טיקאל, גואטמלה: אדון קקאו בונה הרים

הנה אני צועד ביערות הגשם הירוקים והאינסופיים, מטפס לאיטי במעלה פירמידה מספר ארבע, מגיע לסולם הקטן שבחלקה העליון, עוד צעד קטן ואני ניצב על ראשה הקטום. אני יושב, ומולי נפרס אחד המראות המופלאים: אופק רחב מלא ביער הגשם, והפירמידות הניצבות בהוד ובהדר מתנשאות מעלה וחוצות את הקו של חופת היער. יש לפירמידות סיפור שהן שומרות בקפדנות. זהו סיפור על פאר תרבותי, על בנייה הנדסית יוצאת דופן, על עיר שרב בה הנסתר על הידוע והמוכר.

הפירמידות של טיקאל ממוקמות בחלק הצפון־מערבי של גואטמלה, בתוך יערות הגשם הטרופיים של איזור פטן (PETEN), קרוב לעיר פלורס (FLORES). מה שמעורר עדיין את תמיהת החוקרים הוא כיצד בנו בני המאיה פירמידות אלה, שגובהן עשרות מטרים, ללא כלי מתכת ובלי שהשתמשו בגלגל; ובכלל, כיצד תרבות שעולמה הרוחני והמתמטי היה מפותח כל כך, נותרה מבחינה טכנולוגית בעידן האבן.

כשאני מנסה להיכנס לתוך עולמם של בני המאיה, ברור לי שהשקפת עולמם שונה וכי הם משלבים את העולם הרוחני בחיי היומיום. שכן רק אמונה, משמעת, נחישות ומסירות יכלו להרים את הפירמידות של טיקאל גבוה מעל קו היער. איש המאיה תפס את חייו על פני אדמה כשילוב של עולמות השמים עם העולמות הנסתרים מתחת לאדמה.

למה פירמידות?
בשביל הכניסה לאתר עומד עץ צֵייבָּה (CEIBA, קפוק) גדול. הוא חוצה את אפיריון היער ומגיע לגובה של 60 מטרים. הצייבה הוא סמל לאומי בגואטמלה, אבל הוא גם עץ מקודש, כי הוא מסמל את עץ העולם ה־WACAH CHAN – המקשר בין 13 הרמות שבשמים, עולם האדמה ותשעת המדורים של עולם האופל הנסתר, עולם הקסיבאלבה (XIBALBA).

צורת העץ דומה לצלב, אבל חשיבותו בכך שהוא מתאר את המרחב האוניברסלי לפיתפיסת בני המאיה. הנוכחות שלו בכניסה לטיקאל היא סמלית: עבור תושבי המקום היתה העיר מרחב אוניברסלי, ולא מטרופולין מקומי בלבד.

בני המאיה האמינו בקדושת הטבע. ההרים קדושים, וכמוהם גם האגמים, הסנוטה (CENOTE) – מאגרי מים טבעיים במערות העשויות מאבן גיר – והמערות. המערה היא פתח קדוש וחשוב, כי דרכה ניתן להיכנס אל עולם האופל. לפי האמונה המקומית, כדי שתגיע לדרגות השונות של השמים, על הנשמה לעבור לפני כן בכל מדורי האופל. שם, בעולמות החשוכים, עליה לנצח את האלים הרעים במשחק הכדור המפורסם של בני המאיה.

אז למה פירמידות? טיקאל בנויה באיזור מישורי יחסית, בו אין הרים גבוהים. הפירמידות מחליפות, למעשה, את ההרים המקודשים. המקדש הקטן, שפתחו היחיד המצוי בראש הפירמידה מייצג את הפתח לעולם האופל, הוא החלק החשוב ביותר במבנה.

הפירמידה כולה היא מבנה מעניין, שמשתלב היטב בתפיסה הקוסמולוגית של המאיה. בני עם זה חילקו את העולם לארבע רוחות השמים: מזרח, שצבעו אדום, הוא המקום החשוב ביותר, כי משם באה השמש; מערב הוא המקום בו השמש שוקעת, ולכן צבעו שחור; הצפון, שאין לו שום יחסים עם השמש, צבעו לבן; והדרום, שדרכו עוברת השמש – צהוב. באמצע נמצא עץ העולם. אם מיוצגת כל רוח מרוחות השמים בפאה, וכל הפאות יתחברו בנקודה אחת במרחב תלת־ממדי, יתקבל מבנה הפירמידה. החתך בין צירים דמיוניים המחברים את קירות הפירמידה יוצר צלב – סימבוליקה מושלמת של מבנה הנדסי, שבני המקום מייחסים לו תכונות אנרגטיות, העשויות לעזור בריפוי.

ברמה המעשית, היוו הפירמידות שילוב של קבר ומקדש. כל פירמידה בטיקאל, מלבד פירמידה מספר שתיים, בנויה מעל קבר של אחד המלכים החשובים, ובקצה הקטום של כל אחת מהן נמצא מקדש ששימש לפולחן.

מבנים שכיחים נוספים בטיקאל הם הסְטֶלוֹת, אותן אבנים מלבניות הניצבות על הקרקע, ולפניהן אבן מזבח עגולה ואופקית. גם הסטלות קשורות למרחב הסמלי הכללי של היקום: הן מסמלות אבנים שתולות, או כפי שקראו להן בני המאיה, "עצים מאבן"; סימבול המייצג את עץ העולם.

מקומה של טיקאל מפתיע במקצת, שכן אין מים באתר וגם לא בסמוך לו. יש הטוענים שהמקום נבחר בשל הגבעה הקטנה, שמאפשרת לערוך תצפית על האיזור ולנצל טוב יותר את הרוחות המצננות. סיבה אפשרית נוספת היא שכיחותה של אבן הצור, שבני המאיה השתמשו בה להכנת סכינים, ראשי חיצים ואלות. שפע של אבן צור, פירושו כלים משובחים ואפשרויות סחר נרחבות.

בטיקאל אמנם לא עובר נהר, אמר לי אחד המדריכים המקומיים, וגם אין מקורות מים אחרים, אבל היא ממוקמת על צומת דרכים אסטרטגי המקל על המסחר ועל השליטה בעיר. על דבר אחד אין ויכוח: המבנים הגדולים, המתנשאים לגובה 25 מטרים ביער הגשם הטרופי, הופכים את המקום למיוחד במינו.

תהפוכותיה של עיר
התושבים הראשונים הגיעו לטיקאל כנראה כ־700 שנים לפני הספירה. במאה השנייה לפני הספירה היו באיזור האקרופוליס הצפוני מבנים שונים. החוקרים מחלקים את ההיסטוריה של העיר לכמה תקופות: התקופה הפרה־קלאסית, שנמשכה עד שנת 200 לספירה; התקופה הקלאסית המוקדמת, עד 600; והתקופה הקלאסית המאוחרת, עד שנת 900. התקופה הקלאסית היתה תור הזהב של טיקאל. במהלכה נבנו רוב המבנים החשובים. אחת התעלומות הגדולות התרחשה אחר כך: אתרי המאיה באיזור יערות הגשם ננטשו, והתושבים נדדו צפונה לחצי האי יוקטאן.

בשנת 250 לספירה היתה טיקאל מרכז דתי פולחני ומרכז שלטוני תרבותי. המלך יאקסמוץ' קסוק (YAX MOCH XOC), ששלט בעיר בסביבות שנת 230, הקים שושלת שתרמה לגדולתה. תחת שלטון יורשו, שכונה "כף רגל היגואר הגדול", ששלט בסוף המאה השלישית לספירה, אימצה התרבות המקומית שיטת לחימה ברוטלית, שדמתה לשיטת הלחימה של בני טאוטיהוואקאן שבמרכז מקסיקו. במקום לפגוש את האויב בשדה הקרב, הקיפו היחידות הלוחמות את חיילי האויב והסתתרו בין עצי היער, וכשהמארב היה מושלם השליכו חניתות והרגו אותם מרחוק.

בתוך זמן קצר הפכה טיקאל למרכז של כל איזור פטן. מעריכים כי באמצע המאה השישית היה שטחה של העיר 30 קילומטרים רבועים, והתגוררו בה כ־100 אלף איש. היא היתה אז העיר השנייה בגודלה ביבשת אמריקה, אחרי טאוטיהואקאן (TEOTIHUACAN).

בשנת 553 עלה אדון המים לשלטון בממלכת קראקול (CARACOL) השכנה (דרום־מערב בליז של היום). הוא היטיב לנצל את שיטות הקרב של לוחמי טיקאל, ובתוך זמן קצר כבש אותה והקריב את מלכה לאלים. עד סוף המאה השביעית סבלה טיקאל מעול הכיבוש של הממלכה השכנה, עד שעלה שם לשלטון אדון קקאו (AH CACAU). בתרבות המאיה נחשב הקקאו למשקה האלים, ובני המקום האמינו כי בגן העדן יושבים אנשים בצל העצים ושותים שוקו. שמו של אדון קקאו, המעורר בנו חיוך, נחשב לפיכך לשם מכובד. אדון קקאו עשה רבות למען טיקאל. הוא החזיר לצבא המקומי את כוחו ועוצמתו והחל בעבודות בנייה נרחבות. רוב המונומנטים ששרדו נבנו על ידו ועל ידי יורשיו. הוא עצמו קבור מתחת לפירמידה מספר אחת.

בתקופת גדולתה השתרעה העיר על פני 125 קילומטרים רבועים. הגרעין העירוני התפרס על 63 קילומטרים רבועים, שמהם מופו עד כה 16 בלבד. מ־4,000 המבנים הידועים נחשף רק חלק זעיר. הפארק הלאומי טיקאל כולל 576 קילומטרים רבועים, ובהם 25 אתרים ארכיאולוגיים.

רוב המבנים בעיר הם מבני פולחן ושלטון, אבל לא ברור אם טיקאל היתה עיר במובן המקובל, שכן היתה גדולה מכדי להוות מרכז לאוכלוסייה כפרית. אם היה זה כפר המספק לעצמו את המזון, היה גודל האוכלוסייה שלה נזקק לשטח גדול פי 20 מזה שעמד לרשותה. אך המסחר עם טאוטיהוואקאן, למשל, העלה את רמת החיים בה. נראה שבעיר עצמה היתה חקלאות השקיה מפותחת של שדות מוגבהים מפני הקרקע, שבהם שתלו גידולים שונים בצפיפות רבה. בצילומי אוויר התגלו תעלות השקיה וסכרים. ביצות עונתיות נאטמו בחרסיות וטיח והפכו למאגרי מים.

בקצה עולם אבוד
אוסף הנתונים עוזר לי לעיתים לדמות טוב יותר את החיים במקום כלשהו; אבל לעיתים הוא מפריע ועוצר, כי הוא מכוון אותי לחשוב על המקום באופן מסוים.

עכשיו, בדמיוני, אני עובר לאחד המקומות השקטים והאינטימיים יותר בטיקאל. אני צועד לאיטי אל הקומפלקס העתיק ביותר, אל ה־MUNDO PERDIDO, "העולם האבוד". זוהיהפירמידה הגדולה ביותר כאן, והיחידה באתר שאין עליה מקדש. ארבעה גרמי מדרגות מובילים אל הקצה הקטום, בגובה 32 מטרים. שקט פה. הפירמידה, הממוקמת בחלק הדרום־מזרחי של העיר, נמצאת מחוץ לשביל המרכזי, בו פוסעים רוב המבקרים. מקצה הפירמידה, קצת מעל גג היער, אפשר לראות את מגוון הצמחים של המקום, ובעיקר את עשרות מיני העופות.

האקרופוליס הצפוני, הניצב לצד בכיכר המרכזית, הוא מכלול של מבני מגורים ומינהל, ששימש את בני שכבות העילית | צילום: מולי שאול

בחפירות ארכיאולוגיות התגלה שהפירמידה בנויה על ארבע פירמידות פנימיות, שהקדומה בהן נבנתה בשנת 700 לפני הספירה. הרעיון לבנות פירמידה על פירמידה קיימת נובע מתפיסת מחזוריות הזמן של תרבויות מרכז־אמריקאיות פרה־קולומביאניות. המחזור הדתי חילק את השנה ל־13 חודשים בני 20 יום כל אחד, ואילו המחזור האזרחי חילק את השנה ל־18 חודשים של 20 יום ועוד חמישה ימים. הלוח הדתי והלוח האזרחי נפגשו פעם ב־52 שנה. כשהחלו מחזורי הלוחות מחדש, היה צריך לתת שוב תוקף לקדושה ולשלטון. תוקף זה התקבל בבנייה מחודשת, ולצורך זה בנו על הפירמידות הוותיקות את החדשות. זו התפיסה התיאורטית; מעשית, לא תמיד החלו פרויקט של בנייה לאחר שנפגשו שני מחזורי הזמן. הראיה, הדוגמה היחידה שנמצאה עד כה בטיקאל לכמה פירמידות שנבנו זו על זו היא הפירמידה של העולם האבוד.

קשה לשחזר
הקומפלקס המרשים ביותר בעיר הוא ללא ספק הכיכר המרכזית. סביבה ניצבות פירמידות מספר אחת ושתיים, האקרופוליס הצפוני והאקרופוליס המרכזי מדרום לו. פירמידות אחת ושתיים אינן הגבוהות באתר, אבל בגלל המבנים באיזור זה של האתר נוצר רושם שהן גבוהות מכולן.

פירמידה מספר אחת, המכונה "מקדש היגואר הגדול", נבנתה לכבודו של אדון קקאו. גובהה 44 מטרים. נראה שהמלך הדגול יזם את בניית הפירמידה בשנת 734. הוא עצמו קבור מתחתיה. למסע לעולמות נסתרים יצא קקאו עם רכוש גדול, שכלל את יגואר הג'ייד (הירקן) הגדול, שנתן לפירמידה את שמה; 180 חפצים, גם הם מאבן ירקן; 90 חתיכות עצם מגולפות וכן פנינים וכלים חדים, ששימשו לפולחן הקזת הדם בזמן טקס הקבורה. מול פירמידה מספר אחת עומדת פירמידה מספר שתיים, נמוכה ממנה בשישה מטרים. האקרופוליס הצפוני הוא קומפלקס של מבני מגורים ואדמיניסטרציה, ששימש את בני העילית. הבניין המוקדם ביותר שנחשף הוא משנת 200 לפני הספירה, מהתקופה הפרה־קלאסית. הבניין המאוחר ביותר הוא מסוף התקופה הקלאסית.

לצערם של הארכיאולוגים והחופרים, נהגו בני המאיה לפרק את המבנים הקדומים ולהשתמש בחומר הגלם למבנים החדשים. לכן מוצאים שכבות רבות של בניינים שאינן מאפשרות יצירת תמונה ברורה וסדר כרונולוגי. במהלך החפירות מצאו הארכיאולוגים כמה ממצאים מעניינים. למשל, באחד הקברים החפור בסלע מתחת לאקרופוליס נמצאה גופת כוהן ואיתו שבע גופות נוספות של בני אדם שהוקרבו לאלים או נקברו חיים איתו, יחד עם מנחות ובעלי חיים.
הכיכר המרכזית, הפירמידות והארמונות סביב לה הם מראה מרשים. אני מנסה לדמיין את הכיכר כפי שהיתה בתור הזהב – פתוחה ורחבת ידיים. אבל אז אני מגלה כי השילוב בין הפירמידות ליער הפראי יוצר הרמוניה מיוחדת במינה. מספרים שהפירמידות היו מכוסות באדום והמקדשים שבראשן היו צבועים בכחול. התמונה הזו מרחפת מול עיני. אבל אני מעדיף את האפור של אבן הגיר, שמשתלב טוב יותר בירוק של היער. לאבנים, נדמה לי, יש עוצמה רבה יותר כשהן אינן צבועות.

השילוב בין הפירמידות ליער הפראי יוצר הרמוניה מיחודת במינה. "מספרים שהפירמידות היו מכוסות באדום, והמקדשים היו צבועים בכחול, אבל לי נדמה שלאבנים יש עותמה רבה יותר דווקא כשאינן צבועות" | צילום: נלי שפר

על הנחשלות הטכנולוגית והעדרם של כלים משוכללים חיפו כנראה עבודה מאורגנת וניצול כישוריהם של העובדים. סביר להניח, כי לכל אחד מאנשי המאיה היתה התמחות מסוימת: חציבה, גילוף, קידוד מידע, אסטרונומיה ועוד. ההתמחות היתה כנראה ספציפית מאוד. כך, למשל, ייתכן שאדם אחד גילף את העיניים של הפסל, אחר את האף ושלישי את הפה. השימוש במומחיות העלה את האיכות של המוצרים ועזר למלך לשלוט, שכן לכל אחד היה מרחב צר בלבד של מיומנויות ולפיכך היה זקוק לאחרים.

הממשל דאג לקשר בין המומחים השונים וכן לחלוקה מאוזנת של התוצרת החקלאית. זו נאספה וחולקה לאנשים על פי מעמדם, תפקידם והמאמץ שהשקיעו בעבודה.

להיעלם מההיסטוריה
התבוננות בפירמידה מספר שלוש, שכל חלקה התחתון מכוסה עדיין בצמחי היער ורק החלק העליון חוצה את קו העצים, איפשרה לי להבין איך אתר כזה יכול להיעלם מההיסטוריה ולהתחבא במשך מאות שנים בסבך היער.

בשנת 1848 שלחה ממשלת גואטמלה משלחת לאיזור, בראשותם של מודסטו מנדז (MODESTO MENDES) ואמברוזיו טוט (AMBROSIO TUT). הם גילו את טיקאלוהחלו במחקר ארכיאולוגי. את המחקר המשיך ב־1877 ד"ר גוסטב ברנולי משווייץ. במהלך עבודתו באתר הוריד את משקופי העץ המגולפים מפירמידות אחת וארבע, ושלח אותם לבאזל, שם הם מוצגים היום במוזיאון המקומי.

מחקר מקיף החל רק בשנת 1881. מ־1956 עד היום מנהלים מוזיאון אוניברסיטת פנסילבניה, שבארצות־הברית, והמכון הגואטמלי להיסטוריה ואנתרופולוגיה תהליכי שימור. באמצע שנות החמישים אף בנו במקום משטח נחיתה למטוסים, כדי להקל על הגישה לאתר, ובתחילת שנות השמונים שיפצו את הדרך לאתר מהעיר פלורס הקרובה. כיום הגישה לטיקאל פשוטה ונוחה.

פירמידה מספר ארבע היא הגבוהה בטיקאל ובכל יבשת אמריקה – 64 מטרים. אם מחשבים גם את המקדש שניצב בקצה הקטום, אזי מגיע גובהה ל־71 מטרים. אני מדמיין אותה נישאת מעלה. הפירמידות, כמו ההרים, הן קדושות, כי מלמעלה יכולים בני האדם, כמו האלים בשמים, לראות מרחב שלם. ברמה הסמלית, הטיפוס לראשו של ההר, פירושו תצפית נרחבת על המציאות ואפשרות למקם את האני באופן מאוזן יותר במרחב ולבקר בעולמות האופל האישיים. כשאין הרים בסביבה, בונים פירמידות, ובאלה אפשר להשתמש לאותם צרכים. הפירמידה היא כלי של מודעות ומאפשרת גם ראייה רחבה של המציאות.

דמיון, כמו חלום, הוא סוג של מציאות. שוב אני חוזר בדמיוני לראש פירמידה מספר ארבע. פה, מלמעלה, אפשר להתנשא מעל גג היער ולנשום מלוא הריאות אוויר צח.