יפו ונווה צדק – מסלול טיול על גבי סגווי

המחשבה לראות את תל אביב-יפו על שני גלגלים קצת הפחידה אותי. קצת? טוב, הפחידה אותי מאוד. מה יהיה אם אתרסק על הטיילת מול נופי ים מפעימים ותיירים משתאים? עמדנו, קבוצה של שבעה חברים, בנמל יפו, מקשיבים לצביקה גולן, המדריך החביב והידען מחברת סיורי סגווי בע"מ SEGS (שכמו כל מדריכי החברה, גם הוא מורה דרך מוסמך) מסביר איך מפעילים את הסגווי, מדגים סיבובים, עצירות, עליות וירידות. חבשתי את הקסדה והקשבתי, להקשיב הרי לא הזיק לאף אחד. ואז הגיע הזמן לעלות על הסגווי ולהתחיל לתרגל את הפעלתו.

אני עולה רק לשנייה, אמרתי לעצמי, הרי ברור שזה לא בשבילי. עליתי. נשענתי קדימה והסגווי התחיל לנוע קדימה, תרגלתי סיבוב לימין וסיבוב לשמאל, עצירה, נסיעה לאחור, עמידה במקום ושוב נסיעה קדימה. לא רק שהבנתי שהסגווי הוא בשבילי, פשוט לא רציתי לרדת – לא עכשיו ולא אי פעם…

בסגווי, על הטיילת. אחרי שעולים, לא רוצים לרדת

למי שלא מכיר: הסגווי הוא כלי תחבורה אישי יוצא דופן, שמאפשר להתנייד בגמישות וביעילות של הליכה ברגל, אבל עם כל היתרונות שיש לגלגלים. הוא יכול לרדת ולעלות על מדרכה בלי כל בעיה, לעבור במעברים צרים, להסתובב על צירו, להאיץ ולהאט על פי תנועות הגוף של הנוסע, וכל זה מבלי שיש צורך לדווש או ללחוץ על כפתור כלשהו, בשקט מוחלט וללא זיהום אוויר. ממש ללכת עם ולהרגיש בלי.

ועכשיו לסיור עצמו:
בסיורנו הרכוב על גבי סגווי נצא מנמל יפו דרומה לכיוון מדרון יפו בעל גבעות הטלאטאביז הירוקות. כשרואים את המדרון המטופח קשה להאמין שרק לפני שנים אחדות ההר הזה היה בכלל הר זבל אחד גדול, וביוזמת עיריית תל אביב-יפו הפך לפינת חמד.

נמשיך ונרכוב דרומה מכאן, לעבר בת ים, על פרקט העץ המשובח של מרכז פרס לשלום, פנינה ארכיטקטית מיוחדת ומקום מומלץ לתצפית ולצילומי שקיעה מרהיבים. נשוב לפארק מדרון יפו.

על פסגה הגבעה נתוודע לסמלה ההיסטורי של יפו ונלמד על פרשת יונה הנביא, שמקבל משימת נבואה מאלוהים ובמקום זאת בוחר לברוח לאחד הנמלים העתיקים ביותר בעולם… ניחשתם נכון – נמל יפו. כאן הוא עולה על ספינה שלוקחת אותו תרשישה, שעל פי כל המחקרים היא בעצם "אסיה הקטנה", כלומר תורכיה של ימינו. לפתע הים החל לסעור ולגעוש, והמשך הסיפור ידוע לכל ולוקח אותנו בחזרה לנמל יפו, בהמשך העלייה לכיוון מרכז סוזן דלל, לסמל הנוסף מהסיפור הזה – פסל הלוויתן שפיסלה האמנית המפורסמת אילנה גור, העומד לרגלי המוזיאון שלה.

על הסגווי במדרון יפו. הר הזבל הפך לגבעות ירוקות

ממשיכים על המדרכה לתוך סמטאות יפו ונתקלים מעל ראשינו בפסלו הסוריאליסטי משהו של האומן רן מורין – עץ תפוז השתול בעציץ ענק התלוי באוויר. למה הוא תלוי באוויר? כי שער הכניסה לעם היהודי לארץ ישראל (לפני שהיה נתב"ג) היה נמל יפו, והעם היהודי, שמגיע ללא שורשים לפתחה של הארץ, נראה לחלוטין עץ ללא שורשים. ולמה עץ תפוז? על תפוזי ג'אפה שמעתם?

נמשיך לנוע ונעבור ליד השרידים הקדומים של הבוסים הכובשים הראשונים של יפו, הפרעונים המצריים ומטפסים בקלילות יחסית (טוב, אנחנו על גבי סגווי) למקום הגבוה ביותר ביפו – פסל שער יפו.

