השחפים על המזח כבר עפו / והים השתתק ונדם / זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו / שחודרת כמו יין לדם
אני משוטטת בסמטאות יפו, חלקן זעירות וחסרות שם, והשיר הוותיק של אבי טולדנו (מילים יוסי גמזו, לחן משה וילנסקי) מתנגן לי בראש. זוהי יפו, בהחלט, ואני מהלכת בה ומסתכלת על הרחובות, בתי האבן, החנויות, המסעדות, הדוכנים והקיוסקים כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותם. עכשיו, כשעוד אי אפשר לטייל מעבר לים והתיירים מחו"ל עדיין לא פה, זה הזמן להיות תייר מקומי, להכיר מחדש את פינות החמד ונקודות החן שכמעט שכחנו שהן קיימות, כל כך קרוב לבית.
נמל יפו. האווירה והנוף מזכירים ערים ים תיכוניות במדינות אחרות | הצילומים בכתבה: רותם בר כהן
ביליתי יומיים ביפו, כולל לילה במלון מקסים, עם הליכות אינסופיות בשוק הפשפשים, לאורך הטיילת הנושקת לים, בנמל, על גבול יפו-תל אביב. תאמינו לי שאם הייתם מגיעים לעיר דומה בארץ אחרת, למשל בקרואטיה, ביוון או בספרד, הייתם נשבים בקסם וממהרים לספר לחברים על התגלית הנפלאה. אז עד שהשמיים ייפתחו, נצלו את ההזדמנות לגלות את היופי הזה, ממש ליד הבית.
אמנות רחוב על קירות ודלתות בשוק הפשפשים ובאזור הנמל
לילה בשוק הפשפשים
נתחיל במלון. מרקט האוס, מלון בוטיק מרשת מלונות אטלס, נפתח לפני כחמש וחצי שנים בלב השוק היווני, במבנה בן כ-200 שנה, שהיה שייך לכנסייה היוונית אורתודוקסית (ובאחד מגלגוליו שכן בו מטה השב"כ…). זהו מלון נעים מאוד, עם כל הפינוקים המצופים ממלון בוטיק איכותי, ועם זאת בלי שום גינונים מתנשאים. החדר שלי היה קטן אבל נוח להפליא, מעוצב בניחוח של פעם, כולל מאוורר תקרה מעץ ומרצפות בשחור-לבן בחדר הרחצה, לצד פינוקים עכשוויים, כמו מכונת אספרסו. בחלק מהחדרים יש מרפסת, שלי צפתה אל הרחוב הצר שבקדמת המלון ועל בתי האבן היפים. רוח קלילה שבאה מהים הביאה עמה ריחות של קיץ ים תיכוני.
הנוף ממרפסת החדר במלון מרקט האוס
לפני שאתם יוצאים מהמלון כדי לטייל ברחובות יפו, אני ממליצה לשבת קצת בלובי המזמין, על אחת הספות הרכות ולעלעל בספר או במגזין אמנות. בכל יום, בין 17:00 ל-19:00, תוכלו ליהנות פה מיין, בירה או שתייה קלה ללא תשלום. וזה לא הכל: אורחי המלון יכולים לקבל, ללא תשלום, אופניים ולהצטייד בקבלה במגבות חוף ומים מינרליים, לטיול בעיר או לאורך הים, כולל הטבילה המתבקשת… כמנהג הימים האלה, מזנון ארוחת הבוקר העשיר הוחלף בצלוחיות אישיות עם סלטים וגבינות, סלסלת לחמים אישית וחביתה, שקשוקה או בוריק המוגשים אליכם ישירות מהמטבח לשולחן (מלון מרקט האוס, רחוב בית האשל 5, יפו. טלפון: 03-797-4000, אתר אינטרנט).
חדר (למעלה) והלובי של מלון ומרקט האוס. מלון בוטיק מקסים בשוק הפשפשים | צילומי המלון: נתן דביר
מהמלון, אתריה המוכרים ופינות החמד הפחות מוכרות של יפו – כולם נמצאים במרחק הליכה (או רכיבה קצרצרה על אופניים). הקרוב מכולם הוא שוק הפשפשים. אם בימים שלפני הקורונה סמטאות השוק היו מלאות והומות בכל שעות היום והלילה, בעיקר בסופי שבוע, הרי שכעת, כשהחנויות, הדוכנים, המסעדות והברים רק חזרו לפעילות, והתיירים עוד לא מגיעים, נעים מאוד להסתובב פה, למרות שהלב קצת נצבט למראה המקומות שטרם התמלאו בקונים או סועדים. זאת הזדמנות מצוינת להציץ לחנויות הרהיטים, להתעכב ליד דוכן כזה או אחר, למצוא מציאות בכמה שקלים, כולל דברים שממש לא תכננתם לרכוש, אבל מי יכול להתאפק… ואז, בערב, לחזור ולשבת באחד מבתי הקפה והמסעדות, בשולחן בחוץ, באוויר החופשי, וליהנות מאוכל ים תיכוני מצוין וקצת (או הרבה, על פי בחירתכם) אלכוהול שיעצים את השמחה.
שוק הפשפשים. תמצאו כאן הכל מכל, כולל דברים שלא חשבתם שאתם צריכים…
מהשוק, אפשר לחצות בקלות את רחוב יפת הסואן ולהמשיך לאורך הטיילת, עם נוף נפלא של חופי תל אביב-יפו, אל הנמל.
