עבדת העתיקה הייתה עיר מפוארת שהתנוססה על גבעה רמה מעל דרך מסחרית חשובה היא דרך הבשמים. באותם הימים עמים כיבדו את המדבר ולמדו לחיות אתו במקום לגרש אותו. הנבטים, ובעקבותיהם הרומאים והחצר הביזנטית הכירו היטב את נבכי המדבר וצפונותיו, העבירו סחורות על אורחות של מאות ואלפי גמלים בין המזרח הדרום והמערב, עם מצודות משמר, מעיינות ומאגרי מים, וקיימו חקלאות מדבר מפותחת ומטופחת שיכלה לספק את צרכי עם המדבר, אלפי הסוחרים, בהמות המשא וצבא השומרים. הנגב עמוס באינספור שרידים לתור הזהב הזה. הערים העתיקות המפוארות עבדת, ממשית, שבטה, חלוצה, ניצנה, רחובות שבנגב, ומסביבן אינספור חוות חקלאיות ומתקני עיבוד מזון כמו גתות ליין, בתי בד לשמן, גרנות לדיש תבואה, הן מקור להערצת אנשי הנגב דאז.
עבדת העתיקה הייתה עיר מפוארת שהתנוססה על גבעה רמה מעל דרך מסחרית חשובה היא דרך הבשמים
הנגב עמוס באינספור שרידים לתור הזהב הזה. הערים העתיקות המפוארות עבדת, ממשית, שבטה, חלוצה, ניצנה, רחובות שבנגב, ומסביבן אינספור חוות חקלאיות
כפר הרועים
אלפיים שנים לאחר מכן הגעתי עם הג'יפ והקרוואן אל המאהל של עיד קשחר מכפר הרועים עבדת ליד נחל צין עליון ומתחת לעיר העתיקה עבדת. הכפר לא חוקי ולא מוכר, אין אליו שלט וגם לא מגיע אליו חשמל. מים, אלחמדוללה יש, וגם מפנים משם את האשפה. חיים שם בדואים, אנשים בשר ודם, וילדים, הרבה ילדים, נראים שמחים וחופשיים, מסתובבים יחפים בשמש הצורבת, בין גלי הגרוטאות וחיוך על פניהם. אני נכנס אל המאהל בנסיעה איטית, מתמקם ליד ברז מים ובין האהלים.
עיד הוא הבדואי הראשון שנכנס לעבוד ברשות שמורות הטבע כבר לפני שלושים שנה, ובמעשה זה פתח את הדלת לרבים אחריו
עיד הוא הבדואי הראשון שנכנס לעבוד ברשות שמורות הטבע כבר לפני שלושים שנה, ובמעשה זה פתח את הדלת לרבים אחריו. עופר ידידי מחוות התנינים קישר בינינו. שוחחתי עמו בטלפון והוא הסכים לארח אותי בחפץ לב. הגעתי בחול המועד פסח, תקופה עמוסה במטיילים ובשלהי תקופת הקורונה המדבר היה עמוס עוד יותר. עיד יצא לעבודה כל יום עם שחר וחזר מאוחר בערב, כך שרק לאחר מספר ימים זכיתי להיפגש ולשוחח עימו. ישבנו סביב מדורה ועיד הניח בה גזע עבה שיגרש את קרירות הערב של רמת עבדת. עיד מתקרב לשנתו השישים. בילדותו הוא נפגע בתאונת דרכים וידו נקטעה עד למרפק "אבל אני עושה הכל עם יד אחת" הוא ממהר לומר לי "נוהג עובד הכל בסדר". יש לו אישה ואחד עשר ילדים מתוכם ששה בנים, יש לו טנדר של הרשות ומשכורת קבועה והוא מבסוט מהחיים שמחייכים אליו.
אנחנו מסובים באוהל האירוח הגדול שלו. אשתו מגישה לנו תה מתוק וחבורת ילדים מקיפה אותנו וביניהם פעוט חייכן שלא מכיר את החוקים וניגש ומתרפק עלי. לפני עשרים שנה עיד עשה צעד נוסף לפרנסתו ולקירוב הלבבות בין בדואים ויהודים. הוא הקים את קמפ המעגל שהציע לינה על מזרונים באוהל בדואי, ארוחות ואירוח מסורתי. לראשונה יכלו ישראלים לבוא במגע ישיר עם בדואים, לשבת ביחד ולדבר סביב המדורה, לשאול שאלות ולהקשיב לסיפורים. עיד הרגיש את הקרח מפשיר ואוירה חמה מנשבת בין כולם, נוצרו חברויות עם השכנים משדה בוקר הקיבוץ והמדרשה, עם תושבי מצפה רמון, ועם כל עם ישראל שהגיע לטייל במדבר. אחריו קמו בדואים נוספים באזור עבדת ופתחו את אוהליהם למבקרים. עיד רואה את זה בעין יפה, פרנסה יש לו בשפע והלוואי שיהיה לכולם.