נרד לכיכר קדומים היפה, למרגלות כנסיית פטרוס הקדוש, שאת סיפורה נספר בהמשך, נתוודע לגשר המשאלות, כיכר המזלות ותצפית רכס הכורכר השחוק בים, שבמיתולוגיה היוונית הוא מוכר כסלע אנדרומדה, שאותה מציל פרסאוס הגיבור על סוסו פגסוס ממפלצת הים הנוראית.

בתצפית חטופה בסמוך למדרגות הדרומיות הגדולות נראה בית חשוב מאוד למבקרים הנוצרים הרבים המגיעים ליפו והסיבה להקמתה של כנסיית פטרוס הקדוש שנראית למרחקים. הבית היה ביתו של שמעון הבורסקאי, מעבד עורות הממוקם בתחתית הסולם החברתי, ודווקא כאן, בביתו של היהודי העני הזה, מגיע לנוח משליחותו שמעון אחר, שמעון בר יונה המכונה כייפה (צוק, סלע) או פטרוס – הרי הוא פטרוס הקדוש.

בביתו של שמעון הבורסקאי לן שמעון בר יונה, הלא הוא פטרוס הקדוש

פטרוס זה, שהיה מבכירי 12 השליחים של ישו, מקבל בצפון הכינרת מישו את מטהו ואת האמירה הרשומה בברית החדשה "רעה את צאני…", ובכך הופך את פטרוס לאפיפיור הראשון. כן, האפיפיור הראשון היה ישראלי חביב מכפר נחום שמצפון לכנרת, אשר נקרא בצעירותו שמעון בר יונה. בזמן מנוחת צהרים בביתו של שמעון הבורסקאי חולם פטרוס חלום חשוב, שמשנה את התמונה העולמית והופך את הנצרות מדת מקומית קטנה לדת אוניברסאלית, עולמית.

נגלוש בירידה (בכל מובן המילה) לכיוון כיכר השעון, שהוקם לכבוד הסולטאן התורכי עבדול חמיד השני יחד עם עוד שישה שעונים נוספים ברחבי הארץ. בדרך נעבור בסמוך למנזר הארמני ונשמע את סיפורו של נפוליון שמגיע ב-1799 ועורך טבח גדול בתושבי יפו ומשאיר את חייליו החולים למות במנזר לאחר שציירו האישי מצייר אותו עם הפצועים לא יודעים שחרץ את דינם. נעבור ליד המגדל שנותר מהמצודה הצלבנית שצמוד לכנסיית פטרוס הקדוש.

נעבור ליד בניין שלטון טורקי המכונה הסראיה הישנה כי הסראיה החדשה עברה לכיכר השעון וכבר הספיקה להתפוצץ במלחמת העצמאות – הישנה, אגב, נטושה ומלאה בעטלפי פירות. בצמוד לבניין הסראיה הישנה עומד מפעל הסבונים המפורסם של משפחת דימאיני, שבקומה השנייה שלו התגוררה בשכירות משפחה יהודית חשובה בשם משפחת שלוש, שלה יש להודות על פועלה בחילוץ המשפחות היהודיות מצפיפות הגדולה של יפו שבתוך החומות על ידי הקמת השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות – שכונת נווה צדק, שניתן לראות יפה מכאן בתצפית לכיוון צפון. סביל סולימאן הממוקם בקיר הדרומי של מסגד המחמודייה, נבנה בחלקו מבנייה חוזרת תוך כדי שימוש בעמודים ושיש מחורבות העיר הרומית קיסריה, הסביל עומד בסמוך לכניסה הראשית הקדומה ליפו העתיקה.

קו הרקיע של תל אביב כפי שהוא נראה מיפו

קוריוז קטן: כשרחוב רוסלן היפה והמוקף שפודיות היה חפור לא מזמן לכל אורכו, במהלך שיפוצים, התגלו מחתחתיו קירות נהדרים מהתקופה הביזנטית והצלבנית, והרי זה פלא – אלה כוסו שוב בעפר ונסלל הרחוב החדיש הזה, אירוע שקורה הרבה ברחובות יפו המסתוריים.

נעבור את כיכר השעון בסמוך למבנה המשטרה הישן, שכונה בתקופת המנדט ה"קישלה" ואשר ברחבתו צולמה הסצנה המפורסמת בו מבצעים השוטרים תרגילי סדר ומצדיעים לשוטר הוותיק שפושט את מדיו ויוצא לגמלאות – השוטר אזולאי.

בדרכנו לשכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות ניסע לאורך טיילת הים שיושבת על שכונה ערבית בשם מנשייה, שבינתיים נהרסה על ידי עיריית תל אביב, "העיר שנולדה מתוך יפו ובלעה אותה בסוף".

כלה על גלגלים… זוג ביום חתונתם על סגווי במתחם התחנה

נעבור על פני מתחם "התחנה", הלא היא תחנת הרכבת הישנה של יפו, שהחלה לפעול 1892 וגאלה את העולים לירושלים מיסורי הניידות הקשים על גבי סוסים, חמורים וגמלים במשך ימים ארוכים כדי להגיע לעיר הקודש. היום התחנה משמשת כמרכז תיירות, תרבות ושופינג. נעצור בסמוך לתחנה לרגע כדי להביט לתוך מוזיאון האוסף של צה"ל, אך לא כל כך לצפות במשורייני השלל ממלחמות ישראל אלא דווקא בבור באדמה ובו סובב הקטרים המקורי של הרכבת שהייתה צריכה לשוב חזרה לתחנה באופן ידני.

פסי הרכבת במתחם התחנה

שכונת נווה צדק, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו הוקמה על ידי משפחת שלוש ומשפחת רוקח, כדי ליישב יהודים מחוץ לחומות יפו העתיקה, שכבר הייתה צפופה להחריד.

בית משפחת שלוש, ולצדו בית הכנסת הישן שפעיל עד עצם היום הזה ונמכר תמורת מיליונים רבים, עובר כעת שימור ושיפוץ קפדני וכנראה יהיה אחד הבתים המיוחדים בתל אביב. מול בית שלוש עומד בית משפחת אבולעפיה. אבולעפיה? זה מהפיתות? והרי אמרנו שנווה צדק הייתה שכונה יהודית. אז כן, שכונת נווה צדק אכן שכונה יהודית וכך גם השם אבולעפיה, שהוא שם של משפחה יהודית. אז מה הקשר למאפייה המפורסמת?

רבקה אבולעפיה, אשר התאלמנה מבעלה שלמה, הזדקקה לסיוע בעבודות הבית וטיפחה נער ערבי צעיר שעזר לה. כאשר הוא בגר, ביקש הבחור את השם אבולעפיה לטובת מאפיית פיתות שרצה להקים. רבקה הסכימה בתנאי שהמאפייה תהיה סגורה בשבת ובפסח. כיום, למרות שהיא פתוחה בשבת, הצליחו בני המשפחה לשמור על התנאי הנוסף והמאפייה המפורסמת אכן סגורה בפסח.

בית ברחוב שלוש

בקומה השנייה בבית משפחת אבולעפיה התגורר בחור בשם צ'צ'קס, הלא הוא ש"י עגנון, הסופר המפורסם. אותו צ'צ'קס התאהב בשכנתו הצעירה והיפה מבית משפחת שלוש, אך לא קיבל את ברכת אב המשפחה לקשר ביניהם. את נקמתו המתוקה נקם הסופר בספרו "כתמול שלשום", בו הוא מתאר את כל שהוא רואה מחלון ביתו ומתעלם במודע מהבית שעומד מתחת אפו – בית משפחת שלוש.

נגלוש לנו להנאתנו על הסגווי בסמטאות השכונה המקסימה, נעבור בסמוך למוזיאון נחום גוטמן, בית שמעון רוקח שהיה אחד הבתים הראשונים והיפים בשכונה, שכיפתו נראתה למרחוק ואשר בת משפחה הפכה את הבית לגלריה לאומנות והיסטוריה. נעבור על פני הראינוע הראשון של תל אביב, קולנוע "עדן". ואם אתם שואלים את עצמכם לאן נעלם הגג, נספר שהוא לא נפל, פשוט מעולם לא היה לבניין גג – מעין דרייב-אין ראשון, רק ללא הדרייב. הסרט הראשון שהוקרן כאן היה סרט איטלקי שנקרא "ימי פומפיאה האחרונים", והיום הוא משמש בעיקר כארכיון של בנק לאומי. מול הראינוע הראשון עומדים הבתים התאומים הראשונים של המזרח התיכון, של משפחת שלוש.

על הסגווי בסמטאות שכונת נווה צדק

נשוב לנמל יפו דרך מרכז סוזן דלל, שהיה בית ספר לבנים ובית ספר לבנות, מעוצב בארכיטקטורה היסטורית: עצי הדר המושקים בתעלות מים, זכר לתפוזי ג'אפה המפורסמים, באר המים הישנה שמגיעה עד לאקויפר החוף, הפסיפס של דוד טרטקובר, שמתאר יפה דמויות ואירועים בעברה של העיר החדשה.

נשוב דרך טיילת צ'רלס קלור, נהנה מהשקיעה המרהיבה ונקנח בצילומים נהדרים של השעה היפה ביותר ביום.

לסיורי סגוויי – לחצו כאן >>