יפו: החצר האחורית

פריחה על המדרון. תכנית הייבוש היתה התחכמות לחוק לפיו אסור לבנות בתחום המאה מטר מקו החוף

לשפוך את השכונות לים
לפעמים נדמה שתמיד היה פה דפוק. אבל זה לא נכון, עד לפני כשלושים שנה היו חוף ועיר במקום בו עומד הר הזבל. שם, עד שנות השבעים, היו הגלים נופלים על חוף שעליו היו עוגנות החסקות שאיתן יוצאים הדייגים של יפו לדוג ושם, מתחת להר הפסולת המכסה את הסלעים של יפו, קבורות השוניות העשירות בדגים שאת מה שנשאר מהן אפשר לראות בחוף גבעת עלייה שמדרום למדרון, ובסלעים היפים של בת ים ששיאם חוף הסלע.
הצלחנו יפה. במקום שוניות צלולות מים ועשירות בדגים, יש בין הנמל לחוף גבעת עלייה הר עצום וגדול של פסולת בניין שגובהו 15־20 מטר, רוחבו ממזרח למערב במקום הרחב ביותר הוא 300 מטר ואורכו מצפון לדרום יותר מקילומטר.
את ייבוש הים המסיבי וערמת האשפה החלה עיריית תל אביב־יפו בגיבוי מינהל מקרקעי ישראל ב־1975. הרעיון היה פשוט: להרוס את שכונות עג'מי וג'בליה ולשפוך אותן לים, להפנות את כל פסולת הבניין של גוש דן לכיוון החוף וליצור אזור ייבוש שגודלו כ־6,000 דונם. הכל נעשה ללא תוכנית מאושרת ובניגוד לחוק.
זו המחשבה הישראלית שלא מפרידה בין אדם לטבע — אם יש חוף שהאיכויות שלו שוות למפרצים ולסלעים של חוף הבונים, אם יש עיר שהיא מהעתיקות בים התיכון, מחוברת אל הים וכמוה אין לאורך כל החוף מאלכסנדריה ועד צור — כי אז נכסה את הסלעים בפסולת בניין, נהרוס את העיר ונדחוף אותה למים, נפריד בין ים ליבשה. נראה לכולם מה אנחנו יודעים לעשות. ומה אנחנו יודעים לעשות? תוכנית הייבוש היתה התחכמות ישראלית לחוק מדינה שירשנו מהאנגלים, לפיו אסור לבנות בתחום המאה מטר מקו החוף. עכשיו מותר, אבל אי אפשר, כי כששפכו את הפסולת, לא חשבו על הסדר. כדי לבנות על ערמת פסולת, צריך להשקיע הרבה כסף בביסוס הבניינים. איזה מזל שהמחשבה הישראלית מחסירה פרטים קטנים, אבל הכרחיים.

איך הופכים פסולת לזהב
אלא שעיריית תל אביב־יפו לא לקחה בחשבון את תושבי עג'מי וג'בליה שהתאגדו לעמותה בשם "יפו יפת ימים" ויצאו למאבק ציבורי נגד ההריסה, הייבוש והשחתת החוף והים. המחאה הציבורית, האזרחית והתקשורתית שהתעוררה לא הצליחה לעצור את הדחפורים ההורסים, את פינוי התושבים מבתיהם תוך כדי הריסת אלפי מבנים מהיפים בארץ (מנחם גולן תיעד את הריסת השכונה במחזמר "קזבלן" שצולם בה), את משאיות הפסולת ואת בניית שובר הגלים הגדול והלא חוקי שמתחיל מהפינה הדרומית של נמל יפו ונמשך עד לראשיתו של מפרץ הזכוכית.
הסיבה שבניית קיר הים נעצרה שם היא מכיוון שעמותת "יפו יפת ימים" הכינה תשתית עובדתית והעבירה אותה ל"ראביטה", האגודה למען ערביי יפו שהגישה ב־1987 בג"ץ נגד שפיכת הפסולת הלא חוקית, וב־1988 הורה בית המשפט לעצור אותה. קטע החוף הקטן והצר שנותר ליפו מקצה הר הזבל ועד מתחת לבתי הקברות הנוצרי והמוסלמי הוא בזכות הפעילות הציבורית ובג"ץ.
עיריית תל אביב־יפו מעולם לא התנצלה על הנזק וגם לא עשתה כדי לתקן אותו. ב־1993 החליטה המועצה הארצית לתכנון ובנייה שעבור אזור הר הזבל תיערך תוכנית מפורטת להרחבת מפרץ הזכוכית ולהחזרת החוף לקו המקורי, תוכנית המבוססת על החלטות המשרד לאיכות הסביבה. למרות ההחלטה, ממשיכים המינהל והעירייה לשרך את דרכיהם. קשה להם להיפרד מהר הזבל. קודם היה שם ים, עכשיו יש אדמה חדשה — לא חוקית, פסולת – אבל האלכימאים של מינהל מקרקעי ישראל חושבים, כדרך האלכימאים, שמפסולת אפשר לייצר זהב. העירייה עדיין דבקה ברצון לייבש עוד ים ולבנות מרינה בתוך הר הזבל.

