כנסיית הקבר בירושלים

בכל פעם שאני חוזר מטיול באירלנד, אני נושא עימי במזוודה כמה צלבים קטנים עשויים קני סוף קלועים יחד – הצלב של סנט בריז'יט. לצלב מצורפים תמיד זרים של פרחים מיובשים ומכתבים שנכתבו בחופזה, ובהם בקשות על בני המשפחה הקרובים. את אלה הבטחתי להניח על קברו של ישו, בכנסיית הקבר בירושלים. כבר קרה שקיבלתי יחד עם הצלב והזרים צילום דרכון של אחד מבני המשפחה המתמודד עם מחלה קשה, ופעם נתנה לי אשה מהעיר גולאוויי אבן שחורה קטנה ומסותתת להפליא, כדי שאניח על הקבר.
לפני שנתיים, כשאמרתי לאשה קשישה בחבל דונגל (DONEGAL) הצפוני והמרוחק, שאני מתגורר בירושלים, היא ביקשה ממני כמו רבים לפניה להמתין והניחה בידי את הצרור הרגיל. "זוהי משימה קדושה", הסבירה, "להניח את הפרחים המיובשים על קברו של המשיח, המושיע ישו, בן האלוהים, מאיתנו המאמינים בו כאן, באירלנד". נשים, רק נשים, מעניקות לישו את המנחה הזאת; נשים בכל הגילים, אף פעם לא גברים.
"גולגותא", כך מבטאים את השם העברי גולגולתא, מקום צליבתו וקבורתו של ישו, בעולם הנוצרי. בתקופה הביזנטית התפתחה מסורת שקשרה את מקום הקבר עם קברו של אדם הראשון. לפי מסורת זו, גולגלתו של אדם הראשון היא שהעניקה למקום את שמו. קתולים, פרוטסטנטים, יוונים אורתודוקסים, קופטים, אסיריאנים, אתיופים ועוד עשרות ואולי מאות כנסיות ותת־כנסיות מחשיבות את המקום הזה, שעליו בנויה כנסיית הקבר בעיר העתיקה, למקום הקדוש ביותר בעולם (יחד עם כנסיית המולד בבית־לחם). כ־950 מיליון אנשים, כרבע מאוכלוסיית תבל, מאמינים כי במקום הזה נצלב ונקבר ישו, וכי לאחר שלושה ימים קם מן המתים ושב לתחייה, כדי להושיע את האנושות. מכל האתרים הנוצריים בעיר העתיקה, כנסיית הקבר היא המרשימה והמעניינת ביותר.

מיד ליד
"ויהי בערב ויבוא איש עשיר מן־הרמתַיִם ושמו יוסף וגם הוא היה אחד מתלמידי ישוע: הוא בא אל פילטוס וישאל ממנו את גוף ישוע וַיְצַו פילטוס כי ינתן לו: ויקח יוסף את הגוף ויעטהו בתכריך בד טהור; וישימהו בקבר חדש אשר חצב לו בצור וַיָגֶל אבן גדולה על־פי הקבר וילך…"

