תמונה של חורף. עננים כהים מכסים את השמיים מעל החוף בין עכו לנהריה. מידיי פעם מבליח פס לבן שבור של ברק על הרקע המשחיר. קרוואן בודד עומד על שני גלגלים וארבע רגלי ברזל על סלע כורכר. כשיורד הלילה נדלק בו אור והוא ניצב כמו מגדלור בחוף סלעי מול גלי הים.
הפעם הקרוואן החליט לאן אגיע והיכן אחנה ולכמה ימים. הגעתי אל חוף הגליל המערבי כדי להתקין מיכל מים נוסף בקרוואן. היום אני יכול למלא מאה ליטרים במיכל המים הראשי, ועוד ארבעים ליטרים בג'ריקנים. בשימוש זהיר ומבוקר של בישול, שטיפת כלים, שירותים ומקלחות קצרות, זה מספיק לחמישה ימים, ואם שני אנשים חיים בקרוואן אז ארבעה ימים.
במושב בוסתן הגליל שבפאתי עכו נמצא בית המלאכה של רונן פרץ שמכין מיכלי פלסטיק לפי הזמנה. הוא מדד את הנפח מתחת לספסל של פינת האוכל, ויצק הלחים והרכיב לי מיכל נוסף של 63 ליטרים. זה יאפשר לי להיכנס לפרקי זמן ממושכים של למעלה משבוע אל השטח, בהנחה שאשתמש בלא יותר מ- 25 ליטר ביום, גם אם נהיה שניים או שלושה אנשים בקרוואן. זה היה תקציר הפרוייקט בארבעה משפטים, אבל בפועל זה לקח ארבעה ימים וטוב שכך כי בשלב הזה של חיי אני לא ממהר לשום מקום. בינתיים, אמרתי לעצמי, אטייל ואכיר את החוף והגבעות של הגליל המערבי. מכאן ועד להתמקם בחוף המבודד של חצרות יסף המרחק היה קצר והדרך סבירה.
בערב ישבתי על המפות והחלטתי לחבר את כל המרחב החופי בין ראש הנקרה ועכו ולגלות גם נקודות שטרם הייתי בהם עד עתה. הדרך המתאימה ביותר לעשות את המסע הזה בן כעשרים קילומטרים בסך הכל, היא באופניים, ואפשר אפילו לדווש הלוך ושוב ביום אחד.
ראש הנקרה הוא הקצה המערבי של הרכס בגבול הלבנון שיורד אל הים. הגלים והמלח שמרו אותו לבן בוהק וחפרו בו נקרות. הרכס כולו נקרא סולמה של צור והיה המחסום הטבעי לדרך הים ההיסטורית שעברה לאורך מישור החוף בכל ארץ ישראל. הדרך צפונה לעבר צור וצידון בלבנון טיפסה על הרכס. הבריטים של המאה ה- 20 חצבו בהר מנהרה במהלך מלחמת העולם השנייה והעבירו דרכה מסילת ברזל. שש שנים לאחר מכן הוכרזה מדרום לרכס מדינת ישראל ומצפון לו מדינת לבנון, והרכבת שבתה מאז. פסיק קטן של קיימות בחשבון ההיסטורי.
מנהרת הרכבת סגורה כעת עקב הנחיות הקורונה. שביל האופניים עובר מכאן דרומה, ואני נע בין הכביש, הדרך לאופניים, ושבילים למחצה שהתהוו על גבעות הכורכר. ים שקט ושמש סתיו רחמנית מלווים את הרכיבה. גלי הים חצבו בסלעי הכורכר טבלאות שולחן בגובה פני הים בפעולה הנקראת גידוד. בים שקט טבלאות הגידוד ממש מזמינות להיכנס לשחייה עם מסיכת צלילה ושנורקל ולהכיר אותן לעומק. דייגים במגפיים שולחים מהן חכות אל הים. לבניות קטנות מטיילות עליהן ומחפשות מזון טרי שנלכד בבריכות הסלע. אני חולף על פני שפך נחל בצת ולאחריו שפך נחל כזיב. מדרום לנחל מתרוממת גבעה יפה שהייתה פעם כפר דייגים א-זיב. קירות אבן, כיפות גדולות ואבני בית בד נותרו ושוקמו על הגבעה ובצדם נשתל דשא וניטעו דקלים שמוסיפים אקזוטיקה. בשנות השישים התיישב במקום אלי אביבי, איש כריזמטי שטיפח את המקום, הפך אותו לכפר נופש, ואף הפך את המקום בהפגנתיות למדינת אכזיב, הנפיק דרכונים, עסק בחתונות ייחודיות לאנשי הבוהמה ואירח פסטיבלים למוזיקה.
אני ספק רוכב ספק דוחף את האופניים בין הסלעים מצד הים של הגבעה. המפרצים של אכזיב נעימים ושקטים כמו ראי. אני נכנע ברצון לשמש הצהרים ונכנס לשחות במפרץ המוגן.
דרומה משם אני עולה אל שבילי האופניים המסודרים של הטיילת של נהריה. כפעוט חיפאי בן ארבע לשעבר אני זוכר לטובה את נהריה. הורי לקחו אותי שם לסיבוב בכרכרה עם סוסה ושמה מרגרינה. כבר חלפו כמעט שישים שנה ושמה חקוק אצלי היטב. אני זוכר גם את עוגות הסברינה נוטפות הסוכר והקצפת ומלקק את שפתיי בתגובה פבלובית. באמצע הטיילת עובר האפיק היבש כעת של נחל הגעתון. בחורפים ברוכים שוצף הנחל ומזכיר לנו שערוץ הבטון שהקדשנו לו קטן עליו. טיילת הבונבוניירה של נהריה מסתיימת בבת אחת בסוף שטח השיפוט של העיר עם שער ברזל שמונע מעבר רכבים, אבל האופניים חומקות בקלות מצדי השער ועוברות לשביל כורכר, לחציית נחל, ולנסיעה ברחובות של היישוב שבי ציון. כאן הצטרפה אלי לרכיבה מירי, ידידה בעלת אוטוקרוואן משלה, ודרכינו מצטלבות מידי פעם במקומות שונים בארץ. החוף של שבי ציון פראי יותר. סלעי כורכר על קו המים מלווים כמעט את כל רצועת החוף. אהבת אם לבנה החייל שנפל בקרב יצרה אנדרטה חצובה מסלעי כורכר על קו המים. שנים עשר מנסרות אבן כורכר גדולות ניצבות יחדיו והן נשענות ואוחזות זו בזו, לזכר שנים עשר נופלי השייטת במבצע בלבנון. היישוב מסודר ברחובות ישרים, בתים פרטיים, חלקם ותיקים וישנים, אחרים חדשים ומרשימים, אולי גם מנקרי עיניים. שוב שער ומנעולים, דרך עפר ממשיכה ללוות את החוף הנטוש מכאן ודרומה. פעם בשנות התשעים הקימו כאן בחופזה יישוב של קרוואנים, בין האקליפטוסים. שמונת אלפים עולים מאתיופיה ומברית המועצות שהתפרקה באותן שנים גרו כאן בחצרות יסף. שלוש עשרה שנים היה המקום קיים. יש ילדים שזה המקום בו גדלו שיחקו וקראו לו בית. אחר כך נטשו ופירקו את המקום עד היסוד. נטשו גם את הרעיון להקים כאן כפר נופש. נותרו רק רחובות שתי וערב עם דרכי עפר ועצי האקליפטוס שנדמה שהיו כאן תמיד. ואני אומר, אולי זה בדיוק המקום להקים את כפר הקרוואנים הראשון, על ידי אנשים שבחרו לחיות בקרוואנים כדרך חיים. כי גם מי שבחר בחיי הנדודים והחופש צריך מידי פעם להרגיש שורשים שמחברים אותו לאדמה.
עברנו את נחל יסף בדילוג בין סלעים, ים ויבשה. אחריו דיוושנו צמוד ליישוב עם השם האקזוטי בוסתן הגליל. בתים פרטיים צופים אל הים, מספר בתי מלאכה וביניהם המקום שבו ברגעים אלו ממש יוצקים את מיכל המים הנוסף שלי, ובחזית היישוב, במקום של כבוד על חוף הים נמצא בית הספר ופנימיית נירים אליו מגיעים תלמידים שנשרו מכל מקום אחר, ועוברים תהליך שיקום פלאי.
עוד נחל ומעבר סלעים, והפעם סופסוף הגענו אל עכו. נעים לרכב באופניים על הטיילת של עכו לאורך הים, עם שמש סתווית ורוח קרירה. חלפנו על פני החומה ונכנסנו אל העיר העתיקה. רכבנו בסמטאות הצרות, שכולן בסוף מובילות אל הים. "אולי אתם רוצים להיכנס עם האופניים לסיבוב בסירה" שואל ספק בחיוך ספק ברצינות בעל סירה זקן, מי יודע מתי היתה הפעם האחרונה שלקח תיירים אל הים להביט באור השקיעה על החומות האדומים. עכו דלילה כעת, כולה שלנו. המקומיים מנצלים את הזמן לשיפוצים. ח'אן אל עומדן, קרוואן סראיי מקומי, פונדק לסוחרים על דרך המשי, מותח את פניו ויהפוך בקרוב למלון פאר ייחודי. גם ליד המגדלור משלימים את הבנייה של ארמון אפנדי בצבעי כחול לבן. אופטימיות בצל קורונה. פעם עכו היתה עיר נמל חשובה בים התיכון. מרקו פולו הפליג מנמל וונציה אל עכו ומכאן יצא למסע בדרך המשי האגדית אל סין. כרגע עכו נראית נטושה, אבל בעיני היא יפה ונעימה מתמיד. בינתיים היחיד שעובד בתפוסה מליאה וכל המקומיים עומדים אצלו בתור הוא פלאפל ערפי המשובח.
בערב הגיעו אל החוף הסלעי של חצרות יסף שלושה דייגים מן הכפר מאקר ג'דיידה מצוידים היטב והתמקמו ליד הקרוואן. פנסי ראש חזקים, חכות גמישות עם חוט קרבון בלתי נקרע, קרסים ופיתיונות שרימפס. הם השליכו את החכות שלהם אל הים הגלי והתבוננו בחוט, מחפשים תנועת דגים סביב הפיתיון. מידי פעם נשמע גם צליל פעמון המתריע על משיכת החוט, הם גלגלו במהירות את החכות, ושלפו מן הים דגי סרגוס אפורים, ודגי מאסטה אדומים עם גב קוצני ופסי אורך לבנים.
בלילה ירד גשם שוטף ודפק על גג הקרוואן. תיבת התהודה של הקרוואן הגבירה את הנקישות כמו תיבת הגיטרה לצליל המיתרים. בבוקר שאחרי הסערה זרחה השמש והאירה ים גלי. הנחלים הביאו בלילה את סחף האדמה מן ההרים והניחו לו להתפזר במרחבי הים. אבל לגורמי הטבע יש סדר משלהם. קו חד וברור של המגע בין הים הכחול והסחופת החומה נוצר במרחק שווה לאורך קו החוף, כאילו השקט והסערה מסרבים להתערבב. כמו במפגש הנהרות ריו נגרו עם האמזונס בברזיל, כמו האורינוקו ונהר הקרוני בוונצואלה, ועוד רבים אחרים שמתערבבים לאט ובקצב שלהם.
המשך יבוא…