. אלא שמערה זאת הפכה במהלך ההיסטוריה לבור מים, כאשר תושבי המקום טייחו את דפנותיה וחצבו פתח מעליה אליו הובילו תעלת ניקוז. מי הגשמים ניקוו באפלולית המערה ומילאו אותה, וגם בקיץ הם צלולים ונקיים ומזמינים לטבילת קודש וחול עם קורט של מסתורין מהעולם הבא
שנים רבות אני יודע על הסלמנדרות של עין חומיימה מפיה של שמחה אשתי לשעבר שבית ספר שדה הר מירון היה ביתה במשך שלוש שנות צבא ואפרה-צבא. המעיין נובע למרגלות הר מירון וממנו מטפס שביל נפלא ביער אל עבר פסגת ההר (ג'רמאק, כבר אמרנו). מידי פעם הייתי מגיע לפתח המערה ממנה נובע המעיין, מתגבר על הרצון להימלט מהזימזום הטורדני של הזבובים, סורק את המערה באלומת פנס, רוטן לעצמי ששוב אין לי מזל וממשיך בדרכי.
הפעם הגעתי עם שלושה מרכיבים חשובים, פנס ראש טוב, סבלנות וזמן
הפעם הגעתי עם שלושה מרכיבים חשובים, פנס ראש טוב, סבלנות וזמן. באחורי המערה זורם זרזיף קטן של מים דרך מפל טרוורטין ויוצר שלולית על אדמה חרסיתית. הראשנים אכן שם, ממעיטים בתנועה וממתינים בסבלנות לגלגול הבא.
היכן הבוגרים אם כך, כדי למצוא אותם צריך להכיר את אורח החיים של הסלמנדרות. יחד עם הצפרדעים, האילניות, הקרפדות, ובעיקר הטריטונים שהם בעלי זנב כמוהן, הם שייכים למחלקת הדו חיים, גדלים ונושמים דרך זימים במים ומתבגרים אל נשימת אוויר ביבשה, אבל עדיין צריכים לשמור על סביבה קרירה ולחה כדי לא להתייבש למוות. הסלמנדרות איטיות בתנועה ומגינות על עצמן בבלוטות מפרישות רעל, אותן הן מפרסמות באזהרה בצבעי כחול כהה וכתום צהוב אופנתיים, ובשהות בסדקים חבויים בין אבנים וסלעים בקירבת מקווי המים.
שעה ארוכה יגעתי ונברתי בעדינות בסדקי הסלע, הסרתי אבנים והצצתי פנימה באור הפנסים עד שמצאתי… והתרגשתי. כמו צעצוע מפלסטיק במשחק מחשב דמיוני, בצבעי כחול כהה מאוד עם כתמים צהובים כתומים שמנמרים אותו מהראש ועד טבעות הזנב, הסלמנדרה נעה באיטיות והזיזה את גפיה כדי להתרחק ולהגיע אל השלווה עמוק יותר בחגווי הסלע. באותו יום עם פנס זמן וסבלנות הבנתי את הזן ואמנות הצפייה בבעלי החיים.