לאחר מרד בר כוכבא, בשנת 136 לספירה, הוגלו מירושלים תושביה היהודים והנוצרים. העיר נבנתה מחדש כעיר רומית, שנקראה אֶלְיָה קפיטולינה. הקיסר אדריאנוס, שביקש למחות את זכרו של המקום הקדוש לנוצרים, הקים בגולגולתא פורום רומי עם מקדש אלילי. והוא שהיווה נקודת ציון שסייעה מאוחר יותר לנוצרים לזהות את קברו של ישו.
בשנת 326 הגיעה לירושלים הלנה, אמו של קונסטנטינוס קיסר ביזנטיון, שהפך את הנצרות לדת המדינה באימפריה הרומית. לפי המסורת הנוצרית, היא זו שגילתה בתוך מערה את שרידי הצלב עליו נצלב ישו. הקיסר קונסטנטינוס הורה להקים על הקבר כנסייה, שתעלה ביופיה ובגודלה על כל כנסייה אחרת בעולם. עשר שנים רצופות, מ־326 עד 335, נמשכה בנייתה והיא נחנכה בטקס רב־רושם בהשתתפות המון רב שנהר לירושלים.
במאי 614 נכבשה ירושלים על ידי הפרסים. כנסיית הקבר, בדומה לכנסיות אחרות, הועלתה באש, ושרידי "הצלב האמיתי" נלקחו כשלל בידי הכובשים. ב־628 הביס השליט הנוצרי הרקליוס את הפרסים, והצלב הוחזר במסע ניצחון לירושלים. הכנסייה שוקמה, אך לא חזרה לפארה הקודם. עשר שנים אחר כך נכבשה ירושלים בידי המוסלמים. הח'ליף עומר אמנם ערב לשלום תושבי העיר הנוצרים, רכושם וכנסיותיהם, אך לא תמיד קוימה הוראתו להניח להם לקיים את פולחנם באין מפריע. בשנת 935 החרימו המוסלמים את החלק הדרום־מערבי של חצר הכנסייה, הקימו שם מסגד קטן והציבו שלט שאסר על הנוצרים להיכנס אליו. המסגד הוקם על המקום שבו, לפי המסופר, התפלל הח'ליף עומר 300 שנים קודם לכן.
להרס שיטתי ומכוון של הכנסייה גרם הח'ליף הפאטמי אל־חאכם באמר אללה, קנאי דת  אנטי־נוצרי קיצוני. בשנת 1009 הוא פקד להרוס את הכנסייה עד היסוד. רוב חלקיה אכן נהרסו, אך החלקים שהיו בנויים כנגד הסלע החצוב, כמו סלע הגולגולתא והקבר עצמו, נותרו לפליטה. עבודות השיקום החלו בשנת 1030 בחסות חצר המלכות של קונסטנטינופול, ובהיתר השליטים המוסלמים בקהיר. העבודות הושלמו בימי מלכותו של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס מונומכוס, אך האמצעים שעמדו לרשותו היו דלים, ולכן החליט שלא לשקם רבים מחלקי הכנסייה ההרוסים.
ב־15 ביולי 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים וסילקו את המוסלמים מהקבר הקדוש. הם שיקמו את הכנסייה, ולראשונה ריכזו תחת גג אחד את אתרי הכנסייה החשובים. השיקום ארך שנים רבות, ורק בשנת 1149, ביובל לכיבוש הצלבני, נחנכה הכנסייה המשופצת. חלקים ניכרים ממבנה זה קיימים גם בימינו.
עם נפילת העיר לידי סלאח א־דין בשנת 1187,  הוסר הצלב שהתנוסס על כיפת הכנסייה ופעמוניה נותצו. מפתחות הכנסייה נמסרו למשך מאות שנים לידי המוסלמים, שגבו סכום כסף גבוה מעולי הרגל הנוצרים. גביית כספים זו בוטלה רק בשנת 1831. קודם לכן, בשנת 1808, נפגעה הכנסייה בדליקה גדולה ובמספר רעשי אדמה שערערו את יציבות המבנה. בשנת 1935 ערכו שלטונות המנדט הבריטי סקר, שבמהלכו נבדק מצבו של המבנה. אך חילוקי הדעות בין הכיתות הנוצריות השונות עיכבו את תחילתן של עבודות השיקום. בשנת 1960 הוקם משרד טכני משותף לכנסיות השונות שיש להן חלק במבנה, ומאז מתקיימות במקום עבודות שיפוץ.

