יריחו פוקחת עין

מדי לילה בחול המועד סוכות הצטופפו אלפי ישראלים בחצר הכניסה לקזינו החדש של יריחו, "אואזיס", במבואותיה הדרומיים של העיר. רק לחלק מהם התירו הסדרנים

יריחו, הכניסה לעיר | צילום: דובי טל

הקשוחים את הכניסה. הרוב המתין, עד לשעות הקטנות של הלילה, לכניסה המיוחלת לאולמות האושר הנכסף. בדרך כלל, מתירים שם לכ־2,000 איש להיכנס, ובחוץ נותרים בין 4,000 ל־5,000 איש.
תושבי יריחו, העיר־עיירה הקטנה שבבקעת יריחו, זוקפים גבה ותמהים: מדוע ששים אותם ישראלים להשקיע לעיתים אלפי דולרים בלילה ליד שולחנות ההימורים (רובם מפסידים, רק מיעוט קטן מרוויח); אבל התושבים מרוצים מכך שלעיר נוסף מימד של "אקשן", שמעולם לא היה לה, והמרוויחים הישירים מאותה המולה הם בעלי חנויות הביגוד ביריחו. הם מחזיקים את חנויותיהם פתוחות גם בשעות הלילה המאוחרות, כדי שהמהמרים המאחרים בנשף יוכלו לרכוש חולצה, עניבה או מקטורן, שיאפשרו להם להיכנס ל"אואזיס" בהופעה מכובדת פחות או יותר (הבעלים אינם מתירים כניסה לאולמות ההימורים בהופעה מרושלת).

בתי החורף של עשירי פלסטין
השר לענייני השלטון המקומי באוטונומיה, ד"ר סאיב עריקאת, אומר כי הקזינו משמש הוכחה ניצחת לטענת הפלסטינים בעניין אפשרות הדו־קיום בין פלסטינים לישראלים: "אלפי ישראלים, בערך 5,000 איש, מגיעים כל ערב ליריחו במכוניותיהם, ללא משמר ואבטחה של אנשי ביטחון. הם לא חוששים לבטחונם האישי, וכמה מהם אפילו נוסעים למרכז העיר". והוא צודק. יום לאחר הרצח בבקעה של החיילת הישראלית, סג"מ מיכל אדטו, החלו להגיע ל"אואזיס" כבר בשעות הצהריים עשרות מכוניות של ישראלים (למקומיים הכניסה אסורה ללא אישור מיוחד), שנהרו למקום למרות החום הכבד (35 מעלות בצל באותו יום) כאילו זו האטרקציה המושכת ביותר בכל ארץ ישראל.

