טיול ביפו: אדריכלות והיסטוריה

טיול ביפו הוא מסע בעיר טרופה. העיר קיימת אמנם כ־4,000 שנה, שמה מוזכר בתנ"ך ומופיע בכתבים מימי הפרעונים, אך לא התקיים בה קשר ורצף של בנייה. כל כובש בעתו הרס את מרבית המונומנטים שבנו קודמיו, פרם את המתווה האורבני של העיר ושינה בה את מרכזי הכובד הציבוריים. על כן, בניגוד לערים עתיקות כמו ירושלים או עכו שבהן יכול המטייל לנשום בכל פינה את ניחוח הדורות, הרי שיפו כיום אינה באמת "עיר עתיקה" אלא עיר של ימינו. למען האמת, אין היא אפילו עיר של ממש, אלא רק חלק, לעתים מוזנח, של תל אביב שצמחה ממנה לפני כמאה שנה ובלעה אותה לפני כשישים שנה.

חשמל, דואר ובתי פאר
את הטיול ביפו ראוי להתחיל בתחנת הרכבת הישנה שנחנכה בספטמבר 1892 בפאתי נווה צדק, מול טיילת החוף. התחנה שוחזרה ושוקמה לפני מספר שנים בניצוחו של האדריכל אמנון בר־אור. מתחנת יפו נמתחה מסילת הברזל מזרחה לירושלים, שהיתה הראשונה בחלק הזה של המזרח התיכון. הרכבת חוללה תנופה עצומה בכלכלתה של העיר יפו. בשנת 1948 הפסיקה התחנה לתפקד והפכה לשטח צבאי. עשרות שנים היא היתה מוזנחת.

נלך דרומה לכיוון שדרות ירושלים, שדרות רחבות ונאות שניטעו במהלך מלחמת העולם הראשונה על פי תכנונו של האגרונום אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל, ביוזמת המושל העות'מאני ג'מאל פחה שאף קרא להן על שמו. בימי הכיבוש הבריטי נקראו השדרות על שם המלך ג'ורג', שם ששונה עם סיפוח יפו לתל אביב. במרכז השדרה, בפינת שדרות ירושלים ורחוב אילת, ניצב מבנה דמוי אונייה שנבנה ב־1921 על פי תוכניתו של האדריכל אלכסנדר ברוולד, כשנאי של חברת החשמל. מהנקודה הזו התחבר כבל מתח גבוה אל תחנת הכוח ברחוב החשמל בתל אביב. מחולל חברת החשמל, המהנדס פנחס רוטנברג, שאף לחבר למפעלו גם את הערים הערביות, הן מטעמים מסחריים והן מטעמים פוליטיים. יפו היתה העיר הערבית הראשונה בארץ שחוברה לרשת החשמל.
בשדרות ירושלים 12 פועל סניף הדואר הראשי של יפו שתוכנן בידי האדריכל הבריטי אוסטין הריסון. הבניין הוא אחד המבנים החשובים שהוקמו ביפו בימי המנדט, ובאופן חריג עודנו משמש בייעודו המקורי. לצד בניין הדואר נפנה לרחוב הדואר שיוצא  למגרש פתוח התחום בין עורפי הבתים הניצבים ברחובות רזיאל ושדרות ירושלים. שטח פתוח במקום כה מרכזי מעיד על האופן שבו התפתחה יפו בימי המנדט: הבתים נבנו לאורך צירי תנועה ראשיים ובין הצירים לא נעשה תכנון סדיר. תוך כדי הליכה אפשר להבחין מעבר לבתי רחוב רזיאל 4 בחזית מפוארת, אדומת אבנים, של בית משפחת האפנדים סורסוק מזחלה שבלבנון. מידיה רכש יהושע חנקין את אדמות עמק יזרעאל.

רחוב הדואר מתחבר אל רחוב הנקרא היום רזיאל, לזכר מפקד האצ"ל שנהרג בעיראק במהלך מלחמת העולם השנייה. על שני הבתים שבפינת הרחובות הדואר ורזיאל קבועים לוחות שיש המעידים על שמם המקורי של הרחובות. כתובת בצרפתית מעידה שהקטע הצפוני נקרא רחוב (Rue) בוסטרוס והחלק הדרומי נקרא רחוב (Street) הווארד. אפשר להבחין שבפרזולי המתכת שבקשתות הבתים מופיעות האותיות AH. אלו ראשי התיבות של השם אלכסנדר הווארד, בונה הרחוב, והבית היה המפואר שברחובות יפו עד למלחמת העולם הראשונה.

קשה להגדיר את הרחוב במצבו הנוכחי במונחים של פאר מכיוון שההזנחה והעזובה בו רבות. בחזית הבית הנטוש שמספרו 15 קיים עדיין עיטור שיש דמוי וילון פתוח למחצה שעליו כתובות בשפה הערבית, בראשו כתובת בעברית המכריזה "שלום על ישראל" ומעליה כתובת באנגלית המעידה כי זהו ביתו של "האביר א. הווארד". שמו של האיש היה למעשה איסקנדר עוואד, סוחר לבנוני בן העדה המרונית שניהל ביפו את סוכנות הנסיעות של תומס קוק ששלטה בענף התיירות ביפו בשלהי המאה ה־19. עוואד היה חבר מסדר "הבונים החופשיים" והעיטורים בחזית הבית מייצגים סמלים הקשורים לגוף מסתורי זה. הבית השכן שימש בראשית המאה העשרים כמשכנו של "המשרד הארצישראלי" שהיה מוקד הפעילות הציונית ביפו. למרבה הצער לפני מספר שנים נהרס הבית ההיסטורי באישון לילה באופן אלים וללא אישור.

הלב ירד מגדולתו
והנה יצאנו לכיכר השעון המחודשת. מגדל השעון מקסים גם היום, למעלה ממאה שנה לאחר שהוקם לכבוד הסולטן התורכי עבד אל־חמיד השני על פי תכנונם של משה מוריס שיינברג וזרח אלתר מושלי. המגדל קם (סיום בניה 1903) בלב שכונת הממשלה (סאכנת א־דאולה) שהיתה המוקד החברתי, הכלכלי, התחבורתי והדתי של יפו. מסביב שכנו בניין המשטרה, המסגד הגדול (ג'מיע יאפא אל־כביר) וכמובן הבניין החדש של העירייה (סראיה אל־ג'דידה) שקם ב־1892 מחוץ לחומות על פי תכנונו של ברוך פפירמייסטר. קורותיו הלבנות של בניין הסראיה משקפות את הטלטלות שחוותה יפו במאה העשרים. הבניין שימש בתחילה כמוקד המוניציפלי של תל אביב, אז עדיין שכונה של יפו.

הפיכתה של תל אביב לישות עצמאית, תחילה כרובע עצמאי ב־1921 ובהמשך כעיר נפרדת, סימלה את התחדדות היחסים בין היהודים לערבים. יפו, שיהודיה עזבו אותה, היתה לעיר ערבית ובניין העירייה החל לשמש גם כמטה של תנועת הנג'אדה שהיתה בין המליציות החמושות שהובילו את המאבק הערבי. ב־4 בינואר 1948 חדרו ליפו שני לוחמי לח"י ובאמצעות משאית תופת פוצצו את אגפו הצפוני של הבניין שנותר בחורבנו עוד עשרות שנים. במסגרת שיפוץ כיכר השעון טופלה חזית המבנה אך הותווה בה חריץ קו ההרס שיצר הפיצוץ. מומלץ לשוטט מעט בכיכר השעון ולהתבונן בחזיתות המעוטרות של המבנים המונומנטליים שסביבו. הכיכר שהיתה לבה של יפו ירדה מגדולתה. היום היא ידועה בזכות שתי סחורות בסיסיות הנמכרות בה: פיתות ונעליים.

