מתברר ש"התפסן בשדה השיפון", ספרו של ג'.ד. סאלינג'ר, הוא לא רק אחד מרבי המכר הגדולים של כל הזמנים, ומנכסי צאן הברזל המרכזיים של הספרות האמריקאית, ואולי התרבות המערבית בכלל, בחלק השני של המאה העשרים, כי אם גם יצרן תעלומות לא קטן. מעבר לתעלומה המקצועית, שמעסיקה לא מעט מבקרים וחוקרים משביתי שמחה עד היום הזה ממש (מה היה בעצם בספר הצנוע לכאורה שהפך אותו, כמעט אוטומאטית, לקלאסיקה ממכרת לדורות שלמים, ומה סוד הקסם וההצלחה האמיתיים שלו), ולתעלומה הפרטית/רכילותית, הקשורה במחבר המסתורי, שבגיל 46 פרש, בלי אזהרה מוקדמת ולתדהמת קוראיו ועמיתיו, מן הכתיבה ולמעשה מן העולם, ובחר בקיום סגפני מנותק, הרחק מן ההמון הסואן – נותרה על תילה התעלומה העיקרית המפורסמת, המופיעה בגוף היצירה עצמה, אשר הפכה במידה רבה לסמלו המסחרי של "התפסן". "אני גר בניו יורק", אומר הולדן קולפילד, גיבור (או אנטי גיבור) הספר (בתרגומם של אברהם יבין ודניאל דורון, "עם עובד"), "וחשבתי על הבריכה שבסנטרל פארק, לא רחוק מסנטרל פארק דרום. שאלתי את עצמי, אם היא תהיה קפואה כשאני אגיע הביתה; ואם היא קפואה, לאן מסתלקים הברווזים. שאלתי את עצמי לאן מסתלקים הברווזים כשהבריכה קופאת ונעשית כולה קרח. שאלתי את עצמי אם מישהו בא ולוקח אותם באוטו משא לגן חיות או משהו כזה, או שהם סתם עפים להם". קולפילד מנסה לפצח את התעלומה בעזרת נהג מונית עצבני במיוחד, הורביץ שמו ("הוא היה אולי הבחור הכי רגזני שפגשתי בחיי. כל דבר שאמרו הרגיז אותו"), אך לשווא. הברווזים בכלל לא מזיזים להורביץ ("איך לעזאזל אני יכול לדעת דבר טפשי כזה?"), ואם כבר, דאגתו נתונה לדגים ("מה ההבדל? אין שום הבדל ביניהם"), שלטענתו "חיים להם בתוך הקרח המחורבן. זה הטבע שלהם, לכל הרוחות. הם נקפאים באותו מצב לכל החורף…הגופות שלהם סופגים תזונה וכל זה ישר דרך עשבי הים המחורבנים וכל הזבל הזה שבקרח…". בסוף הוא שוב מתרגז ו"מסתלק עם המונית שלו כמו עטלף שבורח מהגיהנום". דגים, עטלפים, אך תעלומת הברווזים בשלה. למסעות אווזי הבר של נילס הולגרסן כבר הקדישו ספר שלם, אבל מה באמת יהא גורלם של ברווזי הסנטרל פארק (דרום)? מיליוני קוראים התחבטו וממשיכים להתחבט בסוגיה המטרידה, הספק פרקטית ספק פיוטית הזאת. פנינו לד"ר דני סימון מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב והצגנו בפניו, אחת ולתמיד, את שאלת ראש הממשלה, או נשיא ארצות הברית, את קושיית הקושיות: לאן נעלמים אותם ברווזים "ציבוריים", המענגים ומבדרים את התיירים ושאר עוברי האורח בימות החום, כאשר חשרת עננים מתקדרת על אמריקה והסביבה? האמת, כאשר יגורנו בא לנו. המדע הוא מדע, המחלקה לזואולוגיה היא המחלקה לזואולוגיה, הדוקטור הוא דוקטור, ועם כל הכבוד ששלושתם רוחשים לתעלומות רומנטיות ולחידות ספרותיות, בעניינים האלה אין מקום רב למסתורין. "התשובה