סכסוכים מאובקים
כנסיית הקבר, כמו שאר המקומות הקדושים הנוצריים בירושלים, היוותה את אחת הבעיות הסבוכות ביותר לכל מי ששלט בעיר. זאת, בשל הסכסוכים בין העדות הנוצריות שהתחלקו בה – היוונים, הלטינים (הקתולים הרומים), הארמנים, הסורים והקופטים. לא פעם נאלצו השליטים להתערב בסכסוכים אלה, לקבוע את עמדתם, להכריע, ולעיתים – להשיב את הסדר על כנו. מטרתם של רוב הפתרונות היתה צירוף המלים הלטיני "סטטוס קוו אנטה"; כלומר, להותיר את "המצב כפי שהיה". הזכויות, הבעלות והשימוש במקומות הקדושים נקבעו אי־אז בעבר, ואסור שיחול בהם שינוי כלשהו. הפרות של הסטטוס קוו, שבוצעו למשל בימי האימפריה העות'מאנית, היוו עילות ללחצים של מעצמות המערב על הסולטאנים העות'מאנים, והובילו אף למלחמות. זו היתה אחת העילות למלחמת קרים, ב־1856.
בשנת 1901 נערך מאבק דמים בין היוונים האורתודוקסים ללטינים על הזכות לנקות את המדרגה התחתונה בגרם המדרגות המוליכות לקאפלה של "סבל מרים הקדושה" בכנסיית הקבר. המדרגות הן אמנם רכוש הלטינים, אך המדרגה התחתונה מצויה מעט מעל מפלס החצר הקדמית, הפרוויס, שהוא רכוש משותף של הלטינים והיוונים האורתודוקסים; ולכן עמדו האחרונים על זכותם לקחת חלק בניקויה. הפשרה הושגה, בסופו של דבר. היום מטאטאים הלטינים את המדרגה עם שחר, והיוונים אורתודוקסים מטאטאים אותה כשמגיע תורם לנקות את הפרוויס.
העמודים התומכים את כיפת הרוטונדה מתחלקים גם הם בין העדות השונות, והבעלות מסומנת על ידי האיקונות הקבועים עליהם. כשמתחילים לבדוק ממזרח, רואים שעמודים 15 עד 18 שייכים לארמנים, ואילו 12 עד 14 לאורתודוקסים. הקופטים רשאים להשתמש בעמודים 10 ו־11, אבל הבעלות עליהם, כמו הבעלות על עמודים 8 ו־9, היא של הארמנים. העמודים 5 עד 7 שייכים לאורתודוקסים ועמודים 1 עד 4 ללטינים. בשנת 1924 התגלע סכסוך על הזכות לנקות את האבק מהדלת המוליכה לחדרם של הקופטים, בין העמודים 10 ל־11. הארמנים תבעו בעלות מלאה על השטח ועל החדר, וטענו כי זכותם לנקות את האבק מן הדלתות. אך הקופטים תבעו זכות זו לעצמם. ממשלת המנדט שנקראה לפשר תמכה לבסוף בדרישת הארמנים.
למרות המאבקים הממושכים, בחג האש מתאספים חלק מהיריבים יחד בכנסייה (על החג ראו בכתבה "איש איש בשם אלוהיו" בגיליון זה). בחג זה, מאמינות כל הכנסיות המזרחיות, יורדת אש מהשמים ומדליקה את האבוקה שבידי הפטריארך היווני. מחקר שנעשה באחרונה על ידי חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה גילה כי האש כלל וכלל אינה אלוהית. אנשי הכנסייה מכניסים יום קודם לכן חוט דק המשתלשל מהתקרה, ורגע לפני "הנס" מדליק מישהו את החוט מלמעלה והאש יורדת עד לידי הפטריארך.

