טיול בין שבטים בדרום אתיופיה

נהר האומו (Omo), הזורם לאורך 760 ק"מ, הוא אחד הנהרות הגדולים באתיופיה. תחילתו ברמת אתיופיה, בגובה של יותר מ-2,000 מ' וסופו באגם טורקנה בדרום המדינה, סמוך לגבול עם קניה. עמק האומו התחתון, באזור אגם טורקנה, משמש משחר ההיסטוריה האנושית כמקום מפגש של תרבויות וקבוצות אתניות. באזור התגלו שרידים רבים של האדם הקדמון, מה שהביא להכרתו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. גם כיום, הטיול בעמק נהר האומו מאפשר מפגשים מרתקים עם שבטים השומרים על מסורות ייחודיות, הבאות לידי ביטוי בטקסים, בריקודים, בשירים, במשחקים, בלבוש, בעיטורי הגוף, בדרך סידור השיער, בתכשיטים, אפילו בכלים המשמשים לבישול והגשת האוכל. קשה לחשוב על עוד מקום בעולם שבו אפשר לפגוש בשטח מצומצם קבוצות אתניות רבות כל כך ששומרות גם במאה ה-21 על אורח החיים הייחודי לכל אחת מהן – לא כהצגה לתיירים, אלא כדרך חיים שנמתחת לאורך עשרות דורות.

ילדים משבט ההאמר, הגדול בשבטים שבדרום אתיופיה | צילום: אופיר מיטרני

הנהר משמש כמקור מחייה ליותר מ-200,000 בני שבטים החיים לצדו והתלויים במים להשקיית השדות והבקר. שבטי הדרום מגדלים תירס, שעועיות, דורה וגידולים נוספים וכן עדרים של פרות, עזים וכבשים. יש בהם העוסקים גם בציד ובדיג. סכר גדול הנבנה בשנים האחרונות על הנהר ואשר יעצור את מי השיטפונות המשמשים להשקיה מעמיד בסימן שאלה את האפשרות להמשיך באורח החיים המסורתי ומאיים על עתידם של החיים באזור. אבל נכון לעכשיו, טיול לדרום אתיופיה הוא מסע מרתק אל הקשר ההדוק בין ההווה לעבר.

חוקרים מחלקים את תושבי עמק האומו התחתון לשמונה שבטים עיקריים, המונים ביחד כ-200,000 איש. הנה הצצה לכמה מהשבטים החיים באזור:

קונסו

מיד עם הכניסה לכפר אפשר לזהות שכאן חיים בני הקונסו (Konso), הן בזכות חומות האבן והבתים החרוטיים עם גגות קש מחודדים והן בשל קבוצות של פסלי עץ מגולפים, הנקראים וואג'ה (waga), המשמשים מצבות זיכרון לדורות הקודמים, בעיקר לאירועים הרואיים ולאנשים שמתו מות גיבורים. הפסלים הייחודיים האלה, של דמויות גבריות האוחזות בנשק ומעוטרות בתכשיטים, הן עדות מרגשת לקשר של בני השבט לאבות-אבותיהם. המורשת התרבותית והחברתית של הקונסו הולכת אחורה יותר מ-20 דורות, ובזכותה הוכרז אזור מחייתם כאתר מורשת עולמית. הקונסו מעבדים חלקות חקלאיות בטרסות, שם הם מגדלים דורה, תירס, כותנה וקפה.

בית טיפוסי של הקונסו | צילום: שאטרסטוק

הקונסו משמרים את הקשר עם אבותיהם בעזרת פסלי עץ מגולפים | צילום: Bernard Gagnon, cc-by-sa 3.0

דורזה

הבתים של בני שבט הדרוזה (Droze) מפתיעים בצורתם, עם גגות קש גבוהים ומעוגלים הנראים כמו הכלאה בין איגלו לפיל… כשנכנסים לעומק הכפר מגלים את הכישרון האריגה של הדרוזה. בגדים, שמיכות, שטיחים, אפילו קירות וגדרות – הכל רקום בצבעוניות מרנינה. עלי בננה ומוטות במבוק מחזקים את הבדים במקומות שהם משמשים כחיץ. השילוב של הנופים מסביב – הדרוזה גרים באזור הררי וירוק – עם הבדים הארוגים הופך את הביקור כאן למרתק ויפהפה.