מסירת יריחו לרשות הפלסטינית. העצמאות כאן היא עדיין למראית עין בלבד צילום: משה שי

בתקופת המנדט הבריטי החלו עשירי הפלסטינים מאיזור ירושלים לרכוש קרקעות באיזור יריחו. הם בנו עליהן בתי אבן נאים, ששימשו להם בתי חורף בעיקר בסופי שבוע. בשנות החמישים, בתקופת השלטון הירדני, נוספו לעשירי ירושלים המזרחית גם פלסטינים אמידים מרמאללה ומבית־לחם. מי שהיה שר ההגנה הירדני, אנוואר נוסייבה המנוח ממזרח ירושלים, בנה ביריחו בשנות החמישים בית חורף מפואר. כמותו נהגו משפחות חוסייני, נשאשיבי ועוד. כרים ח'לף, מי שהיה ראש עיריית רמאללה, העדיף את בית החורף שלו ביריחו על ביתו ברמאללה והתגורר ביריחו אף בימי הקיץ החמים, וגם לפייסל חוסייני, האחראי על תיק מזרח ירושלים באוטונומיה, בית חורף ביריחו. בתקופת השלטון הירדני היתה יריחו במיקום נוח לפלסטינים שנזקקו לנסוע כמעט מדי יום מאיזור ירושלים לעמאן, בדיוק באמצע הדרך. ולכן לא מעטים מתושבי ירושלים, רמאללה ובית־לחם ראו בה בתקופת השלטון הירדני בית שני.
יותר מ־18 אלף תושבים מתגוררים כיום ביריחו, כולל כמה אלפי פליטים במחנות הפליטים עקבת־ג'בר, שבמבואות הדרומיים של העיר, ועין א־סולטאן שבצפונה. מחנות הפליטים של יריחו הוקמו בשנים 1948־1950, בהתאם לסיכום בין ממשלת ירדן, עיריית יריחו ובעלי האדמות במקום. המחנות הטביעו את חותמם על העיר, שנהנתה מכוח עבודה זול שסייע בהתפתחותה. יריחו הפכה מעיירה בת 2,500 תושבים בשנת 1948 לעיר בת 13 אלף תושבים בשנת 1967. לפני מלחמת ששת הימים היו במחנות הפליטים יותר מ־80 אלף איש. מרביתם ברחו בזמן המלחמה לעברו השני של נהר הירדן ויצרו בעיית פליטים חדשה בממלכת ירדן.
בתקופת הממשל הצבאי הישראלי, ועד למסירת יריחו לאוטונומיה הפלסטינית, היתה יריחו עיירה מנומנמת; תמיד בדרך למקום מסוים: לגשר אלנבי הסמוך, לנהר הירדן לטבילת הצליינים הנוצרים, לים המלח ולאילת מהצפון, או בדרך לטבריה ולצפון מירושלים. תיירים פקדו אותה לסיורים בתל יריחו הקדום (כאמור, יריחו נחשבת לעיר הקדומה בעולם, שאומדים את גילה ב־10,000 שנה, אף שבאחרונה קמו ארכיאולוגים המערערים על הקביעה הזו), בארמון הישאם ובהיפודרום מהתקופה הרומית, בבית הכנסת הקדום (מהמאה השישית או השביעית) עם כתובת הפסיפס "שלום על ישראל", ובדרך למנזרי הסביבה, הקדומים ביותר בנצרות. אבל העיר קפאה על שמריה. הממשל הצבאי הישראלי לא עשה גדולות ונצורות למען פיתוח העיר והתיירות בה, ורק קרבתה לגשר אלנבי – מקום המעבר העיקרי בין השטחים לירדן – הותירה אותה על המפה.

חזון חמש השנים של יריחו

הסממנים המרכזיים למהפך המדיני ביריחו הם ציורי הקיר של היו"ר ערפאת ודגל פלסטין, המתנופף על בניין המשטרה במקום הדגל הישראלי צילום: משה שי

מאז תחילת נוכחותה בעיר לפני ארבע שנים, ניסתה הרשות הפלסטינית להזרים בה דם חדש – בסממנים פוליטיים ובהשקעות כלכליות. מעונו הרשמי של יאסר ערפאת נמצא באחת הווילות שבפרברי העיר, מאות פקידים ואנשי ביטחון של הרשות עברו להתגורר בעיר וג'יבריל רג'וב, ראש שירותי הביטחון הפלסטיניים בגדה, הקים את מפקדתו ביריחו. מדי פעם מתפרסמות ידיעות על חטיפות של פלסטינים ממזרח ירושלים, מהגדה ואפילו ערבים־ישראלים, הנלקחים לחקירות במפקדתו של רג'וב – מה שהיה פעם בניין הממשל הצבאי הישראלי.
בפיתוח איזור יריחו הושקעו, לדברי עריקאת, כ־300 מיליון דולר: בקרוב עומדת להסתיים בנייתו של מלון מפואר בשותפות פלסטינית־שוויצרית ליד תל יריחו, מפעל למים מזוקקים ממעיינות יריחו בבעלות צרפתית החל כבר לפעול, ונמצאים בפיתוח מעיינות מרפא בשותפות פלסטינית־גרמנית, מפעל לעיבוד וייצור ברזל בשותפות איטלקית, מפעל לייצור בשר ומשתלה ענקית לפרחי נוי ליצוא. עריקאת מונה עוד פרויקטים, רובם בהשקעה של מדינות זרות: מערכת חדשה של צנרת מים וביוב, בית חולים חדש, איצטדיון כדורגל שכבר החל לפעול, שלושה בתי ספר חדשים, דרכים חדשות בעיר ובסביבותיה, שוק חדש, מערכת תאורה לרחובות ומערכת חשמל חדשות.