מסע בזמן ובמקום
במשך 400 שנות שלטון התורכים התחזק בהתמדה כוחם של היוונים האורתודוקסים במקומות הקדושים, על חשבון הלטינים והעדות הנוצריות הקטנות יותר – הארמנים, הקופטים ואחרים. הסולטאנים התורכים ראו ביוונים נתינים שלהם, ותמכו בדרישותיהם על חשבון הלטינים שהיו בני דתם של אויביהם – מעצמות אירופה. נצחונות צבאיים של האירופאים, ובעיקר של צרפת, על העות'מאנים אמנם הביאו ללטינים כמה זכויות, אך אלה נלקחו מהם לאחר מכן. במאות ה־18 וה־19 קם ליוונים תומך בינלאומי רב־עוצמה – רוסיה הצארית. זו הפכה להיות מעורבת בפעילות במקומות הקדושים, בעיקר בכנסיית הקבר.
לקראת תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, תמך הוותיקן תמיכה נלהבת במשטר בינלאומי בירושלים, מתוך תקווה שהדבר יקדם את האינטרסים שלו, בעיקר בכנסיית הקבר. העדות הנוצריות האחרות, בעיקר היוונים אורתודוקסים, התייחסו להצעה בחשדנות. כוונת הוותיקן היתה ברורה, וכך גם הסכנות הצפויות למעמדן מבינאום העיר.
התוכנית להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית נכשלה נוכח התנגדותן העזה של ישראל וירדן, והמקומות המקודשים לנצרות בירושלים היו שוב תחת שלטון מוסלמי. מאז יוני 1967 מצויים מקומות אלה, לראשונה בתולדות ירושלים, תחת שלטון יהודי. מדינת ישראל לא שינתה בדרך כלל את הסטטוס קוו, להוציא מעורבות (פעם לצד זה ופעם לצד שני) בסכסוך ישן בין הכנסייה הקופטית לכנסייה האתיופית, בנושא חצר דיר א־סולטאן שעל הגג של קאפלת הלנה וממזרחה.
בספרו "ירושלים אשר בחרתי" כתב הסופר הירושלמי המנוח יהודה האזרחי על כנסיית הקבר: "בהיכנסנו פנימה, אנו יכולים להתבונן בפרטי העיצוב האדריכלי של התקופה הצלבנית, בעמודים וכותרותיהם, בקשתות, בקימורים, ולהתחקות אחר מפעל הבנייה מהמאה ה־12. עם זאת, הרושם הכללי המביך של הכנסייה הוא רושם של ערבוביית סגנונות מוזרה למדי, ופה ושם רבת ניגודים במופגן ואף סרת טעם; שהרי עוד בהקמתה התבססה דמותה של הכנסייה על מיזוג בנייה צלבנית בשרידי הבנייה הביזנטית הקדומה, ולאחר מכן חלו בה שינויים בעבודות השיקום המרובות ובתוספות בנייה, בטעם תקופות שונות ובהנחיית אמנים בני תרבות ולאומים שונים".
ניתן בהחלט להסכים עם התרשמות זו. אך השוטטות בעולם המוזר הזה, המחזיר אותך מאות שנים לאחור היא מרשימה, מעניינת ומקסימה, למרות – ואולי בשל – האווירה הקשה של יריבות ועוינות בין חמש כיתות נוצריות. לקסם תורמים הריחות הכבדים של הקטורת, הנרות והדונג הנמס, מלמולי התפילה של כמרים, נזירים וצליינים. בין הקאפלות, הכנסיות, מבוכי המסדרונות והמדרגות אפשר לחזור לימי הביניים, לתקופת הצלבנים, לימי הביזנטים. שוב אינכם נמצאים על סיפה של המאה ה־21, אלא הרחק בימים אחרים.
המסע של הנוצרים לכנסיית הקבר מוביל דרך הוויה דולורוזה, דרך הייסורים שבה נשא ישו על גבו את הצלב, ממקום משפטו בפרטוריום עד למקום צליבתו בגולגולתא. וכך מסופר על האירוע בספר יוחנן: "אז לקח פילטוס את ישוע וייסרהו בשוטים: ואנשי הצבא שרגו כתר קוצים וישימו על ראשו… ויצא ישוע החוצה נושא כתר הקוצים ומעיל הארגמן עליו ויאמר אליהם פילטוס הנה הגבר: וראשי הכוהנים והמשרתים כראותם אותו צעקו לאמר הצלב הצלב, ויאמר אליהם פילטוס קחהו אותו אתם… ויקחו את ישוע ויוליכוהו: וישיאו אותו את עץ צלבו ויביאוהו אל המקום הנקרא מקום הגולגולת ובעברית גולגולתא". (יט).
בהתאם למנהג הרומי, היו הנידונים למוות חייבים לשאת צלב על גבם ממקום המשפט עד למקום ביצוע גזר הדין. על הנידון היה לעבור ברחוב מרכזי, כששמו ופרטי האישום רשומים על תווית שנשא. כל זאת במטרה להגביר את הסבל ואת תחושת הביזוי, למען יראו וייראו. לפי המסורת הנוצרית, קרו לישו 14 אירועים בעלי חשיבות בדרכו האחרונה. אלה הפכו ל־14 תחנות חשובות, שתשע מהן מצויות לאורך הדרך ומצוינות באמצעות כנסיות קטנות וקאפלות, וחמש נמצאות בכנסיית הקבר (ראו, בכתבה "איש איש בשם אלוהיו" בגיליון זה). תוואי הדרך שנוי עד היום במחלוקת, בעיקר בשל זיהוי המקום שבו נערך המשפט, אך גם בשל מקומן של התחנות.
מאות ואלפי צליינים נוצרים מגיעים לכאן מדי יום: אורתודוקסים ממזרח אירופה, מיוון, מקפריסין, קופטים ממצרים, אתיופים, פרוטסטנטים מארצות־הברית ומאירופה, קתולים מספרד, מאיטליה, מפולין, מאירלנד, מארצות אמריקה הדרומית, מיפאן, נוצרים אסיריאנים מהמזרח התיכון ומתורכיה. עולי רגל מכל קצווי תבל. ירושלים היא אתר הצליינות הנוצרי הפופולרי ביותר, וכנסיית הקבר היא מרכזו.

להזדהות עם ישו
"העיר משחקת מחבואים בין שמותיה

ירושלים, אל־קודס, שלם, גֶ'רוּ, יֶרוּ,

לוחשת: יבוס, יבוס, בחשכה.

בוכה בגעגועים: אֶלְיָה קפיטולינה, אֶלְיָה אֶלְיָה.

היא באה אל כל אחד הקורא לה

בלילה לבדו, אך אנו יודעים

מי בא אל מי".

לפני כמה שנים שיפצה חברה מצפון אירלנד בשם "מיוואן" את כיפת הסלע. התיידדתי עם מנהל העבודה הראשי, פטריק או'הייר, קתולי מעיירה ליד בלפסט הנשוי לאשה פרוטסטנטית. הוא הזמין אותי להצטרף אליו, לעלות לפיגומים ולהגיע איתו עד קצה הכיפה המשופצת.
ממרומי הכיפה נראתה העיר אחרת. קריאות המואזין נשמעו מלמטה, צלצולי פעמוני הכנסיות הגיעו מכל עבר, ותפילות היהודים עלו מאי־שם ליד הכותל המערבי. לאדם חילוני כמוני נראה כל זה כמין מערבולת בין־דתית. בהשתאות שקטה צפיתי בצלבים שבראשי מגדלי הכנסיות, בחצאי הסהר שבראשי המסגדים ובמגיני הדוד בדגלים שהתנפנפו ברוח. ירושלים נראתה משם כמקבץ צפוף של בתים ובתי תפילה, המכוונים למטרה אחת: חיפוש אחר האלוהים.
פטריק עמד על הפיגום העליון, ליד חצי הסהר, בקצה העליון של כיפת הסלע, ואמר: "רק מכאן אני יכול להבין את ישו, להזדהות איתו לחלוטין, לומר בלב שלם: אלי, אלי, למה עזבתני? להרגיש את הייאוש האיום של הנטישה של כולם, להבין את הבדידות הנוראה שלו. רק מכאן, דווקא בקצה קצהו של המסגד הקדוש ביותר למוסלמים. למטה, בוויה דולורוזה, הכל נראה מסחרי, תיירי כל כך, נדוש. זאת דרך שכבשו כל כך הרבה כובשים, דרך שהלכו בה מיליוני צליינים; רק מכאן אני מבין את ישו, יהיה מי שיהיה".
ואז צחקק לעצמו, כאילו נתפס בהגיג כבד מדי למנהל עבודה באתר שיפוצים, ואמר: "מספיק עם הפטפוטים והפילוסופיות האלה, בוא נתחיל לרדת מהפיגומים ונחזור למציאות שלמטה. אם החברים שלי היו שומעים אותי מדבר כך, היו חושבים שקרה לי משהו בראש. ולמי אני אומר את כל זה? ליהודי! ישו הנוצרי ומריה הקדושה! ליהודי! בוא נתחיל לרדת".