טייוואן – סין אחרת

טיפות גדולות ירדו מהשמים. היתה זאת שעת צהריים, ובטייפה, בירת טייוואן, יורדים בדרך כלל ממטרים טרופיים סוחפים בקיץ אחר הצהריים. צעדתי ברחובות, מחפש הגנה מפני הגשם. רוכב אופניים זקן עצר לידי והושיט לי את מטרייתו. בתימהון אחזתי במטרייה, אך מיד ניסיתי להחזירה לו. הוא צחק לנוכח סירובי האדיב, ותוך כדי גיחוך הוציא מסלו שכמיית גשם, לבש אותה והפליג לדרכו, מותיר בידי את המטרייה.
זה היה רק אחד המפגשים שלי עם הטייוואנים, מפגשים שהיו תמיד חוויה נעימה ומרתקת. רוב המערביים הכירו את האי הירוק והקסום, טייוואן (ששמה הרשמי: הרפובליקה של סין), מהתוויות שהופיעו על מוצרי צריכה זולים: MADE IN TAIWAN. התווית הזאת, שעד לפני שנים מעטות היתה הייצוג העיקרי של טייוואן בעולם המערבי, תמיד סקרנה אותי. לכן כשהוזמנתי על ידי נציגות טייוואן בישראל להשתתף בכנס עיתונאים בטייפה, שמחתי להזמנה. הכנס עסק בעתידה של המדינה לאור החזרת הונג קונג לידיה של סין. מצאתי מדינה מפותחת, הנהנית משגשוג כלכלי ותרבותי, ואשר ממשלתה עושה מאמצים בלתי נלאים לרצות את הקהילה הבינלאומית. מצאתי גם אנשים אדיבים ונעימים להפליא, וזכיתי במטרייה.

יופי של אי
טייוואן היא אי טרופי ירוק והררי ועוד כמה עשרות איים קטנים, 160 קילומטרים דרומית־מזרחית מסין העממית. בשל רכסי ההרים הגבוהים בצידו המזרחי של האי המרכזי, מתגוררת מרבית האוכלוסיה בצפיפות רבה בצידו המערבי.

לאי, שגודלו כפול מזה של מדינת ישראל, היסטוריה גועשת. במאה השביעית היה בסיס לשודדי ים, מבריחים ודייגים מסין. כשהגיעו לכאן הספנים הפורטוגלים ב־1590 וראו את יופיו הטבעי של המקום, הכתירו אותו בכינוי "אילהה פורמוזה" (ILHA FORMOSA), שפירושו, "האי היפה". כינוי זה דבק בו עד לאחרונה. במאות הבאות החליף האי ידיים. הוא נשלט על ידי הספרדים, ההולנדים ואחר כך קיסרי סין. במאה ה־19 התנהל ממנו מסחר חופשי עם המערב.

בעקבות תבוסת סין במלחמתה ביפאן, נמסר האי ב־1895 ליפאנים. ההתנגדות של תושביו לשלטון היפאני היתה עזה, אך במהלכו השתפרו הכלכלה, החקלאות ושירותי הבריאות, ומערכת החינוך התרחבה, במקביל לנסיונות היפאנים להשריש את תרבותם. אבל למרות החיים הטובים, התגבשה באי תנועה לאומית שנרדפה על ידי היפאנים. במלחמת העולם השנייה היה האי בסיס צבאי אווירי חשוב של יפאן, ובסתיו 1945 הוחזר לסין.

אלא שב־1949 שוב חל מהפך. צ'אנג קאי שק, ראש המפלגה הלאומנית הגדולה, הקואומינטנג, שהצליחה אחרי עשרות שנים של כיבוש ושנים של מאבקים צבאיים לסלק את היפאנים מסין, הובס על ידי התנועה הקומוניסטית הקטנה בראשות מאו דזה דונג. הוא נאלץ לברוח מסין והגיע לטייוואן בחברת שני מיליון איש מאוהדיו. צ'אנג קאי שק הקים באי ממשלה גולה, שהוצגה על ידי אנשיו כממשלה האמיתית של סין.