עצמאות בערבון מוגבל
לדברי ראש עיריית יריחו, עבד אל־כרים סִדְר, מנע השלטון הישראלי הקמת מלונות ביריחו, כדי שכל התיירות תופנה לים המלח ולירושלים, שבשליטת ישראל. "תיירים היו מסתובבים כאן שעתיים־שלוש וממשיכים", הוא אומר. "אין לנו כאן מחצבים ואוצרות קרקע פרט לחקלאות, ואנחנו מעוניינים שהתיירים ישהו אצלנו ולא יברחו למקומות אחרים. לכן הקמנו כאן, בארבע השנים האחרונות, ארבעה מלונות, ושני בתי מלון נוספים נמצאים בשלבי סיום. בתוך חמש שנים מהיום העיר תשתנה מקצה לקצה. אתם לא תכירו אותה".
ייתכן שזה יקרה בעוד חמש שנים, אבל היום יריחו אינה שונה מאוד מהעיר שהכרנו

מנזר קרנטאל ליד יריחו. באיזור מדברי זה התרכזה תנועת ההתנזרות מהבלי העולם הזה צילום: יואל שתרוג

בתקופת הממשל הישראלי: מתל יריחו ועד למרכז העיר חוצה אותה כביש רחב, שמצידיו מסעדות גן (מוּנתָזָה, בערבית), אליהן נוהרים, בעיקר בימי ראשון, פלסטינים מרמאללה, שכם, ירושלים ובית־לחם. גם מרכז העיר, על חנויותיו הצפופות, לא השתנה הרבה. ההבדל העיקרי הנראה לעין הם ציורי הקיר, תמונות של היו"ר ערפאת, ודגל פלסטין, המתנופף על בניין המשטרה במקום הדגל הישראלי.
יריחו, המוקפת באזורים צחיחים וחשופים, היא נווה מדבר ירוק ופורח בזכות המעיינות המשקים את שדותיה. גם מבחינה פוליטית היא אי פלסטיני, המוקף מכל עבריו בטריטוריה שבשלטון ישראל. אצל תושבים רבים ממשיכה תחושת התלות הכמעט מוחלטת בישראל, למרות סממני העצמאות החיצוניים. ברצותה, יכולה ישראל להטיל סגר על העיר ולמנוע מעבר של ישראלים ופלסטינים. ישראל יכולה לנתק בכל רגע את אספקת החשמל והמים לעיר ולמנוע מעבר סחורות אליה וממנה. התלות נמשכת והאיום הישראלי מצוי כחרב המתהפכת מעל ראשיהם של תושבי העיר. יריחו היום היא מין בנטוסטאן בזעיר אנפין. עצמאותה היא בערבון מוגבל מאוד.
מה שממחיש זאת היטב הם דווקא הימים שבהם אין מתיחות מיוחדת. אז מוּסרים המחסומים הישראליים והפלסטיניים בכניסות אל העיר, והתחושה היא של מדינה אחת ובה מובלעות של תושבים פלסטינים. כאשר נכנסתי במכוניתי אל העיר בחול המועד סוכות לא הוצבו בה מחסומים כלל, ונדמה היה כי גם הפלסטינים וגם הישראלים השלימו עם מראית העין של עצמאות, שלמעשה נשלטת ונמצאת תחת פיקוחו של "האח הגדול".

דוקטור פפאיה עושה בריאות
ד"ר רוז בילבול, בת 85, היא ללא ספק הישראלית האהודה ביותר ביריחו. בילבול, ילידת טרנסילבניה, הגיעה לעיר בראשונה בתחילת שנות הארבעים במסגרת סיור של "ההגנה". היא היתה אז חוקרת במדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעת הסיור בעיר קנתה באחד הדוכנים פרי שמעולם לא הכירה, פפאיה. בדרכם חזרה

ארמון הישאם, מימ החליף האומאי הישאם (המאה השמינית). הארמון נפגע ברעש אדמה בשנת 747, זמן מה לאחר שהתחילו בבנייתו | צילום: דובי טל

