כשפנה אלי עורך מסע אחר והציע שאציג כתבה מצולמת עם התמונות ה"פיוטיות" שאני מצלמת לאחרונה, הרהרתי במילה הזאת. אני תוהה אם היא מתארת את מה שאני מנסה לעשות כאן? יכול להיות, שאתם, קוראים יקרים, תצטרכו להחליט בעצמכם אם תקדישו רגע להביט.
בנוף של מסע אחר הדברים הבאים עשויים להראות מעט מוזרים ולא קשורים. סביר להניח שהקוראים מצפים לצילומים וסיפורים ממקומות אקזוטיים ותמונות מטיולים סביב העולם הגדול. אני מרגישה שטיול, או אם להשתמש במילה העכשווית 'מסע', יכול בהחלט להיות למדינה אחרת אבל יכול גם להתרחש בדיוק במקום שבו אני נמצאת. אני באה להציג כאן מסע מסוג הסטטי יותר. לא רכשתי כרטיס טיסה, לא נסעתי למרחקים ולא ארזתי מזוודה. המסע הנוכחי מתרחש בחדר קטן בבית שלי. נתתי לדמיון ולמצלמה שלי להיות כלי שמבטא את הבלתי ניתן לביטוי. ניסיתי לתפוס את היופי, הכאב והאמת לתוך צילום אחד שאולי יהיה כמו שיר, ושאולי אהיה כמו משוררת… פעלתי מתוך הלב, כל תמונה נבעה ממקום של כנות, פחד והתבוננות.
ThirtyOne
סטלה אדלר, שהיתה שחקנית ומורה ידועה למשחק אמרה (ואני מתרגמת בתרגום חופשי מאוד), שהחיים (עלולים – תוספת שלי) לרסק לך את הנשמה, והאמנות מזכירה לך שיש לך כזו.
Twenty
בתקופה זו, הייתי צריכה תזכורת. ולכן, נעזרתי בכלי היחידי שאני מכירה שיכול לעזור לי ועשיתי את מה שאני מרגישה שאני יכולה לעשות כדי להזכיר שיש לי עדיין רכות, חמלה ואהבה. ונשמה.
TwentyTwo
אני נדרשת להיות נוכחת לחלוטין ולשים לב לפרטים המופיעים בסביבה שלי. משהו שאני עושה ממילא כצלמת, אך הפעם הרגשתי אחרת. כבדה ועצובה יותר. ולמען האמת, אובססיבית יותר. הצילום נותן לי מפלט זמני מהדאגות, למרות שלא רציתי לגמרי מפלט. רציתי לדאוג תוך כדי. אני מתבוננת אחרת, חוקרת, יוצרת את המאפיינים שחיפשתי בסביבה בעצמי. חיפשתי את הרכות אצלי ורציתי לדאוג לכך שהלב שלי לא מתקשה. אז צילמתי פרחים.
TwentyFive
את הפרחים לא צילמתי בזמן הליכה נינוחה בטבע. רציתי לעבוד בשביל זה. רציתי לצאת, לזהות, לחזור למקום, לקטוף, לחשוב על התאורה, על הסידור, רציתי שיהיה לי לא נוח. ורציתי לחשוב על הרגע. להעסיק את המוח במחשבות.
Three
המסע הצילומי הזה הוא חיצוני לגמרי. סוג של מסר לעולם (שלי). בקשה, אם תרצו, לזכור את היופי התמים דרך עדשת המצלמה שלי. לשנות את הפרספקטיבה שלי לאור חיובי יותר בזמן שלילי כל כך. התהליך היומיומי כמעט, איפשר לי לבטא רגשות עמוקים בדרך חזותית במקום להשאיר אותם בתוכי. הפרחים שלי התחילו עם ההבנה שהלב שלי, כמו של הרבה מאיתנו, כואב.
ThirtyThree
Nine
Six
הצילומים ממוספרים. התלבטתי אם להשאיר או לא. כשהתחלתי למספר חשבתי על החטופים. לא הייתי בטוחה למה, ועדיין איני בטוחה אבל יש לי תחושה שצריך למספר את התמונות. ייתכן שהכוונה היא למספר ימים, מספר שבועות, אולי מספר החטופים. הרגשתי שאולי כל צילום הוא בעצם סוג של מנחה לכל אחד ואחת. וברקע, כשאני מדמיינת כל חטוף, כל חטופה, כל אדם שסובל, קיוויתי שכל פרח שאני מצלמת יכול להיות פיסה של נשמה.
TwentyEight
Sixteen
וכך כלאתי את עצמי במרחב מאוד קטן וצפוף, ויצרתי עבורי מקום של תקווה ונחמה. אני מנסה להקדיש לכל צילום פרח שאני מציגה עולם ומלואו של חמלה.
One
(Not Numbered Yet)
———
 |
שרה לין ברנשטיין. מתגוררת בכרכור. מורה לאנגלית, מצלמת ומטיילת.