לפני עשרים שנה עיד עשה צעד נוסף לפרנסתו ולקירוב הלבבות בין בדואים ויהודים. הוא הקים את קמפ המעגל שהציע לינה על מזרונים באוהל בדואי, ארוחות ואירוח מסורתי
הנבטים העבירו סחורות על אורחות של מאות ואלפי גמלים בין המזרח הדרום והמערב
המאהל של עיד שוכן על גדת יובל של נחל צין עליון. הוא ובניו שיקמו את הטראסות העתיקות שבנויות לרוחב הואדי ואת חומות האבן הבנויות על שתי הגדות. "הנבטים בנו הכי טוב שאפשר" אומר עיד "לנו רק נשאר לתקן ולשמור על מה שהם עשו כדי שהשיטפונות לא יגרמו כאן לנזקים". נזכרתי בסיפור על הנבטים החכמים ששמעתי מאמא שלי בילדותי בבאר שבע. "תוליילת אל ענב" היא חזרה ואמרה לי בכל פעם שנסענו לטייל בלב הנגב והיתה מצביעה על גלי אבנים ומספרת שהקדמונים היו שותלים גפנים בין אבנים גדולות כדי שטיפות הטל ייגרו על האבנים וישקו את השתיל, אבל הנבטים ויורשיהם עשו הרבה מעבר לזה.
הבדואים בנו מטמירים, חדרי מערות, בהם הטמינו את הרכוש שלהם בעת הנדידה העונתית
הנבטים העבירו סחורות על אורחות של מאות ואלפי גמלים עם מצודות משמר, מעיינות ומאגרי מים
הם חצבו וטייחו מאגורות ענקיות בתחתית המדרונות, ובנו תעלות הטיה כדי לאסוף את מי הגשמים המקומיים
אצל ארתור
ארתור דו-מוש חי בנגב כבר שלושים וחמש שנים והוא חבר טוב של עיד. הוא זכה לעבוד עם פרופסור מיכאל אבן ארי המנוח, החוקר המיתולוגי של החקלאות העתיקה. הוא מספר שהנבטים בנו טראסות לרוחב הוואדיות כמעט בכל אפיקי רמת המדבר ומטרתן הייתה לעצור אדמת סחף, להאט את זרם השיטפונות, ולהרוות את האדמה כך שתוכל להצמיח גפנים, תאנים, זיתים, תבואה ומספוא לחיות המשק. הם בנו חומות לאורך גדות הנחלים כדי לעצור את עודפי השיטפונות ושהסחף לא יציף את הטראסות המעובדות. הם גם חצבו וטייחו מאגורות ענקיות בתחתית המדרונות, ובנו תעלות הטיה כדי לאסוף את מי הגשמים המקומיים לצרכיהם.
הנבטים בנו הכי טוב שאפשר. לנו רק נשאר לתקן ולשמור על מה שהם עשו כדי שהשיטפונות לא יגרמו כאן לנזקים
מאגרי מים קיימו חקלאות מדבר מפותחת
ארתור הוא הולנדי גדול שלאחר שירות צבאי במולדתו חיפש משמעות לחייו עד שהגיע אל המדבר בארץ ישראל. הוא חי בחוות המחקר של אבן ארי, הלך ברגל בכל הערוצים ותיעד סכרים טראסות ובורות מים. הוא עסק באקולוגיה וחקר יעלים, פראים ואלמנות שחורות. כאשר צבר ידע החל להדריך סטודנטים ומתנדבים ברחבי הנגב והבין שהייעוד שלו הוא להקנות ידע וחוויות בטיולים. הוא עבר קורס מדריכים, רכש ג'יפ והחל להדריך סיורי מדבר. המדבר נגע לליבו וענת גם כן. ענת למדה איתי בפקולטה לחקלאות ברחובות, ובסיום הלימודים לפני למעלה משלושים שנה ירדה לחיות בנגב. הם הכירו והקימו בית חם ואוהב לארבעת ילדיהם, בית שתמיד פתוח ומלא בחברים. עד לאחרונה הם היו "מלאכי שביל ישראל" ופתחו את הבית בפני "שביליסטים", מטיילים על שביל ישראל, שזכו בביתם לאתנחתא של מנוחה, מקלחת חמה, כביסה, מטבח מזמין, מקום לישון בו לילה או שניים. בערבים הארוכים ליד שולחן חדר האוכל זכו כל האורחים לשמוע את הסיפור הלא ייאמן על ארתור והנמר. סיפור שהלך והתעצם עם השנים, מתובל ברגעים בלתי נשכחים ובתבליני מדבר. מסורת בדואית בניחוח הולנדי שמוגשת באהבה עם חץ שמפלח את ליבך. שקט מוחלט היה שורר בחדר, פיות