מי היו המטפסים הראשונים שהצליחו להגיע לפסגת האוורסט? לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה: ההיסטוריה הרשמית מספרת כי היו אלה אדמונד הילרי מניו-זילנד והשרפה הנפאלי טנסינג נורקי. שניהם הגיעו ב-1953 אל פסגת ההר בתום טיפוס מפרך משטחה של נפאל. הספקות מתעוררים לאורה של עובדה פשוטה: ב-1924 נראו שני מטפסים בריטים, מלורי ואירווין, קרוב מאוד לפסגת האוורסט, בצידה הטיבטי. הייתכן שהיו אלה דווקא שני הבריטים ולא הילרי ונורקי, שעמדו לראשונה על הפסגה הגבוהה ביותר בעולם, לפני שנעלמו ללא שוב?
מלורי ואירווין היו שניים מתוך קבוצה של מטפסים שיצאו, עם תום מלחמת העולם הראשונה, להעפיל על פסגת האוורסט. אפריקה נחשפה כבר בפני האדם הלבן ובשני הקטבים התנופפו דגלי משלחות מחקר. ענקי ההימלאיה היו הצעד הבא. האוורסט, שכונה הקוטב השלישי, הפך למטרה החשובה מכולן. האגודה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית השקיעה בשנות העשרים והשלושים הון ומאמץ, כדי להעמיד נתין בריטי ואת דגל האימפריה על פסגת ההר הגבוה בעולם. גם אם מלורי ואירווין והמשלחות האחרות לא הגיעו לפסגת ההר, אין לזלזל בתרומתם לכיבושו. חברי המשלחות הראשונות היו אלה שרכשו את הידע והניסיון שאִפשר לכבוש את ההר. משלחות מוקדמות אלה רשמו לזכותן כמה מן ההישגים הגדולים ביותר בטיפוס הרים, ועשרות שנים חלפו בטרם הצליחו אחרים להותיר הישגים אלה מאחור. אבל יותר מהכל עיצבו המשלחות הללו את עידן הטיפוס המודרני, וסיפקו לו כמה מן הדרמות הגדולות ביותר. המשלחת, שיצאה לטפס על האוורסט ב-1924, היתה ללא ספק אחת הדרמטיות ביותר, והותירה אחריה תעלומה בלתי פתורה. כתם שחור שנים רבות שמר האוורסט על בידודו, חבוי בין טיבט מצפון ונפאל מדרום. הוא אותר ב-1841 על-ידי סיר ג'ורג' אוורסט, שקבע את מקומו וגובהו. כ-80 שנים לאחר מכן לא ידע עדיין איש את הדרך אליו. על המפות הופיע האיזור ככתם שחור, וכדי למלא אותו צריך היה לצאת ולמצוא את ההר. ב-1921 העניק הדלאי-למה לאגודה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית אישור להיכנס לטיבט. המשלחת, שמנתה שמונה חברים, יצאה מדרג'ילינג, שבצפון מזרח הודו והתקדמה לכיוון צפון מערב. בליווי עשרות סבלים ויאקים, חצו חברי המשלחת את רכס ההימלאיה והיו הלבנים הראשונים שהגיעו למרגלות ההר.