אמנות רחוב וים
שני דברים שאני אוהבת כל כך, אמנות רחוב וים, נמצאים בשפע ביפו. אם אתם חובבי גרפיטי וציורי רחוב, פשוט צאו אל שוק הפשפשים והרחובות הנושקים לו ומשם אל הנמל. כל שעליכם לעשות זה לפקוח עיניים ולהכין את מצלמת הטלפון… התוצאות יגיעו בקלות ובמהירות, עם אינספור ציורים ססגוניים שמעטרים את הקירות, הדלתות ותריסי החנויות המוגפים.
זוג יונים על הסלעים בדרך לנמל יפו. ברקע – רבי הקומות של תל אביב
בכניסה לנמל מכיוון חומת הים, כדאי להתעכב בקיוסק-קפה ויסטה. קנו לעצמכם קפה קר או כוס יין ושבו על אחד מספסלי העץ המשקיפים אל המים. נוף כזה הוא לא דבר של מה בכך, ודאי לא בשיטוט עירוני. מכאן, כמה צעדים ואתם מול סירות הדייגים שמטלטלות קלות בנמל, ואם הגעתם בשקיעה, תיהנו מבונוס צבעוני ומקסים.
נמל יפו בשקיעה
האמריקאים, הגרמנים והיהודים המשיחיים
בספטמבר 1866 הגיעה לארץ ישראל קבוצה של נוצרים אמריקאים, ובראשם הכומר ג'ורג' אדאמס. חברי הקהילה, שמנתה אז מעל 100 אנשים, סברו כי ההתיישבות בארץ הקודש תזרז את חזרתו של ישו ותביא עמה את הגאולה. הם התיישבו מצפון לחומות יפו, שם הקימו את בתי העץ שהביאו עמם מפורקים מארצות הברית, בני שתי קומות כל בית. אלא שמחלות קשות, משברים כלכליים וסכסוכים פנימיים הובילו לפירוק הקהילה ואנשיה חזרו לארצות הברית שנים ספורות לאחר שהגיעו.
בתי העץ שהביאו איתם האמריקאים במאה ה-19 שופצו והפכו למגורים יוקרתיים ונעימים בלב ההמולה העירונית
בתי העץ הנאים עמדו שוממים במשך שנים אחדות עד שהמושבה יושבה מחדש, הפעם על ידי טמפלרים שהגיעו לישראל מגרמניה והקימו מושבות במקומות שונים בארץ, בהם חיפה וירושלים. הטמפלרים שיפצו את בתי העץ של האמריקאים, הוסיפו להם בתי אבן, פתחו בית מרקחת, מנסרה, בית בד וטחנת קמח והקימו כנסייה, כנסיית עמנואל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהטמפלרים גורשו מהארץ בשל תמיכתם במולדת גרמניה, המושבה האמריקאית-גרמנית שוב ננטשה.
הצריח של כנסיית עמנואל מתנשא מעל הבתים והגינות של המושבה האמריקאית-גרמנית
היום זהו מקום מרתק ומקסים לטיול רגלי. בתי העץ בני הקומתיים הפכו למקומות מגורים נחשקים ויוקרתיים, מעין כפר קטן בלב העיר הסואנת מאוד. הם משמשים למגורים פרטיים ואי אפשר לבקר בתוכם, אבל בהחלט מומלץ לטייל כאן, להתפעל מהאדריכלות המיוחדת, שאופיינית כל כך לניו אינגלנד, משם באו הנוצרים האמריקאים, ומהגינות הפורחות. מעל בתי השכונה הקטנה מתנוסס הצריח של כנסיית עמנואל, שבנו הטמפלרים. בזמן הביקור שלי, הכנסייה היתה סגורה למבקרים בשל הקורונה, אבל ההליכה סביבה ובאזורה היא בהחלט בגדר הפתעה נעימה ומומלצת מאוד (כנסיית עמנואל, רחוב בר הופמן 15).
עוד קצת צבע יפואי, הפעם בסמטה בשוק היווני
מול הכנסייה, בחצר היפה של בית עמנואל (רחוב אורבך 8), אני פוגשת את פדרו, שנולד בברזיל, התחתן עם אישה מפינלנד, ילדיהם נולדו באנגליה והיום הם גרים בישראל. בית עמנואל הוא בית הארחה צנוע ומרכז של קהילת היהודים המשיחיים. פדרו, שמנהל את המקום ("אני גם הגנן", הוא מכריז בחיוך), שמח לשוחח עם עוברת אורח, לספר על השכונה ולגלות שהוא מעביר ערבי שקופיות עם צילומי זכוכית מהמאה ה-19 של אתרים בארץ ישראל, שמצא בלונדון.
אני מזגזגת בין צפון יפו לדרום תל אביב, עוצרת לקפה בסניף המקסים של בית הקפה-מאפייה אורבן בייקרי (רחוב ניצנה 14), ולא מפסיקה לצלם את ציורי הקיר והגרפיטי. יש משהו שובה לב באופן מיוחד בשילוב הזה, של דתות ואמונות, צמחים פורחים וקירות אבן, סמטאות צרות ובתים בני מאה שנה ויותר. זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו, אני מזמזמת לעצמי, ויודעת שהיא בהחלט חדרה לי לדם.