פעורים של המאזינים מסביב והעיניים הרושפות של ארתור במרכז. רק ענת מעיזה לומר מידי פעם שיש גם את הגירסה שלה, וארתור מספר לתוך הלילה. "באותם ימים יפים לפני כחמש עשרה שנים ויותר עדיין היו נמרים במדבר ואני שטיילתי הרבה זכיתי לראות נמרה כמעט בכל מעיין, בנחל צאלים, עין גדי, עין עבדת ועין עקב. במדרשה של שדה בוקר החל להופיע מידי לילה נמר זכר ולטרוף חתולי בית ולעיתים כלב. גיורא אילני חוקר הנמרים הופיע במדרשה והמליץ לכולם לסגור תריסים מידי ערב ולא לצאת מהבית. ביום ה- 28 למאי שנת 2007 מספר ארתור שהוא נרדם מול הטלוויזיה וכשהתעורר אפוף כולו הלך מיד לישון ולא שם לב שענת שכחה לסגור את דלת המרפסת. (הגירסה של ענת – ארתור שכח לסגור את דלת המרפסת). היה יתוש בחדר של הבת ענבר והיא העירה את ענת וארתור. ענת הלכה לישון במיטתה של ענבר והילדה ישנה עם ארתור. בשלוש לפנות בוקר החלה הכלבה לנבוח בהיסטריה. ארתור קילל לעצמו והסתובב לצד השני. לפתע ראה את החתול המשפחתי קופץ לגובה באוויר וראה צל גדול חולף על פניו. בשבריר שניה הוא הבין שזה לא מישהו משוכני הבית, פקח את עיניו, והדבר הראשון שחלף בראשו היה, איזו חיה יפה היא הנמר. הוא זינק ותפס את הנמר בעורפו בשתי ידיו וגרר אותו אל בין הרגליים שלו. להפתעתו הנמר נשמע לו וישב בשקט.
ארתור דו מוש. הדבר הראשון שחלף בראשו היה, איזו חיה יפה היא הנמר. ארתור זינק ותפס את הנמר בעורפו בשתי ידיו וגרר אותו אל בין הרגליים שלו. להפתעתו הנמר נשמע לו וישב בשקט. צילום: יונקי דו-מוש
ענת שמעה את המהומה בחדר הסמוך ונחפזה לסייע אלא שהיא שכחה שהיא בחדר של ענבר, פתחה את הדלת ונכנסה לארון. מרחוק היא שמעה את ארתור אומר שזה הנמר. ענבר התעוררה בינתיים ובאופן טבעי ומוזר כאחד ביקשה ללטף את הנמר. ענת נכנסה סופסוף לחדר, נבהלה, וסופסוף נשמעה צרחה בבית. ארתור ביקש ממנה להתקשר ליוסי, פקח רשות שמורות הטבע. האצבעות רעדו לה אבל בסוף הצליחה לחייג ולפלוט הנמר אצלנו, בוא מהר, אבל שכחה להגיד שארתור אוחז בו בידיים חשופות. הפקח התעורר לאיטו ושם מים לקפה. הבן החליט שהמחזה סוריאליסטי משהו והגיע לצלם את ארתור ולהנציח את המאורע. הנמר חזר בינתיים לעשתונותיו, שלף טפרים והחל להתנגד ולהשמיע קולות. ארתור הרגיש שהנמר חלש ולא חש פחד. הוא התחיל לדבר איתו בהולנדית והנמר השתתק ונרגע. אחרי ארבעים דקות הגיע הפקח עם פמליה של עוד שני חברים פקחים ושתי נשים שלא רצו להחמיץ את המאורע. לשמע המהומה הנמר נתן קפיצה במאמץ אחרון וארתור שוב נאלץ להרגיע אותו. הפקחים מרוב התרגשות שכחו להביא ציוד תפיסה, ובהתייעצות במקום הם עטפו אותו בשמיכה והכניסו אותו לפח פלסטיק ירוק וגדול ולקחו אותו אל החי בר ביוטבתה.
הנמר לא חזר יותר אל הטבע. בבדיקה רפואית התברר שהוא סבל מאוסטאופורוזיס – בריחת סידן. כתוצאה מכך לא הצליח לצוד טרף, נאלץ לצוד חתולים וכלבים, וכך איבד ממשקלו והיה חלש. ארתור הגיע פעם אחת לבקר אותו. הוא הביט בו מעבר לגדר ודומה היה שהנמר מזהה אותו וחש כלפיו קירבה. ארתור ליטף את הגדר ונשבע שהנמר עשה אותו הדבר מן העבר השני. כמה חודשים לאחר מכן בניסיון לטיפול רפואי נתנו לנמר מנת הרדמה גדולה מידי והוא לא התעורר יותר. הנמרים, כמה עצוב, נעלמו מנוף ארצנו.