לירושלים בג'יפ מקרטע, שמעו נוסעי הג'יפ גניחות רמות מאחד הוואדיות. כאשר ירדו לוואדי, ראו הנוסעים ג'יפ צבאי הפוך ולידו קצין צבא בריטי שרוע על החול וגונח מכאבים.
התברר כי רגלו הימנית התרסקה בעת שהועף מהג'יפ. לנוסעים לא היו אביזרי עזרה ראשונה, ובילבול החליטה להניח על הפצע את הפפאיה, כדי למנוע זיהום. היא וחבריה היו בטוחים כי הקצין הפצוע לא יעמוד בטלטולי הדרך וייפח את נשמתו לפני שיגיעו לבית החולים. הם נדהמו להיווכח כי מצבו השתפר מאוד בזכות הפפאיה, הוא אפילו חייך בעת שהביאו אותו לחדר המיון. לאחר כמה שבועות החלים לחלוטין והפצע הגליד.
רוז בילבול הבינה כי לפרי המסתורי סגולות ריפוי נדירות והחליטה להקים ביריחו מעבדה לבדיקת תכונות הפפאיה. עד 1947 עסקה שם במחקר הפפאיה, אז עברה עם בעלה לביירות. ב־1971 חזרה בילבול ליריחו עם ילדיה ובעלה והחליטה לחדש את מחקריה בנושא הפפאיה. הממשל הצבאי הישראלי הקצה לה חלקת שדה ובית של אחד מתושבי יריחו הפלסטינים שברח לעמאן בתחילת מלחמת ששת הימים. היא החלה לגדל פפאיות בחלקת השדה ולהפיק מהיבולים משחות ותרופות להקלת כאבים. מוצריה נמכרים גם היום בחנויות טבע בישראל, באירופה ובארצות־הברית. ביריחו קוראים לה "הדוקטור פפאיה", והיא מגישה לתושבים עזרה רפואית, בלא תשלום.
בילבול מתגוררת בגבעה הצרפתית בירושלים, ולמרות גילה היא נכנסת בכל בוקר לוולוו העתיקה שלה, מודל 72', ונוסעת למעבדתה ביריחו. גם בימי האינתיפאדה הקשים הגיעה בילבול מדי יום לעבודתה ביריחו, למרות מחסומי האבנים והצמיגים הבוערים. כולם בעיר מכירים אותה, והנערים לא העיזו לידות לעברה אבנים. היא היתה ונותרה הישראלית היחידה העובדת בעיר, גם תחת השלטון הפלסטיני, באישור הרשות. ח'אלד, עוזרה הנאמן, תושב יריחו, אומר כי אי־אפשר לתאר את העיר בלעדיה. בילבול מתכננת להמשיך בעבודת המחקר ובהפקת המשחות והתרופות "למשך השנתיים הקרובות לפחות". היא נראית צעירה מגילה, ו"הכל בזכות המשחות שאני מפיקה מפרי הפפאיה – קרם פנים, קרם ידיים, שמפו ועוד".
לדבריה, האקלים המיוחד של האיזור, מיקומה של יריחו כמה מאות מטרים מתחת לפני הים והעובדה שהאדמה רוויה במינרלים ובגופרית, גורמים לכל הפירות והירקות הגדלים בה להיות משובחים מהרגיל. כך היא מסבירה גם את סגולות המרפא של הפפאיה של יריחו: בפפאיה מצוי אנזים מיוחד, הפפאין. בפפאיה הגדלה ביריחו נמצא ריכוז של פפאין פי עשרה(!) יותר מאשר בפפאיה שגדלה במקומות אחרים בעולם. לדברי בילבול, ריכוזו הגבוה של הפפאין הוא שמקנה לפפאיה של יריחו את סגולות המרפא.