שעה ארוכה יגעתי ונברתי בעדינות בסדקי הסלע, הסרתי אבנים והצצתי פנימה באור הפנסים עד שמצאתי… והתרגשתי
כמו צעצוע מפלסטיק במשחק מחשב דמיוני, בצבעי כחול כהה מאוד עם כתמים צהובים כתומים שמנמרים אותו מהראש ועד טבעות הזנב
הסלמנדרה נעה באיטיות והזיזה את גפיה כדי להתרחק ולהגיע אל השלווה עמוק יותר בחגווי הסלע
הסלמנדרות איטיות בתנועה ומגינות על עצמן בבלוטות מפרישות רעל, אותן הן מפרסמות באזהרה בצבעי כחול כהה וכתום צהוב אופנתיים
חברי צבעון הם אוסף של אנשים יצירתיים להפליא. ליאן ועופר בנו לעצמם יורט מגורים בסגנון המונגולי, ומזה נולדה חברה בשותפות של שניהם שבונה יורטים ובניה אקולוגית בכל הארץ. עמית ועדי חכרו אדמה חקלאית בבית ג'ן, מגדלים מבחר של פירות ומייבשים אותם בשיטות מסורתיות לדבלים, צימוקים, דיבס, לדר ושאר טובין מתוקים. מייקי עוסק בגילוף בעץ ויוצר כלים נאים, אורי הקים במרכז הקיבוץ גינת ירק אקולוגית, ומידי שבוע בימי שלישי מגיעים החברים לעבוד בגינה ויוצאים עם ירקות טריים הביתה. הצטרפתי לעבודת החברים, קשרתי צמחי קישואים לחוטי ההדליה, ועישבתי בין שתילי הברוקולי. לקראת הערב עם המולת הילדים בחצרות בתי הבימבה נישא באוויר ריח החצילים על האש. בעלי המלאכה בקיבוץ יזמו ענף של מלאכות יד והם מקיימים סדנאות ב"מרכז למלאכות ביער" בצל עצי האלון.
עברה השמועה בין בתי הבימבות בקיבוץ צבעון
באחד הלילות נשמעה קריאת "יודליידי" ורוח הרים הגיעה מבוואריה, ונחתה על הקיבוץ בלוויית נקניקיות עבות כרס, פירה תפוחי אדמה וכרוב כבוש. מייקי דחס מבעוד מועד בשר לבן טחון אל שרוולים ארוכים ועתה צרב אותם על פלטה חמה, מישל מזג בירות תוצרת בית באופן שוויוני כראוי לקיבוץ, אחת לחברים ואחת לעצמו, ושוב, וחוזר חלילה. חולצות מלמלה ומעילוני משי שחורים כיכבו באופנת הערב, ושלייקעס שמרו על מכנסי הגברים למעלה. המוזיקה הגרמנית נעה בין הילולת אפרה סקי עליזה, למוזיקת סלאמס דכאונית. מסיבה. בפעם הבאה אולי תביא הרוח משב של תופי ג'ונגל מאפריקה.
רוח הרים הגיעה מבוואריה, ונחתה על הקיבוץ בלוויית נקניקיות עבות כרס, פירה תפוחי אדמה וכרוב כבוש
מייקי דחס מבעוד מועד בשר לבן טחון אל שרוולים ארוכים ועתה צרב אותם על פלטה חמה
מישל מזג בירות תוצרת בית באופן שוויוני כראוי לקיבוץ, אחת לחברים ואחת לעצמו
החברים סיפרו לי על בית היער, בית ספר אחר בתוך החורש הגלילי בו לומדים בני צבעון, אמירים, כדיתא, פרוד ועוד כמה יישובים. "רוחות חדשות נושבות שם, הילדים לומדים וחיים ביער בצל העצים ותחת כיפת השמיים, בינתיים יש רק כיתות א ב ג אבל שווה לראות את זה" אמרה לי מאיה המארחת שלי. הגעתי לשם בבוקר ה-30 ליוני, יום לימודים האחרון של השנה. סימני הדרך הובילו אותי אל תוך החורש הסבוך ליד המועצה האזורית, ושם שוטטתי בשבילים בין העצים עד שנתקלתי בחבורה של ילדים ומבוגרים משחקים על מחצלת בקרחת יער, כמו שדונים קטנים באגדה סקנדינבית, אבל חמה.
חבורה של ילדים ומבוגרים משחקים על מחצלת בקרחת יער, כמו שדונים קטנים באגדה סקנדינבית, אבל חמה
יחיאל גילה, בן גילי, עובד בהתנדבות כבר שלוש שנים, מקים, בונה, מקיים ישיבות צוות, עוסק בפדגוגיה, ומסיק תנורי קמין באוהל בחורף בשעה שש בבוקר כדי שבשעה שמונה כשהילדים באים יהיה כבר חמים ונעים בכיתה.
