טייסי המים – מחקרים תת ימיים

יוצאים לדרך
ערב היציאה נבדק הציוד. הכל, כולל הציוד האישי, צריך היה לקבל אישור. לא יכולנו לקחת למעמקים מוצרים שהכילו חומרים נדיפים, כמו אפטר-שייב, סבונים ותרופות, מוצרים בצורת אבקה ותרסיסים, כמו קצף גילוח. גם צורת האריזה נבדקה. מוצרים עם מכסים מתברגים נפסלו, משום שהם אינם מניחים לאוויר הדחוס להשתחרר בהדרגה, במהלך הציפה אל פני המים.
את הציוד עצמו ארזנו יומיים קודם לכן. הכל הוכנס לשקיות ניילון, שעליהן נרשם תוכנן ולמי הן מיועדות. השקיות הוכנסו למכלים אטומים, שנשלחו למטה. העברת המכלים דרשה מיומנות רבה. לכל מְכָל יש ברזי השוואת לחצים, ולפני פתיחתו חייבים להכניס לתוכו אוויר דחוס או לשחרר לחץ. אי הקפדה על נוהל זה עלולה לגרום לתוצאות עגומות למפעיל ולציוד.
השכם בבוקר, ה-16 בספטמבר 1995, שטנו לאסדת התמיכה שמעל ההביטאט, נפרדנו מהצוות ונכנסנו למים. רוב הבוקר הוקדש להתארגנות, פריסת ציוד, חיבור חמשת המחשבים למכשירי המדידה והזמנת ציוד ששכחנו למעלה. אחר הצהריים יצאנו לצלילה ראשונה בעומק, שהוקדשה להכרת השטח ולקביעת המקומות בהם יוצבו המטרות לבדיקת האור.
ההביטאט מהווה משכן לדגים רבים, שלעיתים מכסים אותו לחלוטין. להקה אחת אימצה את הגזיבו, וכל פעם שנכנסנו אליו, הם התחבטו בין הרגליים. דפנות ההביטאט ורגלי התמיכה מהווים משטח אידיאלי להטלת ביצים של דפדופי פסים. בדגים אלו הזכר שומר על הביצים, בעוד הנקבות עוברות ומטילות כל פעם אצל זכר אחר. הזכרים מגינים על הביצים בחרוף נפש ותוקפים כל מי שמתקרב. אחד מהם מצא מעון בדיוק מעל פתח הכניסה ותקף כל צוללן שעבר שם.
ערב ראשון מתחת לפני המים. ארוחת הערב נשלחה במכל אטום, והתחממה לאיטה במיקרוגל. היינו עייפים, אבל ההתרגשות מנעה שינה מהעיניים. בלילה רחשו הקירות. בתחילה זה נשמע כמים הדולפים מכל פינה. אחרי התקף הפחד הראשוני התברר שאלו סרטנים נקשנים, שמצאו בית על דפנות ההביטאט ובין הצינורות שבחוץ. שמענו היטב את נקישותיהם הנלהבות. ההפתעה היא שבאוויר הדחוס קשה לנחור והלילות שקטים יותר.

קירות מדברים
שעות רבות הקדשתי לתצפית מבעד לחלונות. ביום חלפו על פני החלון דגים רבים ובלילה נראו זהרורים בחשיכה הגדולה. צוללנים חובבים חלפו על פנינו מדי פעם והציצו פנימה. אחד החלונות החיצוניים נמצא בדיוק מול השירותים ולא אחת נוצרו מצבים לא נעימים.
השירותים, כמו כל מערכת הניקוז, עבדו על הפרשי לחצים. במיכל הניקוז היה לחץ קטן יותר מזה שבהביטאט, ולכן הכל נשאב לתוכו. כשיושבים על האסלה יש לשבת ברגליים מפוסקות, כדי לאפשר מעבר אוויר ובשום אופן אסור להפעיל את ידית הניקוז. פעם ביום דוחסים אוויר למכל, ואז אסור לפתוח פתח להביטאט, שכן כל הפסולת עלולה לזרום פנימה. את תוכן המכל הימי משחררים למכל מיוחד שעל אסדת התמיכה, ומשם הוא מועבר למערכת הביוב שעל החוף.
מסך הווידאו שלנו חובר לטלוויזיה, אבל לרוב חיברנו אותו למצלמת הווידאו שבחוץ וצפינו בעולם שמתחת למים. התוכנית היחידה שזוכה לפופולריות (מלבד תחזית מזג האוויר), היא "מסע בין כוכבים".
מצלמות וידאו, רמקולים ומיקרופונים מפוזרים ברחבי ההביטאט, כך שמשולחן הבקרה שלמעלה ניתן לראות את כל המתרחש, למעט כשהווילון מוגף במקלחת או בשירותים. המעקב הצמוד הטריד אותנו בהתחלה, אבל תוך זמן קצר התרגלנו אליו.