"דוקטור פפאיה", רוז בילבול, הישראלית האהודה ביותר ביריחו. במעשיה, היא מגשימה את אמונתה המוצקה בדו-קיום בין ערבים ויהודים | צילום: משה שי

החיוך הקבוע של בילבול נעלם כשהיא מספרת את אשר אירע לה בשנתיים האחרונות, עם חזרתו של בעל הבית שבו הקימה את המעבדה שלה: הוא תבע את הבית ואת חלקת השדה והיה עליה לעקור את שתילי ועצי הפפאיה. היא מקווה שאנשי הרשות הפלסטינית – רבים מהם ידידים אישיים – יתירו לה בכל זאת להישאר בבית למשך השנתיים הקרובות.
ד"ר סאיב עריקאת, מידידיה הקרובים, אומר כי אי־אפשר להתערב למענה, שכן מבחינה חוקית תביעתו של בעל הבית מוצדקת, אך אפשר אולי לדבר על ליבו. בילבול, השולטת בשפה הערבית (אם כי במבטא הונגרי מובהק), אומרת: "אינשאללה, יסיר ח'ייר" (בעזרת השם, יהיה בסדר). הגברת המופלאה הזו מאמינה כי רק כך, בעבודה משותפת, מתוך הבנה ורצון לקירוב לבבות, צריך לנהל חיים מסודרים ותקינים בין פלסטינים ליהודים. ללא כפייה, ללא הפקעת אדמות, ללא אלימות.
יחסים ידידותיים ולבביים מתקיימים, בדרך כלל, גם בין אנשי הביטחון של שני העמים, החוצים בכל שעתיים את יריחו, מדרום לצפון וחזרה, בסיורים משותפים. בתמונה האופטימית והפסטורלית בולטת קבוצת המתנחלים הקטנה, שיושבת בבית הכנסת העתיק שמצפון לתל יריחו, מרחק קילומטר מהמעבדה של ד"ר בילבול. המתנחלים נמנעים מקיום קשר כלשהו עם הסביבה הפלסטינית, כמו מנסים לקיים את הפסוק "עם לבדד ישכון", וסביב בית הכנסת מוצבת שמירה מתמדת של שוטרי משמר הגבול ושוטרים פלסטינים.

האוראקל היווני תופס יוזמה
מדרום־מזרח ליריחו, ליד קיבוץ בית־הערבה המחודש, נמצא המנזר היווני־אורתודוקסי סנט גראסימוס, המוכר יותר בשמו הערבי דֵיר חָג'לֶה (עין חוגלה). את המנזר – אחד הראשונים בעולם – הקים גראסימוס באמצע המאה הרביעית, כחלק מתנועת התנזרות מהבלי העולם שהתרכזה באיזור מדברי זה, ליד הירדן, מקום טבילתו של יוחנן המטביל.

מחנות הפליטים, שהוקמו בשנים 1948-1950, הטביעו את חותמם על העיר, שנהנתה מכוח עבודה זול. מרבית הפליטים ברחו במלחמת ששת הימים לממלכת ירדן | צילום: דובי טל