אישה משבט הדרוזה טווה חוטים. בני השבט מצטיינים באריגה | צילום: Rod Waddington, cc-by-sa 2.0

האמר

אם הדרוזה הוא אחד השבטים הקטנים בדרום אתיופיה, הרי שההאמר (Hamer) הוא הגדול שבהם. הדבר הבולט ביותר במפגש עם בני השבט הוא עד כמה הם מקפידים על הופעתם החיצונית. גם הגברים וגם הנשים מעוטרים בתכשיטים רבים העשויים מחרוזים ונוצות והם מסדרים את שיער ראשם באופן ייחודי: שיער הנשים מסודר ברסטות צפופות המשוחות בשמן וגזורות בצורת קסדה; הגברים מורחים על ראשם בוץ וצובעים את השיער בקדמת הראש באדום; שיערם של צעירים שטרם עברו את טקס ההתבגרות פרוע וקופץ לצדדים.

בני ההאמר מקפידים על המראה החיצוני ועונדים תכשיטים ועיטורים רבים | צילום: Lourdeschr, cc-by-sa 4.0

ההאמר מייחסים חשיבות רבה לטקס ההתבגרות, הכולל, בין השאר, קפיצות של הנערים שהגיעו לבגרות מעל שורה של עשרה שוורים ארבע פעמים – הלוך-חזור ושוב הלוך-חזור. ואם לא די בכך, הנער קופץ כשהוא עירום כביום היוולדו. טקס האוקלי, כפי שהוא נקרא, מצריך יציבות, אתלטיות, שיווי משקל ולא פחות מזה – אומץ לב. הנערות שהגיעו לפרקן משתתפות בטקס אחד, שלא קל לעין המערבית לצפות בו, במהלכו הן רוקדות ושרות שירים מתגרים לעבר הצעירים שעברו את קפיצת השוורים אך טרם נישאו, ואלה מצליפים בגבן החשוף ויוצרים בו צלקות עמוקות. במהלך הטקס המשתתפים שותים משקה אלכוהולי העשוי מדגנים שהותססו.

שיערן של נשות ההאמר מסודר ברסטות קצרות וצפופות הגזורות בצורת קסדה | צילום: Dietmar Temps / Shutterstock

דסנץ

בני שבט הדסנץ (Daasanach) שהיו פזורים בעבר גם בקניה ובסודן, מתרכזים כיום בעיקר בדרום אתיופיה. הם מתפרנסים בעיקר מרעיית צאן ובקר, למרות שבשנים האחרונות הם משלימים את הנחוץ למחייתם בגידולים חקלאיים. כיאה לרועים הנודדים בעקבות המרעה, הבקתות שלהם ניתנות לפירוק בקלות, והן נראות ארעיות יותר מבתיהם של השבטים האחרים באזור. הדסנץ נוהגים לקשט את גופם בצבעי גוף ובמחרוזות והנשים נועצות נוצה בשפתן התחתונה כעיטור.

ילדה משבט הדסנץ מחזיקה גדי. בני השבט הם בעיקר רועי צאן ובקר | צילום: Nick Fox / Shutterstock

הטיול בדרום אתיופיה, מעבר לצד הנופי היפה שלו, הוא מסע מרתק בין שבטים, שכנגד כל הסיכויים עדיין שומרים על מנהגיהם המסורתיים. הסכר הגדול הנבנה על נהר האומו והחיכוך המתמיד עם המאה ה-21 והטכנולוגיה שהיא מביאה, הופכים את העתיד להרבה פחות ברור וידוע. האם בעוד 10 או 20 שנה צעירי ההאמר ימשיכו במנהג קפיצת השוורים? האם הדורזה ימשיכו לארוג האריגים הססגוניים שלהם? ומה יעלה בגורלם של הדסנץ, שגם כך שטח המחייה שלהם הצטמצם מאוד בעשורים האחרונים? לאיש אין תשובות חד משמעיות לשאלות האלה, אבל בינתיים, כל עוד ההווה והעבר קשורים זה בזה, זה הזמן לטייל בדרום אתיופיה ולהתחבר אל הרקמה האנושית המיוחדת.

עוד מידע על טיול לאתיופיה

בתמונה הפותחת: אישה משבט ההאמר | צילום: אופיר מיטרני