חלק מחברי המשלחת יצאו לחקור ולמפות את האיזור סביב ההר, בעוד שני המטפסים הטובים במשלחת, מלורי ובולוק, החלו לטפס אל הפסגה. יומיים אחרי שיצאו ממחנה הבסיס, טיפסו השניים אל ה- RONGBUK VALLEY, והקיר הצפוני האדיר של האוורסט נגלה לעיניהם. על הרגע הזה כתב מלורי ביומנו: "לא שאלנו שאלות ולא הערנו הערות, אלא רק הסתכלנו…לא היה שום סיבוך לעין. ההר הגבוה ביותר בין הרי העולם צריך לעשות רק מחווה יחידה של הוד, כדי להיות האדון של הכל, עצום ללא ערעור בעליונותו המבודדת". למרות הסיכויים המזעריים להגיע לפסגה יצאו שלושה מחברי המשלחת למסע, והצליחו להגיע לאוכף הצפוני, שגובהו 6,990 מטרים. מלורי המשיך לבדו וטיפס כמה מאות מטרים מעל האוכף. הוא נאבק זמן מה ברוחות חזקות ובענני שלג, בטרם ויתר והצטרף לחבריו. המשלחת היתה הצלחה מסחררת. חבריה מיפו את האיזור הצפוני של ההר, מצאו דרך אפשרית להגיע לפסגה, ושלושה מהם אף הצליחו להעפיל לגובה של שבעה קילומטרים. למרות זאת היה מלורי מאוכזב קשות: כישלון הטיפוס על הפסגה העיב בעיניו על הכל. כשנשאל מדוע הוא רוצה לטפס על ההר, טבע את האמרה המפורסמת: "כי הוא שם". ללא סיכוי ב-1922 הצטרף מלורי למשלחת נוספת. הוא נחשב כבר לאישיות הזוהרת ביותר בקרב המטפסים הבריטים, וכולם ציפו ממנו לגדולות ונצורות. חברי המשלחת שיחזרו במהירות יחסית את המסלול, אותו טיפסו שנה קודם, וב-18 במאי הקימו מחנה באוכף הצפוני. יומיים לאחר מכן הוביל מלורי ארבעה מטפסים אל ההר. הם הצליחו להקים מחנה בגובה של 7,650 מטרים, והעבירו שם לילה קר וסוער. למחרת בבוקר יצאו שלושה מהם לכיוון הפסגה. לאחר יום ארוך וקשה הצליחו להגיע לגובה של 8,230 מטרים; 750 מטרים גבוה יותר מכל אדם אחר לפניהם. היתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת, ולשלושתם היה ברור שאין להם סיכוי להגיע לפסגה, ולחזור בשלום. הם החליטו לסוב על עקבותיהם וחזרו כלעומת שבאו. ניסיון נוסף של חברי המשלחת לטפס להר, תוך שימוש בבלוני חמצן, הביא את המטפסים ברוס ופינץ' עד לגובה של 8,330 מטרים, אך גם הם נאלצו להסתובב ולסגת, בגלל מזג האוויר הגרוע והלילה המתקרב. במרץ 1924 הצטרף מלורי למשלחת טיפוס שלישית שיצאה מדרג'ילינג. בערב היציאה תקפה את חברי המשלחת סדרת מחלות, שהותירה חלק מהם בלתי כשירים למשימה. ראש המשלחת, שלקה במלריה בעת ציד טיגריסים, בו השתתף לפני היציאה, נאלץ להישאר בבית וסגנו, נורטון, לקח פיקוד ומינה את מלורי לסגנו ולאחראי על הטיפוס. תנאי מזג אוויר גרועים ושלגים כבדים, שירדו על ההר, האטו את קצב הטיפוס ורק באמצע מאי נעשה הניסיון הראשון להגיע לפסגה. מלורי וברוס התכוונו להגיע לפסגה ראשונים ואחריהם נורטון סומרוול, אודל ואירווין. לכל צמד הצטרפו בני שרפה, כדי לעזור בסחיבה.