הסינים האמיתיים
מהקומה ה־78 בבניין הגבוה ביותר בטייפה הבירה, בולט היכל ההנצחה לצ'אנג קאי שק. זה מבנה רחב ממדים, הבנוי בסגנון סיני מאבן שיש לבנה, ולו גג כחול. המבנה מזכיר במראהו את "היכל השמים" המפורסם בבייג'ינג. הקשר לסין ניכר גם בשם "הרפובליקה של סין", שהעניקו הגולים למדינה החדשה, שהושתתה על רעיונותיו של סון יאט־סן. שם זה מעיד יותר מכל על האופן שבו מגדירים תושבי טייוואן את זהותם הלאומית. הם רואים עצמם כסינים האמיתיים מול תושבי סין העממית, שלטענתם הדחיקו והעלימו עם עליית הקומוניזם רבים מהסממנים התרבותיים המסורתיים.

מלחמת הזהויות הזו הפכה לפני זמן רב למאבק פוליטי, המאיים להפוך למלחמה של ממש. לטענת בייג'ינג, הרפובליקה של סין, כמו הונג קונג ומקאו, היא חלק בלתי נפרד מסין העממית. מבחינתם, טייוואן אינה אלא מחוז שפרק עול, ויש לרסנו ולהבהיר לו את מעמדו.

בינתיים, טייוואן היא מדינה עצמאית ומתגוררים בה כ־22 מיליון תושבים, רובם ממוצא סיני, שהגיעו לאי בכמה גלי הגירה שהחלו במאות הקודמות. גל ההגירה האחרון התרחש עם עליית הקומוניסטים לשלטון בבייג'ינג. לרבים מתושבי האי יש קרובי משפחה בסין העממית, והם מייחסים לארץ מוצאם חשיבות נוסטלגית. עם זאת, כ־70 אחוזים מהתושבים מחשיבים עצמם כבעלי זהות לאומית טייוואנית.

התושבים המקוריים של האי אינם סינים, אלא אבוריג'ינים שהגיעו מאיי האוקיינוס השקט. הם מחולקים לעשרה שבטים, ולכל אחד מהם שפה משלו. עד לשנים האחרונות חיו האבוריג'ינים בעיקר בקהילות שבטיות מחוץ לערים הגדולות ובהרים. כיום הם נטמעים יותר ויותר בחברה המתועשת ומאבדים בהדרגה את אופיים המיוחד.

השפה השלטת במדינה היא הסינית על ניביה השונים. הניב המנדריני הוא השפה הרשמית. השאיפה לדבוק בעבר ניכרת גם בבחירת הכתב הסיני המסורתי. בשל היותו מסובך ומורכב כל כך, הכתב המסורתי אינו מקובל עוד בסין העממית, אך למרות אלפי האותיות והסימנים המרכיבים אותו, שיעור האנלאפביתים בטייוואן נמוך מאוד. התאווה לרכישת השכלה משותפת לכל המעמדות באוכלוסיה. מערכת החינוך רואה חשיבות רבה במיזוג בין אורח החיים המודרני לתרבות המסורתית. בנוסף לכך, מטפחת מערכת החינוך פטריוטיות אנטי־קומוניסטית.

בטייוואן אפשר לראות זה לצד זה מקדשים ואתרים קדושים של שלוש הדתות המזרחיות העיקריות – בודהיזם, טאואיזם וקונפוציאניזם. הדת הנפוצה ביותר היא הבודהיזם, שהובא לכאן מהודו ומסין. הדת השנייה בגודלה הוא הטאואיזם והשלישית – הקונפוציאניזם. רבים מתושבי האי מאמצים סממנים של יותר מדת אחת, וניתן לראות מקדשים משולבים של בודהיזם וטאואיזם.

לונג שאן (LONG SHAN TEMPLE) הוא המקדש העתיק בטייפה, והוא הומה מאמינים עד שעות הלילה המאוחרות. במקדש מצויות יצירות אמנות בודהיסטיות וטאואיסטיות עתיקות, פסלים ותשמישי פולחן מיוחדים. בשעות הלילה יושבים בסמוך לו מגידי עתידות ושורה ארוכה של מסאז'יסטים עיוורים, המציעים את שירותיהם לעוברים ושבים.

