תפריט עמוד
יש הרבה דברים טובים לומר על שאטו דה (Château d’Oex), עיירה הנמצאת בחלק הצרפתי של שווייץ, כחמישים קילומטר מזרחה (אבל בכביש מתפתל ועולה ויורד) מהעיר לוזאן שיושבת על שפת ימת ז'נב.
הנוף מסביב ירוק וידידותי. זו ארץ של גבעות ומדרוני דשא עם פרחים קטנים שהפרות מחבבות – הוא אחראי כנראה לטעם המיוחד של גבינת הגרוייר המקומית – הרבה מים, שבילי טיול, מסלולי רכיבה על אופני הרים ועוד.
וכמו במקומות רבים אחרים בשווייץ, יש בה גם כמה מלונות עם מחירים סבירים, מיטות רכות ואוכל לא רע. אבל מה שיש בה ואין באחרים זה מה

צילום: דובי טל

שהצרפתים קוראים לו "מוֹנְגוֹלְפיֶה", על שמם של האחים שהמציאו לפני 220 שנה בלונים של אוויר חם, כדורים פורחים.
אפשר לבוא לשם בינואר, לתחרות הבינלאומית של בלונאים מקצועיים, אם כי אז קר ויש שלג ורוחות חזקות, ולא בטוח שהבלונים הגדולים עם מבערי הגז אכן יתרוממו. ואפשר בקיץ, כשלפחות בבוקר מוקדם יש סיכוי טוב לרוח מתאימה – יציבה ולא חזקה מדי – שהכדור הפורח זקוק לה כדי להגיע מהמגרש הגדול בשאטו דה לאן שהיא תביא אותו. כדי להתרומם לאוויר צריך רק להדליק את הגז ולתת לבלון להתנפח.
וכך בבוקר קיצי אחד, עמדנו אני ובתי בת ה־12 בסל שמחובר בחבלים לבלון הגדול, כמו העז, התרנגול והכלב של האחים מונגולפיֶה. הטייס, שישב על מכלי הגז, חרך את עורפנו במשבי אש קצרים. עלינו ישר לגובה של שלושה קילומטרים בערך, שם הכדור הפורח עמד באוויר. הסתכלנו לאלפים הגבוהים בעיניים, פחות או יותר, והטייס אמר מון בלאן, או מאטרהורן, או יונגפראו, והשמיץ ברוח טובה את המטומטמים דוברי הגרמנית קצת מזרחה משם.
הנמכנו מעט והתקדמנו עם הרוח בגובה של מאה מטר מעל לאחו ולפרות  וליצרני הגבינה ולבתים הקטנים, והיה שקט ויפה וחלומי, עד שאחרי כשעה וחצי הגענו לכר דשא. קפצנו ומשכנו בחבלים וקיבלנו תעודות ותגים.
פרטים על חברות שמעלות את הבלונים החמים לאוויר תקבלו בלשכת המידע בשאטו דה, טל' 9242525־26־41. מידע רב על פסטיבל הכדורים הפורחים
תמצאו באינטרנט

שוויץ שלא הכרתם - מרחצאות וספא

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: