ישראל ממעוף הציפור – חלק ג', הדרום

תקציר הפרקים הקודמים:
התכנית: לחצות את הארץ מהצפון ועד הדרום, לחוות את נופיה מזווית אחרת, של מעוף הציפור, ובאותה הזדמנות להכיר מקרוב כמה מאמצעי הרחיפה והתעופה ההולכים ומתווספים לשמי הארץ.

אמצעי התחבורה: כל אמצעי רחיפה ותעופה ספורטיבית שניתן היה לשלב במסלול, שזה אומר כמעט הכול חוץ ממטאטא של מכשפות או קופסה סגורה של ג'מבו ממרומי 30,000 רגל. הרעיון כאן הוא אמנם לחוות את הארץ מלמעלה אבל הכי קרוב שאפשר לטבע ולנוף.

סיכום ביניים: המסע נפתח בכדור פורח מעל נופי הגלבוע ועמק ישראל, המשיך במצנח רחיפה ממבוא חמה ובאולטרלייט אל השרון, ומשם המשיך לחצות את שמי הארץ בסופר דריפטר, טרקטורון מעופף ומסוק מרקד עד למנחת ראשון לציון. בחלק זה: המשך המסע האווירי המיוחד הזה, אל נופי המדבר המפעימים.

תחנה שביעית: באולטרלייט מראשון לציון למצדה
ברחבת בית הקפה הקטן שבמנחת בראשון לציון מסבה חבורה גדולה של גברים. ביניהם ניתן למצוא קברניט של אל על וטייסים יוצאי חיל האוויר הישראלי לצד מתמכרים חדשים לריגוש שבשחקים – רופא, חקלאי, איש היי טק ואחרים, שהדבק המחבר ביניהם הוא המשיכה העזה לעולם התעופה. בכל הזדמנות שיש להם הם מגיעים לכאן, כמו גבר שממהר לעזוב הכול כדי להגיע אל אהובתו. אני פוגשת ביניהם את רחמים מרציאנו מ"אומני תעופה ספורטיבית" ומצטרפת אליו באולטרלייט, כאשר הפעם פנינו למצדה. כעת אני כבר מיומנת מעט יותר, שולטת יותר בהגאים ואפילו מתחילה לקשקש קצת ברשת בשפת הטייסים מול מגדל הפיקוח. "פלמחים הוטל רומיאו וויסקי צומת אשדוד עוזב ערוץ. תודה", אני מדווחת לבקר וחשה קצת כמו ילדה שמשחקת במגרש של הגדולים. מלאכת הניווט במרחבי השמיים נראית לי עדיין משימה בלתי אפשרית כמעט. מצד שני, גם עם ג'י.פי.אס בכבישים הסלולים והמשולטים על הקרקע אני בקושי מסתדרת, כך שאל תיקחו אותי כדוגמה.

כשמתחשק קפה, פשוט מנחיתים את האולטרלייט בלב המדבר | צילום: גיל לופו

"רעבה?", שואל רחמים כאשר אנו מתקרבים לצומת פלוגות, "מה דעתך על ארוחת בוקר טובה?". לפני שאני מספיקה להשיב הוא כבר מנחית את המטוס ממש בפתח המסעדה שבצומת אל מול עיניהם הנדהמות של יושביה. לא רע לפתוח ככה את הבוקר. לו היינו זקוקים לדלק היינו יכולים גם לתדלק באותה הזדמנות בתחנת הדלק הסמוכה. הדלק שצורך האולטרלייט אינו שונה מזה שצורכת כל מכונית מן המניין. בסיום ארוחה מפנקת במיוחד אנו מטפסים בחזרה אל תא הטייס וממשיכים בדרכנו דרומה, חולפים מעל רוחמה, הישוב היהודי הראשון בנגב מאז חידוש ההתיישבות בארץ ישראל, וממשיכים הלאה. כחול הים כבר הרחק מאחורינו וגווני הירוק מתחלפים בנוף קדומים מדברי. אנו מחליטים שזו הזדמנות טובה ליהנות מיתרונות האולטרלייט ולנחות להפסקת קפה בלב המדבר. באמצע שום מקום נשלפים מבטן המטוס גזיה ופינג'אן ואנו נהנים מקפה מתובל בהרבה אווירה, עטופים בשלווה גדולה מהסוג שרק המדבר יודע להעניק. ושוב ממריאים. מגביהים מעל רכס הרי עירא, מנמיכים לתוך ערוצי נחלים החורצים את הנוף המדברי ולמולנו כבר מבליחים מי הטורקיז המרהיבים של ים המלח. מלמעלה ניתן לזהות בנקל לשונות יבשה שפעם היו ים ואזורים בהם האדמה המבוקעת פוערת עשרות פיות קטנים בדמות בולענים בשלל גוונים של חום ואדמדם ולבן וטורקיז, שמראם שובה את העין אבל צובט בלב ומעיד על פרפורי הגסיסה של אחד מפלאי תבל שלנו, גם אם בסופו של דבר לא הוכתר כך רשמית. בתוך הנוף הדרמטי הזה, כשמן העבר האחד מתנשאים הרי מואב, מן העבר השני הרי יהודה ובתווך השבר הסורי אפריקאי וכחול הים, אנו מנמיכים לקראת נחיתה במנחת הנמוך ביותר בעולם.

תחנה שמינית: צניחה חופשית מעל מצדה וים המלח
במנחת בר יהודה למרגלות מצדה שוררת אוירה מפתיעה של שאנטי מדברי. לא בדיוק מה שהייתי מצפה ממקום שמעליו בכל כמה רגעים מישהו משליך את עצמו ממטוס. רוי ריטר, מדריך צניחה בכיר שהקים כאן את "מועדון צניחה חופשית מצדה", מקבל את פניי, ולאחר לגימת תה בדואי מתוק במאהל המדברי אנו מתחילים בתרגול קצר של תנוחות בשלבים שונים של הצניחה. חלקו של התרגול מתבצע כשאני תלויה על מתקן הדומה לעמוד של נדנדות בגן שעשועים טיפוסי, ואני – שבשלב הזה החרדה שעתידה להציף אותי עדיין ממני והלאה – מתלוצצת עם הצוות ונהנית להפוך את כל העניין לשעשוע ולהתנדנד. כאשר אני עוברת על הטפסים הרבים עליהם אני נדרשת לחתום, בהם המילה "מוות" חוזרת יותר מפעם אחת, אני כבר פחות משועשעת והספק מתחיל לחלחל. לא שזה מחדש לי משהו ולא שלא ידעתי קודם לכן שאין מדובר כאן בפיקניק שליו בחורשה, אבל איכשהו כעת זה מקבל מימד מוחשי יותר. "אני מכיר אותך, את תמותי על זה", מנסה להרגיע אותי הצלם. אהה. עכשיו אני באמת יותר רגועה. הוא, דרך אגב, מעדיף להישאר במקום המבטחים שלו על הקרקע.

שאני אקפוץ מגובה כזה? השתגעתי?

רגע האמת מגיע. חגורים ברתמות אנו פוסעים למטוס הקטן. הדלת נסגרת. ממריאים. רוי ואני ישובים על רצפת המטוס סמוך לדלת בתנוחה של לוחמי קומנדו טרום הסתערות אווירית. בשלב הזה הכל עדיין נינוח למדי. אנו מתבדחים, צוחקים ומתפעלים מהנוף הנפלא שמעליו אנו חולפים. המטוס נע במהירות של כ-110 קמ"ש, ואז – בגובה של כ-12,000 רגל – נפתחת הדלת והרחק הרחק למטה, בין קרעי שמיכת העננים שמתחתינו, נפרשים המראות המרהיבים של מצדה, מדבר יהודה וים המלח. "נו, מה את אומרת, איך המשרד שלי?", שואל רוי. "הכי קרוב לאלוהים שאפשר", אני מתפעלת, ולרגע נדחקת הצידה המחשבה שבעוד שניות ספורות אני עומדת לקפוץ אל הלא נודע מהגובה הבלתי נתפס הזה ועלולה למצוא את עצמי באמת הכי קרוב לאלוהים שאפשר.

רוי נותן את האות ואני מושיטה שתי רגליים החוצה, כמו בתרגול המקדים. אלא שכעת אנו יושבים על מפתן המטוס החג בגבהים, חצי גוף מחוצה לו, רגע לפני הקפיצה. הביטוי "חיים על הקצה" מקבל כאן משמעות מחודשת ומעולם לא היה מוחשי יותר מאשר ברגעים אלו. כעת כבר בקושי ניתן להבחין בקרקע הפרושה אי שם במרחק של אלפי מטרים מתחת לרגלי. אימה משתקת ולא מוכרת משתלטת עלי. מה בדיוק חשבתי לעצמי, מה אני עושה כאן???

אז זהו, שכן… הזינוק אל הלא נודע

"מוכנה?", שואל רוי בעליצות. "לאאאאאאאאא", אני מנסה לשאוג אל מול עוצמת הרוח שאינה מותירה אפילו סיכוי קלוש שקולי ישמע. תפילה חפוזה לאלוהי האדרנלין והנה באה הקפיצה. בלי מצנח, בלי שום אביזר אחר. השמיים עוטפים אותנו ולמשך זמן שנדמה כנצח אנחנו פשוט שני אנשים – יש שיאמרו מטורפים – הצוללים באופן חופשי בין העננים, מפלחים את האוויר במהירות של 250 קמ"ש בגובה השמור בדרך כלל רק למטוסים. נדיר שאפילו ציפורים מגיעות לכאן. הרוח שואגת סביבנו, מכה בעוז בפנים החשופות, מפסלת אותן מחדש, ומליחות האוויר חודרת לכל תא בגוף. החוויה כל כך עוצמתית עד שאני שוכחת מכל ההנחיות של התדרוך המקדים, היכן למקם את הידיים, מנח הרגליים והקפדה על ראש מורם. אני אפילו שוכחת לפחד… הנשימה נעתקת. תרתי משמע. למעלה מ-8,000 רגל אנו גומאים בנפילה כלפי מטה. בתוך החופש המוחלט גם הזמן מקבל מימד אחר ודקה נדמית כנצח. ואז נוגע רוי בכתפי, סימן מוסכם להצלבת הידיים לפנים לקראת פתיחת המצנח. הנגיעה מפתיעה אותי. כל כך הייתי שקועה במערבולת שעמה נסחפתי, עד שאפילו שכחתי שהוא שם.