ככלל, ביקור במקדשים הססגוניים הוא חוויה מרתקת. מעניין גם לראות כיצד בשעות הבוקר ובערב מתמלא השטח סביב המקדשים קטנועים. המוני מאמינים לבושי חליפות יורדים מהקטנועים ונכנסים למקדשים בדרכם לעבודה, או בחזרה ממנה. הם מגיעים לכאן להתייעץ בענייני עבודה, משפחה ואהבה. כך הופכת הכניסה למקדש לנקודת מפגש מרתקת בין העולם המודרני והמערבי לבין התרבות הסינית־מזרחית המסורתית.

בשבחי הקטנוע
כמויות עצומות של קטנועים הם מראה ייחודי לטייפה. בבירת הרפובליקה, שהיא העיר הגדולה באי, מתגוררים 2.5 מיליון תושבים, ועוד חמישה מיליון איש מגיעים אליה מדי יום מהכפרים ומהפרברים שסביבה. בשעות השיא הופכת העיר לפקק תנועה גדול, המזדחל בכל השדרות והרחובות. בשעות אלה אפשר להבחין במספרם העצום של הקטנועים.

כ־12 מיליון קטנועים – השיעור הגבוה בעולם של כלי רכב מסוג זה ביחס לגודל האוכלוסיה – נעים בטייוואן. אחד המחזות האופייניים לטייפה הוא עשרות קטנועים המצטופפים בקדמת כל צומת, בהמתנה לאור הירוק ברמזור. את הקטנועים נוהגים להעמיד זה ליד זה בקצה המדרכה, כך שבכל מקום הם מהווים חיץ ארוך ובלתי עביר בין ההולכים על המדרכות לבין הכביש.

הטייוואנים טוענים כי הקטנוע סייע רבות להפיכתם לחברה דינמית, מובילית ומתפתחת, וכי הוא תורם לקשר בין תושבי הפרובינציה לעיר הגדולה. יותר מכל, מיוחסת לכלי רכב זה חשיבות רבה בשחרור הנשים. המוני נשים, צעירות ומבוגרות, דוהרות ברחובות העיר על קטנועים. הם הפכו אותן לניידות, וכך קל להן יותר להשיג מקומות עבודה, ומשחרר רבות מהן מהתלות הכלכלית בגברים.
טייפה מתפתחת במהירות לצדדים ולגובה. בנייני מסחר רבי־קומות נבנים לאורכן של השדרות המודרניות בדרומה של העיר. שדות האורז הפרוסים בין הבירה להרים מסביב, שהיו עד לפני כמה שנים עיקר פרנסתם של חקלאים קשי־יום, הפכו למצרך מבוקש ויקר – קרקעות שהעשירו את בעליהן בן־לילה.

השגשוג אינו רק נחלת טייפה, הוא ניכר באי כולו. בין 1950 ל־1990 הפכה המדינה מחברה חקלאית למעצמה כלכלית ופיננסית. למדי שנה מגיע התוצר הלאומי הגולמי לנפש לשיאים חדשים. ב־1995 הוא עמד על כ־12.5 אלף דולר. לישראל יש אמנם תוצר לאומי גולמי לנפש דומה, אך לטייוואן אין חוב חיצוני, ויתרות מטבע החוץ שלה גדלות במיליארדים כל שנה, וגם הן מן הגדולות בעולם. גם סחר החוץ של טייוואן שובר שיאים. ב־1995 הגיע המחזור שלה לכ־215 מיליארד דולר, והביא אותה למקום ה־14 בדירוג העולמי. כשליש מחוֹמרת המחשבים בעולם נוצרת בטייוואן, והיא היצרנית מספר אחת של מחשבים נישאים.
הסיבה העיקרית לגידול בתוצר הלאומי הגולמי היא העלייה בפריון העבודה; וזה, בין השאר, פרי של המאמץ המכוון להעלות את רמת ההשכלה של העובדים. סיבה נוספת להתפתחות המהירה הם התמריצים שמספקת הממשלה לחברות פרטיות היוזמות תוכניות פיתוח. מטרת המדיניות הכלכלית היא להפוך את טייוואן ממדינה חקלאית למדינה המתמקדת בתעשייה כבדה ובתעשייה עתירת הון וידע.