פשוטה", מתנצל ד"ר סימון, "הברווזים ניזונים מסינון חלקיקים מוצקים במים. כאשר המים עומדים לקפוא, או כשמזג האוויר נעשה קר, אין להם מה לחפש שם יותר, והם פורסים כנפיים ונודדים למקומות חמימים ומאירי פנים יותר". – האומנם זה עד כדי כך פשוט? כולם נודדים? אין עקשנים ומרדנים, שבוחרים להישאר? סרבני הגירה? "זה לא עניין של רצונות ומאוויים, ולכן הוא גם לא בדיוק נתון לבחירה. מדובר באינסטינקטים מאוד בסיסיים, חזקים ומפותחים. כשקר פשוט עוברים למקום אחר. בדרך הם מוצאים ברוב המקרים בני זוג, מקננים, חוזרים ושוב נודדים. גם העופות הרכים עומדים על דעתם במהירות. שלושה שבועות לאחר שבקע מביצתו, ברווז הוא כבר ברווז לכל דבר, ואדרבא, אצל עופות שלא ראו הרבה, או כלל לא, את הוריהם, יצר הנדידה עז במיוחד. הקוקיות למשל יודעות תמיד להיכן נודדות חברותיהן ואחיותיהן, ותמיד מרתק לעקוב אחר מסען הבטוח. בזמן המסע כמובן עלולות לקרות אי אלו טעויות ולהיגרם אי אלו תאונות, אבל האינסטינקטים קיימים, פועלים ומכוונים. במקומות שהמים נשארים בהם חמים רוב ימות השנה, כמו למשל ליד תחנות כוח, נשארות יותר אוכלוסיות של ברווזים ועופות אחרים. להם אין בשביל מה לנדוד". – הנודדים יודעים תמיד לאן לחזור? כלומר, הברווזים מהבריכה שבסנטרל פארק (דרום), ישובו לאותה בריכה? "כמעט תמיד הם חוזרים בדיוק למקומות שמהם באו. כך הברווזים, הסנוניות, החסידות; הם נעים במסלולים טבעתיים. יש סיפור אמיתי, יפה וידוע, על חסידה מגרמניה שהיתה נודדת כל חורף להודו. אשה אחת היתה נוהגת כל שנה להצמיד לרגלה של החסידה מכתב לידידה אשר בהודו, הוא היה מצמיד מכתב תשובה עם חזרתה של החסידה לגרמניה, וכך נמשכה חליפת המכתבים בקביעות ובדייקנות, עד שהשניים נישאו זה לזה. היום הנדידה היא כבר מדע מדוייק, עם משדור אלקטרוני, המאפשר מעקבים מפורטים. זה עתה נחנך בלטרון מרכז עולמי לחקר נדידת עופות, בעיקר עופות דורסים". מרגש ומשמח הוא סיפור החסידה, וחגיגית ומרשימה היא הבשורה היוצאת מלטרון, אך מה חבל שתעלומת נעורינו נפתרה בקלות כמעט בלתי נסבלת, ועוד מיתוס עתיק נופץ ללא רחמים. אכן, הסקרנות הרגה את החתול, והחתול טרף את הברווז, וג'.ד. סאלינג'ר ידע היטב מה הוא עושה כשלא נועץ בסוללת זואולוגים, אלא הניח לדמיונו ולדמיונם של קוראיו לחגוג ולעמול. אז אולי מוטב שנמחק מייד מהפרוטוקול את השיחה הקצרה עם ד"ר דני סימון, ונשוב איש איש לנדוד ולהפליג עם הרהוריו והגיגיו הפרטיים בפרשת הברווזים. בנוגע לשאלה הקיומית והעמוקה של הולדן קולפילד מן התפסן, ייתכן ואף רצוי מצב, שבו כל התשובות נכונות. |
דווקא על השאלות החשובות ביותר איש אינו טורח לענות. הולדן קולפילד, גיבור "התפסן בשדה השיפון", מציג את אחת התעלומות הספרותיות המוצלחות ביותר. בירור קצר מעלה שלא תמיד כדאי לחפש את התשובה פורסם 18.6.11 |
Array
(
)