כשהמצנח נפתח פרץ האדרנלין מתחלף בשלווה אינסופית

המצנח נפתח מעלינו ובבת אחת החוויה של שיאי האדרנלין בנפילה המסחררת מתחלפת בחוויה מופלאה ושונה לחלוטין, של רחיפה שלווה בגבהים מעל הנופים הקסומים, שכעת כבר ניתן ליהנות מהם. דרך מדהימה לחוות את העולם ולהתמזג עמו. אמנם לא לבעלי "לב חלש", אבל לחובבי האקסטרים מובטחת מנה גדושה של אדרנלין וחוויה שלא במהרה תישכח.

תחנה אחרונה: מצנח ימי, אילת
המסע האווירי הזה מגיע לסיומו ברחיפה מרעננת במיוחד בעיר הדרומית ביותר בישראל. על החוף ממתין לי אמיר מצליח וביחד אנו יוצאים אל הים בסירת הסילון המהירה של "מצנחי הים האדום", המפלחת את המים הרוגעים. כעבור רבע שעה של שייט מהנה, אני נרתמת למצנח ואמיר מתחיל לשחרר את החבל. בהתחלה הוא די עדין איתי. נגיעות קלות במים ואז הסירה מגבירה מהירות והמצנח המחובר אליה בחבל באורך 300 מטרים ממריא לגובה של כמאה מטרים מעל הים הכחול והנופים המרהיבים של הרי אדום. דקות ארוכות אני מרחפת כך בתוך השלווה הזאת והבריזה המבורכת עד להנחתה העדינה על הסירה.

מצנח ים באילת. מי שלא פוחד להרטיב את השיער יזכה לחווייה מטלטלת ומסעירה | צילום: אמיר מצליח

"איך היה?" מתעניין אמיר. "תשמע", אני מודיעה לו, "היה הרבה יותר נחמד ממה שציפיתי. אמנם לא מאוד אקסטרימי, אבל כיף גדול".

"אפשר גם יותר", מתייצב אמיר להגנה על כבוד המצנח שלו, "אבל חשבתי שלא תרצי שהשיער שלך יירטב". מי אמר שאין ג'נטלמנים באילת. "אתה צוחק עלי? בוא תראה לי כל מה שהדבר הזה יכול לעשות", אני מאתגרת אותו בשאננות של מישהי שרק זמן קצר קודם לכן שרדה צניחה חופשית. והוא מראה. ועוד איך. אני כמעט יכולה להישבע שראיתי איך ניצת בעיניו זיק של שובבות כשהפעם הוא גורר אותי במים במהירות שמאיימת להפריד מעלי את בגד הים, מעלה אותי מעלה במהירות בזויות שונות ושוב מטביל במים שאינם מותירים כעת שום מילימטר יבש. אין מה לומר, הבאתי את זה על עצמי, אבל אני נהנית מכל טיפה. מכל שנייה. עכשיו זה הדבר האמיתי, וזה כיף אדיר. משב הרוח המלטף מערסל אותי מעל הים המתכהה וההרים הנצבעים בגוונים רכים של שקיעה בריחוף שנמשך עוד זמן רב לאחר הנחיתה הרכה.

סוף היום וסוף המסע. מצנח הים מנמיך לעבר הים האדום | צילום: אמיר מצליח

לקריאה נוספת – ישראל ממעוף הציפור, הצפון והמרכז:

		ישראל ממעוף הציפור – חלק א', הצפון המטרה: לחצות את הארץ מצפון לדרום, דרך השמיים. האמצעי: כל אמצעי הרחיפה והתעופה (חוץ ממטאטא של מכשפות או מטוס ג'מבו). התוצאה: הרפתקה יוצאת דופן ומרגשת, שמשלבת נופים ממעוף הציפור והמון אדרנלין. מיני סדרה מיוחדת למסע אחר אונליין, והפעם – הצפון

ישראל ממעוף הציפור – חלק ב', המרכז המסע מעל ישראל ממשיך, בשלל אמצעי רחיפה ותעופה – מסופר דריפטר דרך טרקטורון מעופף ועד מסוק. הרפתקה יוצאת דופן, שמשלבת נופים ממעוף הציפור והמון אדרנלין. מיני סדרה מיוחדת למסע אחר אונליין, והפעם – מרכז הארץ