רחוב יפת נקרא עד 1948 רחוב עג'מי, כשם השכונה שאליה הוא מוביל. הרחוב נסלל על תוואי החפיר שהקיף את חומת העיר עד לשלהי המאה ה־19. בתי הרחוב, חלקם נבנו מאבני החומה, היו ברובם בני שתי קומות, עתירי קשתות וחזיתות נאות ששיני הזמן, האבק, עשן המכוניות וההזנחה כרסמו בהן. משמאל פרוש שוק הפשפשים, לרוב תוך שמירה על צביון הבנייה הישן. מצד  ימין, בפינת יפת ורחוב החלפנים, ניצב בית אבוטבול שהיה מראשוני הבתים שמחוץ לחומה. על בית מספר 18 תלוי לוח מתכת מחליד המעיד כי בו שכן הסניף הראשון של בנק אפ"ק ובחצר בית מספר 34 נותר רק הד עמום מהרצח המזעזע שבוצע בו במאי 1921. מאות פורעים התנפלו על בית העולים ששכן בחצר. 13 איש נרצחו באכזריות. בעבור כמה מהם היה זה יומם הראשון בארץ.

בפינת הרחובות יפת ופסטר, במקום שבו היתה הפינה הדרום־מזרחית של החומה, עומדים מבנים שהוקמו על ידי מעצמות אירופה. ממערב בית החולים הצרפתי וממזרח בתי ספר שעודם מתפקדים ככאלה.
נפנה ברחוב פסטר; אם השער פתוח נוכל להיכנס למתחם הכנסייה היוונית אורתודוכסית על שם ג'ורג' הקדוש. כנסייה זו הוקמה בשטח שבו היה בית הקברות של העדה. עצמות המתים רוכזו במקום שבו נטועים היום עצי פיקוס שופעי צל, ובשטח שהתפנה הוקמה הכנסייה. מומלץ לבקר בתוכה ולהתרשם מציורי הקיר שרובם ככולם עוסקים במיתוס של ג'ורג' הקדוש ומלחמתו בדרקון הנורא.
מדרום לכנסייה גוהרים בתי המדרגות של פרויקט אנדרומדה ששמם ניתן להם בהשראת אגדה יוונית עתיקה הנקשרת בעיר יפו. האדריכל המנוח אייל רגוניס בנה את המכלול בטוב טעם, אלא שיזמי הפרויקט טבעו בביצה עכורה של בעיות שאת חלקן אין הנייר מעוניין לסבול.
עוד על כנסיות ביפו>>

שתי פנים ליפו
רחוב לואי פסטר מסתעף לשתי זרועות, האחת עולה ליפו העתיקה והשנייה יורדת לכיוון שכונת עג'מי. אפשר לבחור בין שני עולמות שהם פנים שונות של אותה עיר. הפנייה צפונה מוליכה לכיכר קדומים, שריד לחורבן שהמיטו הבריטים על יפו ב־1936. במסגרת "מבצע עוגן" שיזמו הבריטים בתגובה לאירועי המרד הערבי הגדול, הוחרבו עשרות בתים במרכז יפו וכך נוצר ציר מכוער בצורת עוגן (מכאן שם המבצע) שכונה באופן בלתי מחמיא "השטח הגדול".
ב־29 בנובמבר 1947 קבע האו"ם כי הבריטים יעזבו את ארץ ישראל וישובו לאי הרחוק שממנו באו. החלטה 181, תוכנית החלוקה, קבעה כי יפו תהיה חלק מהמדינה הערבית. המנהיגות הערבית כידוע סירבה. ערב סיום המנדט הבריטי נכנעה יפו, הפכה לעיר רפאים, סופחה לתל אביב ורובם המכריע של תושביה הפכו לפליטים. תחילה היא הוגדרה כשטח צבאי ובהמשך שוכנו בבתיה פליטים יהודים, עולים חדשים שרבים מהם היו ניצולי שואה.