כמו בסרטי מדע בדיוני, גם כאן דיברו הקירות. כשפנינו אל הקיר בו נמצאו המיקרופונים של חדר הבקרה, קיבלנו תשובה ממישהו על פני השטח. מדי פעם דיבר "הקיר" ביוזמתו והשתתף בשיחה שנערכה בינינו, או ניסה לברר מה אנו עושים בדיוק. התקשורת הזו היתה יומיומית. לאט לאט הפסקנו לבדוק בעצמנו כמה זמן נשאר לנו לצלילה הבאה ופנינו לקיר. אנשי הבקרה בין כה וכה לא סמכו עלינו, וניהלו אחרינו מעקב צמוד. במשך הזמן כינינו את הבקרה בשמות שונים. הקריאה המקובלת היתה "בקרה", "תצפית" (WATCH) או "למעלה". אבל הכינוי החביב עלינו ביותר היה "אל", המחשב יודע הכל ב"2001 – אודיסאה בחלל".
במשך יומיים, מה-21 עד ה-22 בחודש, סער מזג האוויר. גלים בגובה חמישה מטרים נשברו על סיפון דוברת הסיוע, ומשמרת היום נאלצה לשחות לסירת ההחלפה כדי להגיע לחוף. ביום הראשון אי אפשר היה להוריד לנו ציוד ואוכל, ונאלצנו לאכול את מנות החירום ואת ארוחת הבוקר של היום הבא. לא הצלחנו גם להעביר למעלה דגים שתפסנו, או לשלוח מצלמת וידאו שהתקלקלה לתיקון. צללנו רק עם צינורות שחוברו להביטאט. צלילה עם מכלים היתה אסורה, כי אי אפשר היה להפעיל סירת הצלה במקרה של ציפה. בכל פעם שגל התנפץ מעלינו חשנו את הפרשי הלחץ באוזניים, מה שגרם לנו אי נוחות רבה. בשלב כלשהו ניתקנו את הכבלים, שקישרו את ההביטאט עם מכשירים שבחוץ, וסגרנו את הפתח. הדבר הקל על הלחץ באוזניים.

תצוגה
בלילה שככה הסערה. כמו בכל לילה, הדלקתי אור תת-מימי מעל חלון פינת האוכל, ותוך דקות ספורות התחילה תצוגה תת-מימית. דגים קטנים וגדולים טרפו מול עיני סוגי פלנקטון שונים, ומדי פעם הצטרף דיונון קטן לחגיגה. ביצי סרטנים הופיעו בענן, אחריהן התקדמו מדוזות זעירות. תולעי חץ שקופות שחו בכיוונים שונים ליעדים לא ברורים.
לפעמים היתה תצוגת הלילה מרשימה במיוחד. לילה אחד, כשהדלקנו את האור, התכסה החלון בתולעים רב-זיפיות קטנות, כתומות, ורודות ולבנות. הן היו כה רבות עד שלעיתים חסמו את האור לחלוטין. רק דג אחד הגיע כדי לטרוף אותם. לפתע ראיתי דיונון פיצפון, שאורכו כשלושה, או ארבעה מילימטרים, מנסה לעבור לצידו השני של החלון. מגוון אצטלנים (טוניקטים), יצורים דמויי שק, שמסננים מים וטורפים כל המזדמן לתוכם, עברו בסך.
ביום השני של הסערה הגיעה האספקה והצלחנו לשלוח את מצלמת הווידאו לתיקון, יחד עם כמות רבה של אשפה. ניצלתי את הזמן ושכבתי בחול, מחובר בצינור להביטאט, וצפיתי בטריגון ענק בעל מוטת כנפיים של כ-1.5 מטרים. היבטנו זה לזה בעיניים, וכמובן שמצמצתי ראשון. שני מחושנים (לובסטרים) באו לשחק איתי, אך כשניסיתי לתפוס אחד מהם הוא זינק במהירות ונעלם. מתחת להביטאט גרה טריגונית בגודל של שטיח. טריגון צעיר, בגודל מחבת, שחה אחריה לכל מקום.
הראות היתה מזופתת בגלל החול. אך לאור העובדה שהפרויקט עסק בעוצמת האור בתנאים שונים, היה בכך גם יתרון. טום ואני הצבנו לוחות צבעוניים מול אחד החלונות לצורך ניסוי, מה שהביא למקום דגים סקרניים. זוג ברקודות סקרניות במיוחד הפריעו כל כמה דקות בעבודה.
ביום השביעי ביקר בהביטאט צוות השטח שלנו ושהה איתנו כשעה. הכנו את הבית לקראת הביקור המרגש: צחצחנו את המטבחון, שאבנו לכלוך מהרצפה והכנו שפע מגבות נקיות ליד המקלחת. כיבדנו את האורחים במלאי הממתקים והצטלמנו ללא הרף.
באותו יום יצאתי לצלם דגים עם פילטרים מיוחדים. חיכיתי בסבלנות עד שהתרגלו אלי ויתקרבו למצלמה. אחר כך צפיתי עם כולם בתמנון קטן ששחררנו למים, לאחר שיום קודם תפס אותו גסטין. בסקרנות עקבנו אחרי התחפרותו בין האבנים. הוא החליף צבעים והתאים עצמו לשטח שסביבו. כמה שעות אחר-כך הכריז דריל, שראה כריש גדול מול החלון. בלילה יצא רוי לטיול, פגש כריש מנסה להוציא מחושן מחור בסלע ומיהר להימלט.
כל העת עסקנו טום ואני במדידות האור באמצעות עזרים שונים. למרות הקשיים והכשלונות הצלחנו לבצע את מרבית הניסויים. טום נזקק ליותר משבוע, כדי להפעיל את מערכת מד האור המסובכת. שימוש במד אור זה איפשר לו למדוד אורכי גל המוחזרים מכל נקודה בתמונה השלמה.

עוזבים את הבית
לאחר שהתחלנו להתרגל למגורים מתחת למים, לציוד המורכב, לדגים ובעיקר לברקודות הגדולות שגרו מעל ההביטאט וביקרו לפעמים בחדר הכניסה, היה עלינו לעזוב.
היום האחרון התחיל בדקומפרסיה (הורדת לחץ איטית ומבוקרת בתוך ההביטאט האטום). כבר אספנו את הציוד, ניקינו ואפילו הספקנו לצאת לצלילה אחרונה. בחדר הכניסה אספנו מסכות, סנפירים, משקולות בודדות ומכלי אוויר קטנים, שישמשו אותנו בעת העלייה. תדריכים אחרונים של בטיחות, שכללו דרישה לשתות הרבה, ודלתות ההביטאט ננעלו עלינו ועל קבוצת סרטנים שאספנו, והתחלנו את דרכנו למעלה. שני צוללנים מאסדת הבקרה שלחו את כולנו למיטות עם מסיכות חמצן, והקפידו על כך שנציית. רק אחרי שעה וחצי הרשו לנו לרדת מהמיטות. צוות השטח כולו הגיע לביקור מול החלון, כדי לשוחח איתנו.
תחילת העלייה לפני המים מהירה יחסית. בתוך שלוש שעות עלינו שמונה מטרים. אבל התהליך כולו ארוך ונמשך 14 שעות, כשאת המטרים האחרונים עברנו לאט במיוחד. בשבע היינו כולנו בבגדי ים מחכים ליציאה אל המים. בשמונה וחצי לבשה הקבוצה הראשונה (גלן, גסטין ורוי) את ציוד הצלילה. הסרטנים, שעלו עימם, נאטמו במכלים מיוחדים. הם עברו למדור הכניסה שדלתותיו נסגרו אחריהם והפרידו בינם לבין המדור המרכזי, שם חיכינו. לאחר דקות ספורות עשו את דרכם למעלה.
חצי שעה לאחר מכן ביקשו מאיתנו להתכונן. הלחץ במדור הכניסה ירד והדלת נפתחה. נכנסנו למדור עם ציוד צלילה ומכל אוויר קטן, הדלתות נסגרו אחרינו, הלחץ עלה במהירות והחום גבר. שני המלווים שלנו עקבו אחרינו בדאגה. בלחץ המתאים נפתחה הדלת ונכנסנו במהירות למים. מבט פרידה אחרון והחוצה. עלינו לאורך חבל, כשצוללן אחד מעלינו והשני בעקבותינו.
מבט ראשון מחוץ למים. שמיים כחולים, שמש בהירה ושלל של צבעים עזים התקיפו את החושים, שהתכהו במעמקים. מייד עם העלייה לאסדה נערכה לנו בדיקה רפואית ראשונה. אחר כך השקו אותנו והורו לנו שוב לנוח. נותרנו על האסדה תחת השגחה במשך שעתיים, כשתא הלחץ שעליה נמצא בכוננות.
משם הועברנו לדירה על החוף, שם שהינו 10 שעות נוספות במנוחה, כשרופאים משגיחים עלינו. רוי מתח שריר על האסדה והצוות הרפואי המודאג החליט להכניסו לאמבטיה של מים חמים. אם יוקל הכאב זהו אומנם, שריר מתוח, אם ייגבר זו בעית דקומפרסיה והוא יוכנס לתא לחץ. המבחן עבר בהצלחה. כך קרה שאחרי 10 שעות על החוף כבר יצאנו לארוחת ערב במסעדה כאחד האדם.