למדינה המעוניינת להפוך למרכז עסקי אזורי כדאי שיהיה נמל. בטייוואן נמצא הנמל העשירי בגודלו בעולם, הממוקם בקצה הדרומי של האי, בעיר השנייה בגודלה (1.5 מיליון תושבים), קאושיונג. לדברי הטייוואנים, מספר המכולות העוברות בנמל זה מדי שנה הוא הגבוה בעולם. בזכות מיקומו הנוח, הוא עשוי להפוך לנמל חשוב כמו אלה של הונג קונג, סינגפור ושנגחאי. גם מערכת הקשרים הכלכליים והמסחריים של טייוואן עם מדינות רבות בעולם, בהן מדינות דרום־מזרח אסיה, מסייעת להפיכת טייוואן למרכז עסקי, וכך גם הרקע התרבותי והלשוני הדומה לזה של המעצמות הכלכליות השכנות.

סין לא מוותרת
המחלוקת בדבר ריבונותה של טייוואן אינה מפריעה לסין העממית לנהל עימה קשרים כלכליים אמיצים. סין זקוקה להשקעות ההון הטייוואניות כדי לפתח את כלכלתה, וטייוואן זקוקה לכוח העבודה הרב והזול שיש בסין. התוצאה אירונית: טייוואן היא אחת המשקיעות הגדולות בפיתוחה של סין.

עם זאת, סין לא ויתרה. בשנות החמישים היא הכריזה על קיומה של "סין אחת", שטייוואן, כמו הונג קונג ומקאו, היא חלק בלתי נפרד ממנה. בטייוואן לא מסכימים עם המשמעות המדינית של ההגדרה ומוכנים להתפשר על קשר היסטורי, תרבותי וגיאוגרפי עם העם והתרבות של סין העממית. סין, בתורה, אינה מקבלת את הפתרון הדיפלומטי הזה ומנצלת את כוחה הפוליטי כדי להפעיל אינספור סנקציות על טייוואן. בגלל החשש מפני פלישה צבאית סינית לאיים, הקימה טייוואן צבא גדול, והיא מחזיקה קו הגנה לאורך מערב האי המרכזי, ובאיים השייכים לה.

בגלל מעמדה הבינלאומי החזק של סין, נמצא מעמדה המדיני של טייוואן בשפל מאז שנות השבעים. בעקבות הלחץ הסיני, היא הוצאה מעצרת האו"ם, שאינה מכירה בה כמדינה ריבונית עצמאית. היא זוכה ליחס דומה גם ממרבית מדינות העולם, המסרבות להכיר בעצמאותה. את המכה הגדולה האחרונה ספגה דווקא מידידתה החשובה ביותר בשנים האחרונות – דרום־אפריקה – שביכרה אף היא לנתק את היחסים הרשמיים איתה. מהלך זה איפשר לנשיא הדרום־אפריקני נלסון מנדלה לכונן יחסים דיפלומטיים עם סין העממית.

כדי לשפר את מעמדה הבינלאומי, אימצה ממשלת טייוואן אסטרטגיה גמישה ביחסי החוץ שלה, והיא פועלת באופן נמרץ ליצירת יחסים בלתי רשמיים נרחבים, לצד הנסיון התמידי לחדש קשרים רשמיים. כמאה נציגויות לא רשמיות – רובן תחת הכותרת "משרד סחר־כלכלי־תרבותי" – הוקמו במדינות שונות, ורבות מהן מחזיקות נציגות דומה בטייפה. כאלה הם גם קשריה של טייוואן עם ישראל.