מדרון יפו. הר עצום וגדול של פסולת בניין באורך של יותר מקילומטר | צילום : דורון הורוביץ

עוד אפשר לתקן
בחורף של 2003 שפך הצבא מאות טונות של חומר מצעים לבן, והציב עליו סוללת פטריוט מיותרת. הקצין האחראי סירב להזיז את הטרקטורים הכבדים שעמדו בטלים שלושה חודשים כדי שינקו את החוף. ביקשתי, הסברתי, ניסיתי שייצא משהו קטן וטוב ליפו מהמלחמה בעיראק. הוא פחד שהגלגלים שלהם יירטבו. כשהצבא עזב, למרות מכתבים לשרה לאיכות הסביבה, לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולעיריית תל אביב־יפו, נשארו המצעים על הר הזבל. "טוב מאוד", אמר לי המשנה למנכ"ל העירייה, שלום אלקיים. "זה כדי שהזבל לא יצוף". רעיון גדול. בוא נתכסה בשמיכת זבל כדי שהזבל שמתחת לא יראה אור יום.
האמת היא שלא מסובך לתקן את מה שנעשה. אם מחשבים את כל הפסולת שבמדרון, מדובר בכמיליון טונות. לפנות מיליון טונות זה אומר משהו כמו מאה אלף משאיות. כפול 400 שקל למשאית זה אומר ארבעים מיליון שקל, בערך שמונה מיליון דולר. כסף קטן בשביל העיר הכי עשירה בארץ כדי להחזיר לה חתיכת חוף שערכה לא יסולא בפז.
אבל אפשר לעשות את זה עוד יותר זול וחכם.
ב־2001 ערכתי ניסוי עם עמית יפת ורובי זלוף מעיריית תל אביב־יפו. הם הקצו לי טרקטור למשך חודשיים. הטרקטור הסיע את העפר לגבול הגלים, והמים הסיעו את העפר והשאירו את הסלעים על החוף. תשעים אחוזים מהמדרון הם עפר ולא צריך לפנות אותו לשום מקום – צריך לתת לגלים לקחת אותו, וכך מטייבים את הים בחומרים אורגניים, בונים את החופים שנהרסים מצפון. אין חומרים מזהמים במדרון, ואת הסלעים מפנים אחר כך למקום מוסדר. אפשר גם לנסות ולהשתמש בתותחי מים לפירוק הסוללה כמו שעשו המצרים לסוללה הישראלית לאורך התעלה. באמת לא בעיה להיפטר מהרע. יש לפחות חמישים דרכים, כמו שאומר פול סיימון.

עדיף כסף על יופי
הרבה שנים אני נאבק בהר הזבל. בינתיים רק הים והשמים עוזרים במאבק נגד הר הפסולת של העירייה. לפעמים אני חושב לעצמי מה בדיוק דפוק במקום הזה שאנשים נכנעים לכסף ולברוטליות כאילו הם חייבים. למה אין פה הצלחה לקו העדין של היפה, של הנשימה הנכונה, לכל אותם דברים שלא צריך אותם אבל אי אפשר בלעדיהם. יפו היא עיר שעד שנות השבעים ירדה לים, אנשים הלכו לאורך החוף, סוסים דהרו, דייגים העלו סירות ותיקנו רשתות, ילדים רצו ישר מהרחוב לים בלי חציצה. אנחנו בעצמנו ניתקנו את העיר. למה? ממה נבהלנו? מה רצינו להשיג?

תוכנית מתאר מדרון יפו מספר 2236 שאושרה ב- 1995. יצירת פארק חוף ציבורי, בניית 450 יחידות דיור והקמת מתחם מלונאות בצפון האיזור

ולכן אני הולך לים בסערות, תוקע מקלות על קצה מצוק הפסולת כדי לראות כמה הים והגשם אוכלים ומפוררים את המצוק המכוער. השמים איתי. הסערות המבורכות של החורף מכבידות ממים את קצות מצוק הפסולת ואלו גולשים לים ונישאים עם הזרם הים תיכוני צפונה, לכיוון חופי תל אביב והרצליה, מרבידים עליהם חולות, מפוררים את נתזי הזכוכיות, מעגלים אותם באופן בלתי נלאה ומרביצים אותם על חוף המפרץ שגשמי הזעף והסערות יצרו מאז נעצר הייבוש לפני 15 שנה, מרצפים את החוף בחלוקים צבעוניים שאני מביט בהם בחיבה אחרי שאני חוזר משחייה לתוך הים.
ומה יהיה העתיד? העתיד מורכב מהלוחמה היומיומית  נגד המדרון שרובץ כמו אבן משתקת על חוף ימה של יפו, מפריד אותה מהים, משדר את כל התוקפנות הבוטה והמזלזלת של הממסד כלפי אזרחיו, את התפיסה הישראלית שגם אם זה יפה, אין מה לעשות עם זה אם אי אפשר למכור את זה.
המדרון ילך מכאן. יום אחד תגיע לכאן קבוצה של אנשים שראוי שיגיעו. מתכנן ואדריכל נוף וביולוג ימי וראש עיר ומנכ"ל מינהל שבאמת אכפת להם וישרטטו מחדש את קו החוף של יפו. מחברים בין ים לעיר. זה לא יקר, זה די פשוט וכל מה שצריך זה קצת אומץ לעשות פעם אחת את הטוב.