לפני 25 שנים ציווה הארכיבישוף היווני־אורתודוקסי על כריסוסטומוס טבולאריאס, נזיר יליד יוון ששהה באותה עת במזרח ירושלים, לרדת לאיזור יריחו ולשקם את המנזר שהיה באותה עת מוזנח ביותר. האחראי הקודם למנזר נאלץ לצאת מהארץ בבהילות, לאחר שנתפס בהברחת נשק לארגוני חבלה פלסטיניים.
כריסוסטומוס הפך את המנזר המוזנח לפינת נוי בלב המדבר החרב. הוא שיפץ במו ידיו את חומות המנזר ואת קירותיו, חידש את אולמות הכנסייה העתיקה, צבע, טייח, ריצף והקים במקום בית מלאכה קטן לייצור נרות. בחצר החיצונית של המנזר הוא הקים מעין בית קפה ומסעדה לתיירים מזדמנים, בתוך חצר המנזר פתח חנות למזכרות, ובשטחי המנזר בדרום בנה – בסיוע פלסטינים מהסביבה – בית הארחה לצליינים. הוא הביא מיוון ציפורי שיר שינעימו את זמנם של האורחים הרבים, הקים תנור בסגנון יווני לצליית בשר, החל לעבד מחדש את שדות המנזר שליד נהר הירדן – בקיצור, יזם קפיטליסטי במדי נזיר אורתודוקסי.
כיום, מנזר דיר חג'לה הוא אחת מפינות החמד במדבר, מעין שטח הפקר בין יהודים לערבים. משפחות של ישראלים ופלסטינים באות לסייר במנזר, ומדי כמה ימים מגיעים לכאן גם צליינים יוונים־אורתודוקסים מיוון ומקפריסין. על הדו־קיום כאן מנצח בחן הנזיר המזוקן כריסוסטומוס, שהחיוך אינו מש מפיו. איש אוהב חיים הוא כריסוסטומוס, ותמיד יימצא במנזר בקבוק ברנדי מעולה או יין משובח. הוא מסתובב רוב הזמן בגלימה אפורה ובסנדלים, ובחיוך ממזרי ודיבור חרישי מנהל בהשקט ובבטחה את צוות עוזריו הפלסטינים.
הוא יודע קצת עברית, שולט בערבית ומדבר יוונית בטלפון הסלולרי הצמוד לחגורתו בכל עת. מדי עשר דקות או רבע שעה מצלצל הטלפון; צאן מרעיתו, צליינים שביקרו במשך השנים במנזר, מטלפנים אליו מיוון לשאול כיצד לנהוג בענייני דת, משפחה, יחסים בין בני זוג, יחסי הורים־ילדים ועוד. עבורם, הוא האוראקל מיריחו. לכריסוסטומוס ידידים יהודים וערבים, והוא מחלק את זמנו ביניהם. "אני לא מתערב בפוליטיקה, ועבורי כל בני האדם שווים", הוא אומר, "והם שווים משהו רק אם הם באמת בני אדם". ביקור בכנסייה המשופצת בדיר חג'לה וישיבה בבית הקפה שם היא חוויה מיוחדת, אשר הנזיר כריסוסטומוס, בנעימות דרכיו, מוסיף לה נופך רב.

להיות מאושרים בארץ?
בדצמבר 1871 ערך יהושע ילין, ממייסדי שכונת נחלת־שבעה בירושלים, מסע לעבר הירדן המזרחי לשם קניית תבואה. את תיאור מסעו פירסם ב"החבצלת" באותו חודש.

צליינית בדרך למקום טבילתו של יוחנן המטביל בנהר הירדן. מדרום-מזרח ליריחו נמצא המנזר היווני-אורתודוקסי סנט גראסימוס (דיר חג'לה), ובו בית הארחה לצליינים, ציפורי שיר מיוון ואוכל טוב | צילום: משה שי

וכך כתב ילין על יריחו לפני 127 שנים: "פה ראיתי ארץ חדשה, שמים חדשים ופירות משונים מאוד. אילני זית אשר ניטעו לפני שלוש שנים… יישאו פריים לגאון ולתפארת, יתר הרבה מאוד מנטיעות בנות עשר שנים הנטועות בארצנו. גפנים נושאות אשכולות ענבים גדולים, אשר לא ראיתי כמוהם בכל הארץ. ירקות, אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל המדינות בעת הזאת, חזו עיני פה… אז אמרתי: מי ייתן וחפץ ה' יצליח בידינו – ובידי חברת 'יישוב ארץ ישראל' – לקנות במקום הזה שדות ולנטוע כרמים, אז נהיה מאושרים בארץ. כי ארץ זבת חלב ודבש היא, אף כי לא חלה בה יד חרוצה…".
חלומו זה של יהושע ילין לא התגשם. כאז, כן עתה, יריחו מיושבת בידי ערבים בלבד, והיא חלק אינטגרלי מהישות הפלסטינית. ילין חלם על יישובה של יריחו בידי יהודים וחשב כי רק אז "נהיה מאושרים בארץ". אבל נווה מדבר פורח ומשגשג כיריחו מקנה אושר למבקריו, בין אם תושביו ערבים ובין אם הם יהודים. משה דיין כתב כי היא "עיר מופלאה". האמת היא, שיריחו היא עדיין עיירה, וכל עוד לא הפכה לעיר, בהתאם לחזון הרשות הפלסטינית, כדאי לבקר בה למשך חצי יום או אפילו יום שלם, לפני שחזון ה"אואזיס" הקזינואי יהפוך אותה ללאס־וגאס בלב המדבר.