"לימודי הליבה שלנו הם לימודים של הלב" קורץ לי יחיאל, "נכון, לומדים מתמטיקה אנגלית ועוד מקצועות, אבל קודם כל לומדים להיות בני אדם". קבוצת ילדים חותכת ירקות לסלט. יחיאל מספר שהוא קונה מתקציב בית הספר ירקות אורגניים ושאר מוצרים, והילדים כבר מכיתה א מכינים לעצמם את הארוחות. "אתם מתרגשים להיות אחים גדולים של היער?" שואלים ילדי כיתה א' את ילדי ג' במשחק שמלמד אותם להיות במודעות עצמית ולהביע את עצמם.
"רוב הלימוד נעשה בדרך המשחק. למשל איך אני בתור חכם ביער? כל אחד מתבונן בעצמו, ומתמודד גם עם החולשות שלו. אנחנו חותרים ליושר פנימי, ללמוד לא לרמות. פרוייקט הסיום השנה לילדים בכיתה ג' הם בחרו נושא מדעי וחקרו אותו בספרים ובאינטרנט, ראיינו מומחה בתחום והביעו את דעתם ואת הרגשתם. לסיום כל אחד נתן הרצאה במשך עשרים דקות על הנושא שלו בפני כל הילדים", יחיאל חייך בגאווה של אבא ל-63 ילדי בית הספר.
"ולמה בהתנדבות" אני שואל, "מגיע לך משכורת מלאה ויותר לפי התרשמותי". יחיאל מרכין את ראשו ואומר "כי זה היה חשוב לי יותר מאשר משרת היי-טק שעסקתי בה קודם. עשינו ישיבה משפחתית, והחלטנו שחשוב שאוביל את הפרוייקט ואנחנו מצליחים לחיות ולא חסר לנו דבר עם משכורת יחידה של אשתי". כשיצאתי משם זמזמתי לעצמי את השיר "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא".
מפגש ליד קבר בר יוחאי
בשעת לילה נסעתי למושב מירון לבקר בקבר רבי שמעון בר יוחאי, הרשב"י. יום ולילה המקום הומה מאמינים ללא הרף. באולם הכניסה ניצב שולחן ערוך במטעמים. רב מרשים בלבוש לבן ישב בראש השולחן ודיבר עם קהל מאזיניו החרדים שעמדו וישבו סביב השולחן והקשיבו לו. כולם היו לבושים למהדרין בכותנות של משי, גרביים לבנים, וכובעי שטריימל חגיגיים. המסדרונות וחדרי התפילה רחשו כמו כוורת דבורים. מאמינים הולכים ובאים, מתפללים בדבקות בשקט או בקול רם, מתנועעים קדימה ואחורה בתשומת לב. הרגשתי סקרנות כלפי האנשים האלו, מי הם, מה ממלא את חייהם שאין לי מקום וחלק בדרך זו. הרגשתי גם את הריחוק מהעולם שלהם, מה לי ולהם, יכולתי ליהנות מהחוויה האנתרופולוגית אבל הריחוק זעק לשמיים.
האר"י הקדוש מצפת היה הולך עם תלמידיו בהרים ומצביע על קברים, והיה לו את הידע מי קבור בכל מקום, וכך הובא הדבר לידיעתם של כלל ישראל
רב מרשים בלבוש לבן ישב בראש השולחן ודיבר עם קהל מאזיניו החרדים שעמדו וישבו סביב השולחן והקשיבו לו. כולם היו לבושים למהדרין בכותנות של משי, גרביים לבנים, וכובעי שטריימל חגיגיים
יצאתי מנבכי הקבר ועליתי אל הגבעה כדי לנשום. פגשתי שם זוג חרדים שהגיעו עם קרוואן להיות קרובים אל הקבר הקדוש. דניאל החנה את הקרוואן הנגרר בתצפית יפה מעל אחוזת הקבר. ברקע זהרו אורות העיר צפת. "איזה נוף יפה" הוא אמר לי "מכאן אפשר לראות הכל מבחוץ ולשמוע את השירה והתפילה מבפנים".
הם גרים בקרית טלזסטון ולסיגל אשתו יש בית ספר לפסיכודרמה. מאז שהם רכשו את הקרוואן לפני כחודשיים, חיידק הנדודים דבק בהם, והם מתקשים לחזור לשיגרה. "יש עוצמה גדולה בקברי הצדיקים" הוא מסביר לי למה הם שם "התפילות זורמות דרכם בקלות אל השמיים". אני חושב על המילים שאמר ונזכר בשפע הקברים הקדושים שיש בגליל העליון. "איך יודעים על כל הצדיקים האלו ואיפה הם נקברו" אני שואל ודניאל מספר לי שהאר"י הקדוש מצפת היה הולך עם תלמידיו בהרים ומצביע על קברים, והיה לו את הידע מי קבור בכל מקום, וכך הובא הדבר לידיעתם של כלל ישראל.
דניאל מחייך ואור טוב זורח מפניו, ואני מספר לו על חיי בקרוואן והוא ואשתו מאזינים בשקיקה. הם מחממים אוכל ואני מצטרף אליהם לארוחה פשוטה וטעימה. "אנחנו מחסידי ברסלב ואני מנגן בכינור וזו פרנסתי" משתף אותי דניאל בעוד פרט אינטימי "ברסלבים הם בדרך כלל חוזרים בתשובה" אני תוהה "גם אתם?" דניאל מהנהן בראשו ופורש את סיפור חייו בפני.
הוא היה בחור אנגלי בן למשפחה יהודית ללא כל זיקה לדת או לישראל. בצעירותו התחבר לבחור ג'מייקני רב רושם ותהה מהו מקור העוצמה של הבחור, מה יש בו שאין לו. מתוך התבוננות הבין שהעוצמה נובעת מהחיבור עם עצמו, השלמות שהוא מקרין אל העולם. מכאן פנה לחפש את העוצמה שלו עצמו, הוא התחבר ליהודי שבו, נסע לביקור בישראל, וכשחזר לאנגליה הבין שלא יוכל להרגיש שלם בניכר. הוא חזר לארץ, נדד כהיפי עם כינור ביד. עישן עשב עם כולם, ופגש את מי שהפכה להיות אשתו, סיגל. הם התחתנו באהבה רבה, אבל סיגל חיפשה מה עוד חסר לה. כך החל מסע ההתקרבות שלהם אל הדת. "יום אחד חלמתי שאת כל התשובות אמצא בספר 'ליקוטי מוהר"ן' ובום חזרנו בתשובה" מקצרת סיגל התכליתית, ודניאל ונפש האמן שבו מאריך, מרבה בפרטים, ומראה את האהבה שיש בו לאלוהים ולעולם.
מאמינים הולכים ובאים, מתפללים בדבקות בשקט או בקול רם, מתנועעים קדימה ואחורה בתשומת לב
אני מציץ בשעון ומגלה שכבר חצות וחצי. סינדרלה שבי מתעוררת ואני נחפז לקיבוץ, ומוצא את שער הרכב סגור וכולם כבר ישנים. אני מחנה אותו בחוץ והולך ברגל לקרוואן.
יומיים לאחר מכן, כבר יום ראשון והעולם חוזר לשיגרת השבוע. לקראת הערב אני מקבל הודעת ווטסאפ עם תמונה של סיגל ודניאל על חוף הכנרת, והודעה, "הי רונן. היה ממש כיף להכיר אותך. מקוה שהספקת לראות קצת ביוטיוב שלי – Daniel Ahaviel Music. לא חזרנו הביתה אמש. הדבקת אותנו אז המשכנו הלאה".
צילם: דניאל אהביאל. לקראת הערב אני מקבל הודעת ווטסאפ עם תמונה של סיגל ודניאל על חוף הכנרת
שמחתי לתת את מתנת הנדודים לחברי החדשים וניגשתי לצפות במוזיקה של דניאל. נדהמתי, הבן אדם הוא לא סתם מנגן בכינור, הוא וירטואוז, כוכב על, חי ונושם עם הכינור שלו, ומעביר תדר אלוהי של אהבה ושמחה שמדביק את כולם. באתי להדביק ויצאתי מודבק… אהבה ושמחה בימי קורונה.