מלורי וברוס יצאו מהאוכף הצפוני בראשון במאי עם שמונה שרפות. זה היה יום בהיר, אבל קר מאוד, והעשרה התקדמו באיטיות רבה במעלה ההר. בגובה של 7,620 מטרים סירבו ארבעה מהשרפות להמשיך, הורידו את הציוד שסחבו על גבם וירדו למטה. היתר המשיכו לטפס כ-100 מטרים נוספים, שם החליטו להקים את האוהלים. הבוקר למחרת היה יפה ומבטיח, אך לתדהמת חברי המשלחת האחרים, שצפו במתרחש על ההר במשקפות, לא המשיכה המשלחת בדרכה. מלורי והאחרים נראו מקפלים את האוהל ויוצאים לדרכם כלפי מטה. מלורי טען אחר כך, שהבין שאין להם סיכוי. הנסיגה הבלתי צפויה של קבוצתו של מלורי מן ההר, לא מנעה מנורטון סומרוול וארבע שרפות לצאת לדרך, יום לאחר מכן. הם הקימו את המחנה האחרון לפני הפסגה והעבירו שם לילה מקפיא. השרפות עזבו עוד באותו ערב. מוקדם בבוקר יצאו נורטון וסומרוול לבדם לכיוון הפסגה, והגביהו יותר מכל אדם לפניהם. הטיפוס היה קשה ביותר וכוחם של השניים החל לבגוד בהם. נורטון איבד את ראייתו בהדרגה, ואילו סומרוול סבל מהתקפות שיעול עזות, שחנקו אותו ומנעו ממנו להמשיך. נורטון המשיך לבדו. הוא פילס את דרכו במאמץ עצום דרך השלג העמוק והרך, המכסה את חלקו העליון של ההר, והצליח בעיוורון כמעט מוחלט לטפס עד גובה של 8,570 מטרים. אז הסתובב והחל בירידה ארוכה, מתישה ומסוכנת. מאוחר יותר אמר, שברגע מסויים הבין שצעד אחד נוסף במעלה ההר יביא עליו את מותו. שתי נקודות זעירות בשעה שמונה בבוקר עזב אודל את המחנה החמישי, והחל לטפס לכיוון המחנה הגבוה יותר, כדי להגיש למלורי ואירווין עזרה בירידה מההר. אודל התקדם לאיטו במעלה ההר, כשלפתע נפתח חלון במסך העננים, והוא זיהה שתי נקודות שחורות זעירות עושות את דרכן באיטיות רבה לכיוון הפסגה. השניים נחשפו לעיניו לכמה שניות בלבד. הפסגה התנוססה כ-300 מטרים מעליהם. זו היתה הפעם האחרונה שנראו בחיים. האם הצליחו מלורי ואירווין להגיע לפסגה? האם נספו בדרכם למעלה או בשעת הירידה? ב-1933 מצא מטפס בריטי גרזן קרח, שהיה שייך לאחד מן השניים. הגרזן נמצא בערך בנקודה, בה ראה אותם אודל. ייתכן שממצא זה מחזק את האפשרות, שהשניים היו קשורים בחבל ונפלו אל מותם. עשרות מטפסים עברו מאז באיזור, אך לשניים או לחפציהם לא נמצא זכר. כמה משלחות חיפוש לא מצאו דבר. ב-1953 העפילו הילרי ונורקי לפסגה הגבוהה ביותר בעולם, וכבשו את ה"קוטב השלישי". בקריקטורה, שהופיעה אז בעיתון אוסטרלי, נראה הילרי כשהוא בועט בדגל, אותו תקעו מלורי ואירווין 30 שנה קודם לכן, לפני שהוא מסתובב כדי לצלם. האם מלורי ואירווין הקדימו את הילרי? ואולי צריך לשאול שאלה אחרת: האם זה חשוב אם השניים הגיעו לפסגה, או מתו בדרך אליה? בהיסטוריה של המגלים הם תמיד ייזכרו כמי שניסו. שתי נקודות שחורות זעירות על רקע השלג, העושות את דרכן באיטיות רבה לכיוון הפסגה הגבוהה ביותר בעולם. בשנת 1999 נמצאה גופתו של מלורי. התעלומה בעינה עומדת. |
10 שנים לפני שהילרי וטנסינג הגיעו אל פסגת האוורסט, נראו דמויותיהם הזעירות של שני מטפסים בריטים זוחלות לעבר הפסגה הגבוהה ביותר בעולם. מלורי ואירווין לא הצליחו לרדת מן ההר, והשאלה האם היו הראשונים שעמדו על הפסגה, לא זכתה עדיין לפתרון פורסם 17.6.15 |
נפאל: סודות ההימלאיה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3475
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 430
[name] => נפאל
[slug] => nepal
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 430
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 79
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )