לגונה ביץ' – אין יותר קליפורניה מזה

במשך הרבה זמן ועם הרבה מאמץ בנו לקליפורניה דימוי של הזיה. זה התחיל מהמערב הפרוע, והמשיך בשאיפה הבלתי פוסקת של אנשי החוף המזרחי – במאות סרטים, ספרים, סדרות טלוויזיה – להגיע אל החוף השני, הרחוק, זה של האוקיינוס השקט, שם קורים הדברים המיוחדים, שם יש אופי שונה, שם האקלים, הקצב, המרחקים, ההילה, הכל קצת אחרת.
דימוי כזה לא בונים בבת אחת, הוא נבנה במשך יותר ממאה שנים, אבל צריך לשמר אותו. היו לא מעט דמויות – סופרים כג'ק קרואק, במאים הוליוודיים כבילי וויילדר או להקות רוק כמו האמהות והאבות ששרו על "קליפורניה חולמת" – שנשאו על גבן את השימור הזה של קסם המערב, ובהן כמובן וולט דיסני שהקים שם את ארץ הפלאות הראשונה שלו.
קליפורניה עצמה נהנית מהדימוי הזה. אין פלא, זה מביא לה הרבה תיירים וכסף. נדמה שקליפורניה נהנית מטשטוש הגבול בין החיים לאמנות, טשטוש מדהים ומשעשע מאוד של הקו בין האמיתי לבדיה המוחלטת. אחד האירועים שמיטיבים לגלם את הרוח הקליפורנית ההזויה נערך במשך חודשיים מדי שנה בלגונה ביץ', קליפורניה, ושמו "החיזיון של האמנים הגדולים".
"החיזיון של האמנים הגדולים" הוא לא רק אירוע ייחודי, אלא גם סיבת הקיום של קהילת

מפות ומדריכים מודפסים ליעד קליפורניה, בהנחה לגולשי מסע אחר! איור: יואב הרשטיין

האמנים הקטנה שחיה בלגונה ביץ'. בתחילת שנות השלושים של המאה ה־20, שנות המשבר הכלכלי הגדול, חיפשו האמנים דרך למשוך מבקרים ולקוחות למקום הקטן והשכוח. הם החלו את מסורת הפסטיבל לפי רעיון פשוט: כל תושבי המקום הופכים במהלך האירוע לחלק מיצירות אמנות. הם מעמידים תמונות ענק חיות של יצירות האמנות הגדולות ביותר בעולם. הרקע מצויר בקנה מידה גדול, וכל הדמויות הן אנשים חיים שמתייצבים כחלק מן התמונה. כך, למשל, הם מציגים כבר עשרות שנים את "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י.
השולחן אמיתי, הרקע מצויר, וכל הדמויות, בתלבושות מדויקות להפליא ובהבעות פנים שמשחזרות בדיוק את הבעות דמויותיו של ליאונרדו, הן תושבי המקום. אלו הן "תמונות חיות", והדיוק המטורף שבו הן משחזרות כמעט כל יצירת אמנות נודעת מתולדות האמנות מושך ללגונה ביץ' מאות אלפי מבקרים בכל קיץ. תזמורת גדולה ומקהלה מלוות כל יצירה שמוצגת, וקריין מסביר לקהל במשך שעתיים את פרטי החיזיון המוזר הזה. האירוע ייפתח השנה ב־7 ביולי ויימשך עד 1 בספטמבר.
יש כמה מרכיבים באירוע הזה שהופכים אותו לנציג נאמן של קליפורניה. למשל, הרעיון כי היצירה היא החיקוי ולא הדבר האמיתי, או ההומור המטורף שדרוש כדי לעמוד שעות ללא נוע בתנוחה לא טבעית, כי כך צייר אחד האמנים הגדולים את הדמות שהופקדה בידיך. וכך גם ההיצמדות לגדולים ביותר – האמנים והיצירות – תוך כדי הענקת גרסה אחרת, מעוותת, מוזרה, קליפורנית; היכולת להמציא משהו קצת ביזארי שאין בשום מקום אחר – אמנות שמורכבת מאנשים חיים; היכולת לעשות מזה כסף, והיכולת להיצמד שנה אחר שנה למשהו שאפשר להגדיר אותו רק כ"מסורת של דיסנילנד". אין יותר קליפורניה מזה.