המדיניות הרשמית קבעה הרס שיטתי של בתי יפו אך בשל התערבות מצד גורמים רבים ובראשם האמן מרסל ינקו, החל תהליך שיקום של האדריכלים אורה ויעקב יער, סעדיה מנדל, אדריכל הנוף אברהם קרוון ועוד. שכונת האמנים בסמטאות יפו העתיקה מוכרת למטיילים. על איכויותיה, הדעות חלוקות. יש הגורסים שהמקום סטרילי ונטול חיים של ממש. האמנים אינם צובעים את הסמטאות בשמחה יצירתית אלא מעדיפים להיות ספונים מאחורי חומותיהם. אין כאן אווירה תוססת ים תיכונית, כאמור בשיר של יעקב גלעד ויהודה פוליקר "צחוק ילדים בין ערביים מול חלון משקיף לים התיכון".
הבוחרים לפנות דרומה יעלו לשכונת עג'מי. חולפים על פני החומוס הנודע של עלי קרוואן – אבו חסן ומשם מומלץ לתעות בסמטאות ולהתרשם מבליל צבעוני המשקף את הפרדוקסים של יפו. בקתות של עזובה לצד טירות נובורישיות, בוסתנים חבויים מאחורי גדרות אבן לצד גינות מאובזרות, תחנות לממכר סמים סמויות מאחורי כנסיות.

מרחוב שערי ניקנור, המנציח סיפור תלמודי על הנדבן ניקנור שתרם שערי זהב לבית המקדש, יוצאים לרחוב יפת ומגיעים לגן השניים. בקצה הגן שוכן שנאי נוסף בתכנונו של ברוולד, הפעם בדמות צריח מסגד. הגן מאזכר את סיפורם הטרגי של הנערה אילנית אוחנה שהותקפה בסכין על ידי מחבל ב־1992, ושל בעל המוסך הסמוך, שהכל הכירוהו בשם עובדיה, שנחלץ להגנתה ונדקר למוות אף הוא. רק לאחר מותו גילו חבריו כי שמו האמיתי של עובדיה היה מוחמד עבד ג'אני.

ברחוב מנדס פרנס מומלץ לפנות מערבה עד לבית השגריר הצרפתי שבנה על פי עקרונות הסגנון הבינלאומי האדריכל יצחק רפפורט. הבניין שופץ והוא משמש בייעודו המקורי עד היום. מכאן נלך לכיוון החוף ונצעד על רחוב קדם דרומה, ונצפה על פארק מדרון יפו, שהיה מזבלה מוזנחת שנים רבות. הדרך מוליכה דרך חוף גבעת עליה ומרכז פרס לשלום, ומגיעה אחרי בית הקברות המוסלמי לרחוב זיכרון קדושים. כאן גר בשנותיו האחרונות יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח הראשון. אפשר לבקר בבית בתיאום עם משפחת שדה.

נעלה ברחוב זיכרון קדושים מזרחה ונחצה את רחוב יפת אל הגן המסתתר מאחורי שורת הבתים. את הגן שבו עצי אשל מזקינים נטעו ילדי כפר עציון שהובאו לכאן לאחר שאבותיהם נהרגו בקרב גבורה ב־13 במאי 1948. הגן שוקם והוצבה בו סוכת עץ בדומה לזו שהיתה בכפר עציון לפני שנכבש והוחרב בידי הלגיון הירדני. באותו היום ממש שבו היו ילדי כפר עציון לפליטים בארצם נכנעה יפו הערבית ואף תושביה שלה היו לפליטים במקום אחר.

וכך, בכל פינה משמרת יפו את מורכבותו  של המצב במאה השנים האחרונות. עיר המתרפקת על העבר, מייחלת לעתיד טוב יותר ומשתדלת למצות את החיים.

לקריאה נוספת:

יפו העתיקה – מסע שפרה הורן את יפו החושנית והקסומה אי אפשר להשוות לעיר ים תיכונית אחרת, כותבת הסופרת שפרה הורן, שלוקחת אותנו למסע ביפו בין עבר להווה, על רקע הים, עד שקיעת החמה

		יפו העתיקה – מסלול טיול יותם יעקבסון | צילום: יותם יעקבסון יפו יפה תמיד, לא רק בלילות. טיול עירוני נינוח וקל המתאים לכל המשפחה