חגיגות יום ההולדת של בודהא בעמק קטמנדו, נפאל, החלו לפנות בוקר.
אלפים צעדו במעלה גבעה תלולה בדרכם אל מבנה מקודש, נושאים בידיהם נרות, קטורת ומנחות. בהגיעם לרחבת המבנה הצטרפו המאמינים אל ההמון שכבר הקיף אותו בכיוון השעון. באיזור זה של העולם מקיפים את המבנים המקודשים כך שיד ימין, זו שאינה  | פסל של בודהא בעלייה לגבעת סוויאמבהונאת. אל לנו לטעות בארשת פניו המנומנמת. כמי שהגיע לנירוונה, מופיע הבודהא לא אחת כמי שלסביבה אין כל השפעה עליו והוא שקוע בתוך עצמו. האוזניים המוגדלות הן אחד מ-75 סימנים המופיעים על גופו. תנוכי האוזניים המנוקבים הם עדות לעדיים שהסיר מעליו בודהא, כשעזב את ארמון הולדתו ויצא לדרך החיפושים |
משמשת לניגוב האחוריים, מופנית לכיוונם. חריגה מנוהג זה תתפרש כזלזול בוטה. המאמינים שעמדו סמוך למבנה סובבו בימינם את גלגלי התפילה הקבועים בקירותיו; אחרים העבירו באצבעותיהם את חרוזי מחרוזות המאלה, שבהן 108 חרוזים כנגד 108 שמותיו של הבודהא.
נוף מלא השראה של עמק קטמנדו ושל הפסגות הסוגרות עליו מצפון נשקף מהגבעה הזאת, הנקראת הסטוּפה של סוויאמבהונאת (Swayambhunath) – יד זיכרון לבודהא ואחד מהתילים המקודשים הפזורים בהודו, בסרי לנקה, באינדונזיה, בנפאל ובמרחבי העולם הבודהיסטי כולו.
חגיגות יום ההולדת של בודהא נערכות מדי שנה במרכזים שונים של העולם הבודהיסטי במהלך הירח המלא של חודש ואיסקה, המקביל לחודש העברי אייר ולחודשים אפריל־מאי בלוח הגריגוריאני. השנה נחגג יום ההולדת ה־2,564, אולם למניין השנים המדויק אין כל משמעות עבור הבודהא עצמו. לפי האמונה הבודהיסטית, מאז שהגיע להארה לפני יותר מאלפיים שנה, השיג הבודהא את כל שחפץ בו, והוא נמצא מעבר להבלי העולם הזה. החגיגה הגדולה נערכת בהשראת הדרך שבה הלך והתורה שהפיץ, והיא נועדה לקדם את המאמינים שעדיין צועדים במסלול הארוך והקשה אל הנירוונה, שפירושה המילולי בסנסקריט הוא "כיבוי" – שחרור מוחלט מהשעבוד למאוויים והיעלמות התשוקות.
סיפור חייו וגלגוליו של בודהא עבר בקהילה הבודהיסטית מדור לדור במשך יותר מאלפיים שנה בגרסאות שונות. לפי המסורת המקובלת ביותר, במחזור החיים האחרון שלו נולד בודהא כבן אנוש בשנת 563 לפני הספירה, בחורשת עצים בגני לומביני (Lumbini), לא הרחק מדוואדהא (Devadaha) שבדרום נפאל.
הוא נולד כנסיך, שזכה לשם סידהארתא ("זה שייעודו הגשמה") גאוטמה, חי בחצר מלוכה ונהנה מחיי מותרות. למרות הנסיונות למנוע ממנו לראות את אופיו האמיתי של הקיום, יצא הנסיך כמה פעמים אל מחוץ לחומות הארמון והתוודע לסבל האנושי, לזִקנה, לחולי, למוות וגם לנזיר מקבץ נדבות, שחיפש את האמת ואת האושר. גאוטמה החליט לוותר גם הוא על התענוגות הגשמיים, פרש מן החברה ויצא למסע נדודים בחיפוש אחר דרכים להתגבר על הסבל.
לאחר שש שנות סגפנות, שבהן עבר התנסויות מגוונות וקשות, החליט גאוטמה לסלול לו דרך משלו, דרך ביניים בין התמכרות לתענוגות ובין עינוי עצמי, שזכתה לכינוי "דרך האמצע". לפי המסורת, התיישב גאוטמה בתנוחת לוטוס מתחת לעץ (שבעתיד ייקרא על שמו, עץ הבודהי, "עץ ההתעוררות") בבודה גאיה (Bodh Gaya), ונשבע שלא ימוש ממקומו עד שיגיע להארה סופית ומלאה. בליל הירח המלא של חודש ואיסקה השלים בסופו של דבר גאוטמה את משימתו, שחרר את עצמו מהמעגל האינסופי של הלידה מחדש והפך לבודהא.
במובנים מסוימים היתה הארתו פסגת הישגיו, אולם השיעורים שנתן אחר כך, במשך 45 השנים עד לפטירתו, הם שהניחו את היסודות למורשתו הארוכה ולהתפשטות הבודהיזם.