הקשרים עם ישראל הם עניין חדש יחסית. במשך שנים רבות שמרה טייוואן על קשרים כלכליים הדוקים עם מדינות ערב, והדבר מנע ממנה לקשור איתנו קשרים. ישראל, מצידה, הכירה בשנות החמישים בקיומה של "סין אחת", ולא הכירה בעצמאות טייוואן. התחממות היחסים בין שתי המדינות החלה רק בתחילת שנות התשעים, וב־1993 נפתחו הנציגויות הכלכליות־תרבותיות בשתי המדינות.

אי־הההכרה של סין בטייוואן היתה אחד הנושאים המרכזיים שנדונו בכנס בטייפה, שבו השתתפתי כעיתונאי ישראלי. הדוברים הטייוואנים הביעו את דאגתם מעתיד הרפובליקה לנוכח העברת הונג קונג לידיה של סין. כאשר ב־1999 תעבור גם מקאו לידי סין, תישאר טייוואן המדינה היחידה השומרת על עצמאותה מול השכנה המאיימת ממערב. הרפובליקה של סין אינה מוכנה לקבל את האיחוד מחדש עם סין העממית תחת הנוסחה "מדינה אחת, שתי שיטות", שהנהיגה בייג'ינג לגבי הונג קונג. יש הטוענים כי הבעיה נעוצה בשוני בין המשטרים, הקומוניסטי והדמוקרטי, ורק אם יצומצם הפער ביניהם אפשר יהיה לדון באיחוד מחדש. לעומתם, נשמעים קולות המתנגדים לאיחוד וטוענים שגורלה של טייוואן אינו קשור בזה של הונג קונג או מקאו.

פסלונים וטבע
כשעזבו אנשיו של צ'אנג קאי שק את סין, הם לקחו איתם הרבה משכיות החמדה שלה. אחרי הכל, הם היו האריסטוקרטים, והרבה מהאוצרות הללו היו רכושם הפרטי. הפריטים המדהימים האלה מכונסים כולם באתר התיירות המפורסם ביותר בטייוואן – מוזיאון הארמון הלאומי שבטייפה.

מול אוצרות האמנות הסיניים אפשר היה לחוש את "נחיתותו של האדם הלבן", כפי שהגדיר זאת אבי אייזנשטיין, אמן ומורה בבצלאל. הסינים, מוכיח המוזיאון, הגיעו לרמה אמנותית סגנונית גבוהה מאות שנים לפני שהגענו אליה אנחנו, בני התרבות המערבית. במוזיאון מוצגים עשרות אלפי פריטים דקורטיביים, חפצי אמנות שימושית ודתית. אפשר לראות שם מוצגים מזהב, מאבני ירקן, משנהב, מהחרסינה הסינית המפורסמת, מעץ וממתכות שונות. ציורים סיניים מסורתיים של אמנים מפורסמים ומגילות ועליהן קליגרפיה בשפה הסינית ממלאים חדרים רבים. ביקור יסודי במקום, פירושו שעות רבות של שיטוט בקומות השונות ובאגפי הארמון וגניו.

אבל המוזיאון אינו האטרקציה היחידה בטייוואן. לפני כעשר שנים החליטה הממשלה להקים מערכת של גנים לאומיים, שתשמר את אוצרות הטבע ותהווה מוקד משיכה לנופשים ולמחקר. תקציבי ענק יועדו לנושא זה, והיום יש כשישה גנים, ובתוכם כ־42 שמורות טבע – המשתרעים על כעשרה אחוזים משטח האי. בכל גן לאומי יש מרכז מבקרים גדול, ואפשר לטייל בין אתרים תרבותיים והיסטוריים, אזורי בילוי ונופש ונופי טבע מגוונים ומרשימים. הנוף במקומות אלה מוגן מפני פיתוח, וגישת המבקרים מוגבלת ומבוקרת. זהו ניסיון מוצלח להגיע לאיזון בין שימור הטבע, הסביבה והאתרים ההיסטוריים, תוך כדי התחשבות בצורכי המטיילים, הנופשים והחוקרים.