אמונה בדרכו של הבודהא
בודהא אינו מוגדר בבודהיזם כאל, אלא כאדם שהתעלה על עצמו בחיפוש פנימי ובדבקות במטרתו הנשגבת. ככזה, לא מפליא שהמאמינים בדרכו מציינים ברוב טקס את התאריך החשוב בחייו, שמשמעותו משולשת: לפי האמונה, יום ההולדת  | אחת מהמאמינות שפקדו את סאווימבהונאת הגישה את קערות המנחה שלה ולאחר מכן נסמכה על זרועו של אחד מפסלי הבודהא. היא לא לפתה אותו בעוז, אלא הניחה אצבעותיה מתוך הכרה ממשית בנוכחותו. נראה שמגע זה גם לה לחוש בטוחה ושלווה. האשה נותרה במקומה, נסמכת על בודהא דקות ארוכות |
של בודהא הוא גם יום עלייתו השמימה, וחשוב מכך – היום שבו זכה בהארה.
אמונה זו, אשר לפיה אירועים מרכזיים בחייו של אדם מואר מתרחשים במעגליות מושלמת באותם תאריכים, קיימת גם ביהדות. כך, למשל, מקובלת מסורת דומה לגבי רבי שמעון בר יוחאי, הוא הרשב"י. מסופר שהוא נולד, הוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא ועלה השמימה באותו יום ממש – י"ח באייר, הוא ל"ג בעומר.
לפי המסורת, שלוש נקודות המפנה המרכזיות בחייו של הבודהא התרחשו בזמן פורנימה, כשהירח נמצא במילואו. הלבנה המלאה משולה לערנות ולמודעות. היא ליוותה את הבודהא כל חייו, וממשיכי דרכו דבקים בה. יום הולדתו של בודהא הוא חג המסמל יותר מכל את השחרור ואת החירות. החג נחגג באביב, כמו פסח – חג החירות ביהדות. האביב גדוש ברכות, והטבע מעתיר עלינו שפע רב. בעונה זו קל לאנשים לחזק את אמונתם בבשורות איחוד והרמוניה ולפעול להגשמתן.
במהלך חגיגות יום ההולדת מבקשים המאמינים להיצמד ביתר דבקות לדרך שבה הלך בודהא, להביא לגאולת נפשם, נפשות קרוביהם ונפשות כל היצורים החיים עלי אדמות, בין השאר באמצעות הקדשת מנחות וסמלי שפע ופריון לכוחות עליונים. החגיגה בנפאל עמדה בסימן סינתזה בין הינדואיזם לבודהיזם, האופיינית לחלקים נרחבים במדינה. סביב הסטופה ישבו מוכרי בינדו (Bindu, בסנסקריט: טיפה, נקודה), בגדיהם מלוכלכים באבקה אדומה. תמורת סכום פעוט סימנו את מצחי המאמינים בכתם, המסמל נאמנות דתית. על פי אחת המסורות הוא מסמל גם שאיפה להגיע להכרת העל, המתבטאת בפקיחת העין השלישית. מנהג זה מקובל בעיקר בפולחן ההינדואי בהודו, אך בנפאל הוא פעפע אל הפולחן הבודהיסטי. סביב הסטופה הדליקו נרות והגישו צלחות מנחה גדושות ומסוגננות.
באחת הפינות יצקו המאמינים חלב לתוך בור גדול. החלב עורבב במים ובסיד. בהמשך הועלתה התערובת אל הסטופה ונוצקה על בסיסה העגול, דמוי הקערה ההפוכה. לפי אחת המסורות, קערה הפוכה זו מסמלת את הקערה שנשא הבודהא כשהיה קבצן. לאחר שבחר ב"דרך האמצע" בדרכו להארה, הניח את הקערה הפוכה על פיה. הצבע הלבן של החלב והסיד מסמל בבודהיזם טוהר ונקיון נפש, ההולמים את האמונה בדרכו של הבודהא. בהינדואיזם ובבודהיזם הנפאלי, הרווי בהשפעות הינדואיסטיות, החלב מסמל גם שפע ונדיבות. סגולות לשיפור הקארמה
בשעות אחר הצהריים של אותו יום התקיימה חגיגה גדולה סביב הסטופה של בודהאנאת (Boudhanath) – המעוז הטיבטי בעמק קטמנדו. בודהאנאת, השוכנת מצפון לקטמנדו, היתה מרכז דתי עבור הטיבטים מאות שנים לפני שהתיישבו כאן פליטים רבים, שנמלטו ב־1959 מטיבט הכבושה על ידי סין (ראו "מסע אחר" 89). לאחר שהתמודדו עם קשיי המסע וחצו את הרי ההימלאיה, נהגו הסוחרים הטיבטים לעצור בבודהאנאת ולהתפלל טרם כניסתם לקטמנדו. כך עשו גם בדרכם חזרה צפונה.
אף שמדובר באותו חג, האווירה בבודהאנאת היתה שונה לחלוטין, רגועה והדורה יותר. חלק מהמאמינים סבבו את הסטופה תוך כדי השתחוויות חוזרות ונשנות, אחרים מלמלו בלחש תפילות ומנטרות. סביב הסטופה הובערו אלפי נרות חמאה קטנים. את מקום ציירי הבינדו תפסו מוכרי ציפורים. יום ההולדת של הבודהא נודע כבעל סגולות מיוחדות לשיפור הקארמה. אפשר לשפר את הקארמה על ידי מתן צדקה לנזקקים או על ידי שחרור בעלי חיים מכלאם. המאמינים קנו את הציפורים מלוכדיהן ושילחו אותן לחופשי.
מדי פעם נשמעו חצוצרות והלמות תופים. תהלוכות חגיגיות בישרו על הגעתו של לאמה מכובד זה או אחר. הלאמות רמי המעלה סבבו את הסטופה כשהם רכובים על פילים. בינתיים ירדה חשכה, והיה מי ששב ויצק מקומקום חמאה מותכת כדי שהנרות, כמו האמונה, לא יכבו. |