הגן הלאומי טארוקו (TAROKO), הנמצא במזרח האי בסמוך לעיר חואלין (LIEN־HUA), הוא אחד מאתרי הטבע הללו. נקיק טארוקו, שדופנותיו התלולות עשויות שיש, מתנשא מעל נהר הליווּ. סביבו נישאים הרים לגובה של כ־3,000 מטרים מעל פני הים. בגן יש יערות, מפלי מים, פסגות הרים מושלגות, דרכים חצובות בהר, מערות, כפרים של אבוריג'ינים ומרכז מבקרים והדרכה.
הגן הלאומי הגדול ביותר הוא קנטינג, בקצהו הדרומי של האי. שטחו היבשתי 177 אלף דונם ושטחו הימי 150 אלף דונם. אפשר להסתובב כאן בין יערות גשם טרופיים והרים גבוהים, לבקר בחופי רחצה ולצלול בין שוניות אלמוגים. היבשה מוקפת פה בים משלושה כיוונים: מצרי טייוואן במערב, האוקיינוס השקט במזרח ותעלת באשי (BASHI) מדרום. מלבד מרכז המבקרים ומסלולי הטיול הרבים, נמצאות בשטח הגן הלאומי עיירות נופש וקיט, הסמוכות לחוף. אין פה חולות זהובים, אלא חוף סלעי עשיר בצמחייה.

צורות כלאיים
אבל טייוואן מרשימה בעיקר בזכות המיזוג בין התרבות המערבית המתועשת לבין המסורת המזרחית רבת השנים. הארכיטקטורה, למשל, היא עירוב עשיר ומגוון של סגנונות בנייה: סגנון סיני מסורתי וסגנון יפאני מתחילת המאה, שניהם מתאפיינים בבניינים נמוכים וצפופים עם חצרות, לצד רבי־קומות מערביים. העירוב התרבותי הזה הביא לעולם צורות כלאיים ארכיטקטוניות מעניינות שקשה לסווגן.

בטייוואן אפשר למצוא נציגויות של רוב בתי המסחר, החברות והעסקים הבינלאומיים, וכל אלה מתחרים על כיסו של ההמון. במהלך היום, מתנהלים העסקים במרכזי הקניות המודרניים הרבים, ובלילה מתנהל המסחר בשווקים מסורתיים. בטייפה יש כמה שוקי לילה, הפזורים בפינות שונות של העיר. "שוק הנחשים" זכה גם לשם "שוק התיירים", משום שתיירים מרבים לפקוד אותו. ברבות מן המסעדות בשוק זה מגישים לסועדים בשר נחש.

הסינים מייחסים לדמו של הנחש סגולות הקשורות לכוח הגברא ולתשוקה, ולכן מחירו גבוה. הנחשים מומתים, עורם מופשט ודמם מנוקז לעיני הקהל הסקרן. אסור לצלם, בהוראת השלטונות, לאחר שהתקבלו תלונות רבות מארגונים בינלאומיים לשמירה על בעלי החיים.

ב"שוק הנחשים", כמו בשוקי הלילה האחרים, אפשר למצוא מאכלים אקזוטיים נוספים. יש כאן סגנונות בישול ממטבחים שונים בעולם, אבל בעיקר רווח המטבח הסיני לסוגיו. השפע הקולינרי של אוכל מקומי, מערבי ומזון מהיר אינו מיוחד רק לשוקי הלילה, והוא נמצא בכל מקום באי.

ואפשר סתם להסתובב ולפגוש את תושבי האי היפה הזה. חביבותם בולטת מאוד. מי שהתאכזב לאחר שלא מצא בסין העממית, בסינגפור או בהונג קונג את אורך־הרוח והנדיבות שעליהם קרא בסיפורי עם ובאגדות סיניות עתיקות, ישמח לשמוע: איכויות אלה מתרכזות בתושבי טייוואן. האם מזג טוב זה הוא באמת שריד מהתרבות הסינית עתיקת היומין? או שמא הוא בגדר התנהגות תועלתנית, פרי הבידוד הבינלאומי שנכפה על טייוואן בזמנים המודרניים? כך או כך, התיירים מרוויחים