תפריט עמוד

טיול אופניים מדברי

שתפו:

המדבר לא מוותר לאף אחד. כדי לצאת ממנו בשלום צריך לעמוד בכל האתגרים שהוא מציב, גם אם זה אומר לדשדש בחולות לוהטים עם האופניים על הכתף. סיפור לאוהבי מדבר מושבעים

עודכן 15.12.21

מהו סוד קסמו של המדבר? עולות בדעתי כמה תשובות אפשריות: במדבר אפשר למצוא יופי, קדושה, טבע ראשוני, מסתורין ומפגשים אנתרופולוגיים מרתקים. במשנָה כבר נאמר "על המדבר אומר ברוך עושה מעשה בראשית" (ברכות ט', ב'), וזה אולי ממצה את הכל. המדבר מעמיד בפני הצומח, החי והאדם קשיים ואתגרים גדולים. כדי לשרוד בו יש לפתח פתרונות יצירתיים ולגלות יכולת הסתגלות מהירה לתנאים לא צפויים שיוצרים סביבה של חיים על הסף. אין בררה אלא להיות ערניים, להפעיל את כל החושים, לאסוף כל בדל מידע ולאלתֵר. מי שחי במדבר חייב להיות מיוחד. המדבר לא סובל בינוניות.

לפני כ־17 שנה החלטתי לרדת דרומה למצפה רמון עם אופני ההרים שזה עתה רכשתי. אלה היו אופני ראלי כבדים ומגושמים שצוידו ב־15 הילוכים ושאינם מזכירים במאומה את אופני ההרים המודרניים. הרגשתי שמרחבי המדבר הם המתאימים ביותר לאופני הרים, ושאופניים הם המתאימים ביותר לחשוף את צפונותיו. קצב ההתקדמות אופטימלי: לא מהיר מדי כמו ברכב, לא איטי כמו בהליכה. חושי הרוכב חשופים לקלוט את כל עוצמת המדבר ללא שום חיץ, ללא רעש וללא פיח. לא פעם יצא לי להתקרב ברכיבה לצבי או לדרבָּן, והם לא חשו בי.

הנגב פורש בפני הרוכב קניונים מרשימים, מכתשים ייחודיים והמון מרחבים | צילום: אלון רון

אם לא תנסה איך תדע

מתפעלים מיכולת העבירות של האופניים החדשים, החלטנו, חברי מיכה ואני, לבדוק אותם בסיני בתוכנית יומרנית: לרכוב את סיכת עבאס באשה היורדת בוואדי חיבראן עד לא־טור שלחוף מפרץ סואץ. לאחר יומיים של טיול רגלי בג'בל סירבל המדהים חברנו לאופניים שהמתינו לנו למטה. העמסנו את כל הציוד, שקי שינה, מזון וג'ריקנים של מים על הסבל ובתיק גב. המשקל היה גדול, ולא היה לנו כל מושג איך יגיבו האופניים בשטח. בתחילה הצלחנו לרכוב בדרך עפר במעלה ואדי סלף, אך התמונה השתנתה כשהתחלנו לרדת בוואדי. הדרך נעשתה חולית, והאופניים התחפרו כל כמה מטרים. אחרי קילומטרים אחדים של התקדמות מקוטעת ומאומצת בחום של אוגוסט, עברנו להליכה עם האופניים לצדנו.

הערב החל לרדת. לא היה לנו מידע על מקורות מים בוואדי ולא ידענו מה מיקומנו המדויק. באור דמדומים אחרון זיהינו מרחוק קבוצת דקלים יפה, נווה המדבר אל־ארדוסייה. הגענו אליו בשארית כוחותינו, ובדואי זקן עם משקפיים הזמין אותנו להתארח אצלו. לאור המדורה, על ארוחה של אורז ועדשים, סיפר לנו שעבר ניתוח בעיניו בבית החולים יוספטל באילת, ומאז הוא מרכיב משקפיים ומעריץ את הישראלים. היינו מותשים והשתרענו על הארץ לישון. למחרת המשכנו בהליכה מעצבנת ומפרכת עם האופניים בוואדי חיבראן עד שיצאנו למישור אל־קע, שהוא אחד האזורים החמים בסיני. בשלב זה סבלתי מתשישות ומהתייבשות ובקושי גררתי את האופניים. הדרך בקע השתפרה ואפשרה לנו לרכוב, אך צרה אחרת פקדה אותנו: פנצ'רים מקוציהם של עצי השיטה. פסי גומי (הרצועות המגנות על הפנימית) לא היו אז בשימוש. את אחד הפנצ'רים תיקנו ליד כפר בדואי קטן, וכמעט כל תושביו הגיעו לחזות במשוגעים. לפנות ערב הגענו לא־טור, וממנה אני זוכר רק את הפלאפל שקנינו בדוכן בשוק.

העלייה לפסגת ג'בל קתרינה בסיני צילום: חזי יצחקהעלייה לפסגת ג'בל קתרינה בסיני צילום: חזי יצחק

אלופי הסתגלנים

את הלקחים מהמסע הראשון יישמנו במסע הבא לסיני: במרס 1994 חצינו במשך שישה ימים את מדבר א־תיה (רמה גירנית המפרידה בין אזור ההר הגבוה הגרניטי ובין הדיונות של צפון סיני). הפעם השגתי מפות טופוגרפיות טובות וליקטתי מידע מפורט בנוגע לדרכים, לעבירות ולמקורות מים.
את אזור החולות שלרגלי מצוק א־תיה חצינו ברכב, אחר כך העמסנו את הציוד על גב גמל ועלינו ברגל בנקב רכנה. דרכי העפר שעל הרמה היו נוחות, והקניונים היורדים למפרץ סואץ היו מלאים מים. בדואים ליוו אותנו לכל אורך הדרך והתחלפו כשעברנו מנחלת שבט אחד למשנהו. ועדיין היו הפתעות: הלילות היו לחים מאוד, שקי השינה שלנו נרטבו מהטל, וקפאנו מקור עד שהפציעה השמש. באזור ואדי פוקייה נתקלנו בבדואים חמושים והשתדלנו לנתק מהם מגע. בוואדי סודר היו בסיסים של הצבא המצרי, וחששנו שהם לא ישמחו למצוא מטיילים ישראלים באזור, אך בכל זאת עלינו לג'בל סין בישר הסמוך, שלפי התאוריה של פרופ' מנשה הראל, הוא הר סיני המקראי. הטיפוס לפסגה היה גולת הכותרת של הטיול. בפסגה חיפשתי את הסנה שבער באש ואיננו אוּכּל, אך מצאתי רק שיחי זוגן הידועים כאלופי הסתגלנים לאקלים המדברי.

מסע זה הוכיח שעם תכנון מדוקדק אפשר לחצות גם אזורים מבודדים וחסרי תשתית. הקסם של המרחבים, המעיינות השופעים, הבדואים הטובים והרעים – כל אלה הותירו בנו רושם שלא יימחה. הנוסע הצרפתי פייר לוטי כתב ב־1894 על אזור בדית א־תיה (מדבר התועים): "מעברים חשוכים בין קירות צוקים המזדקרים אל על, גאיות צרים עצובים שצדדיהם כאילו מוחצים את העוברים בהם, שיממונם מעורר את תחושת המוות הגואל, לבלי הקיץ, סופם של כל הדברים".

הכוח והרוח

הגישה שלי היא שאופניים הם האמצעי ולא המטרה: ברכיבות אני שואף לקשור את המסלול עם היבטים גיאולוגיים, ביולוגיים, ארכיאולוגיים או אנתרופולוגיים שיכניסו לטיול תוכן מלבד הרכיבה עצמה. לכן אם נחוץ ללכת קטע מסוים ברגל ולהשאיר את האופניים
ואדי אום עשרין בירדן. במסעות ארוכים כאלה החוסן המנטלי, ולא הכושר הפיזי, הוא המרכיב החשוב, ובזכותו אפשר להמשיך גם כשהגוף כבר לא נענה
צילום: חזי יצחק

מאחור או לעבור קטע מסוים עם האופניים על הכתף, אז רצוי לעשות זאת.

 

אופני ההרים אמנם מתפתחים טכנולוגית במהירות מסחררת, אבל אין תחליף לרוח הרוכב. הרוכב הוא שמעניק את האנרגיה הדרושה להנעת האופניים, והוא חייב להיות איתן ברוחו ובגופו כדי להתגבר על מכשולים. בשל האופי של המסעות המדבריים חייבים לתת את הדעת גם על ההרכב האנושי של הקבוצה. במסע ארוך צפוי שלכל אחד יהיו משברים וכל אחד יזדקק לעזרה. יש להכין מנטלית את השותפים ולדאוג לגיבוש רוח צוות. בשל הריחוק ממקומות יישוב, היחסים בין אנשי הקבוצה אינטנסיביים, ואי אפשר להסתתר מאחורי מסכות. צריך גם לתאם ציפיות באשר לאופי הרכיבה ולתנאים לאורך המסלול. לא כולם מתאימים למסעות גילוי דינמיים שהתוכנית שלהם גמישה ומשתנה מדי יום ביומו לפי הנסיבות, שלא יודעים מראש היכן החניה הבאה או איזה קטע של המסלול טומן קשיים מיוחדים.

מניסיוני למדתי שהגוף מסתגל לרכיבה יומיומית רצופה לאחר כשבוע, והבעיה היא בדרך כלל השחיקה הנפשית, לכן החוסן המנטלי — ולא הכושר הפיזי — הוא המרכיב החשוב במסעות ארוכים, ובזכותו אפשר להמשיך לרכוב גם כשהגוף כבר לא נענה.

לרכוב בכל המדבריות בעולם

הנגב וסיני משופעים בשבילים אידיאליים לרכיבה שנסללו בכפות רגלי הגמלים במשך מאות שנים. הנגב פורש בפני המטייל קניונים מרשימים, מכתשים המיוחדים רק לארצנו, שרידים מתקופותפרהיסטוריות, ערים נבטיות שהן זכר לתרבות מפוארת שעברה מן העולם, וכמובן מרחבים שעדיין נותרו בינות לשטחי האימונים של צה"ל.

בעשר השנים האחרונות הקמנו קבוצת רכיבה שפועלת בחסות מתנ"ס "רמת נגב" ויצאנו לטיולים רבים בנגב, במדבר יהודה, וכן במדבריות השכנים בסיני ובירדן ובמדבריות רחוקים במרוקו ובמונגוליה. למדתי שאין כמעט אזור שאי אפשר לרכוב בו. אפילו בוואדיות החוליים של ואדי א־רם בירדן אפשר לרכוב (גם אם בקצב איטי עד מאוד של 25 קילומטר בשלושה ימים) אם מקטינים את לחץ האוויר בצמיגים ומתמרנים מצד אחד של הוואדי לצדו השני בחיפוש אחר מצע מעט יותר קשה.

שאיפתי לשנים הבאות היא לרכוב בכל המדבריות בעולם, וחלומי לשחזר את דרך הבשמים הנבטית שבה עברו שיירות גמלים מדרום תימן דרך המדבריות הנוראים של ערב הסעודית, אל הנגב ועד נמל עזה, מהלך של 65 ימי רכיבה על גמל. מי יודע, אולי נזכה לזאת בדורנו, ואם לא, אולי יוכלו ילדינו להגשים את החלום.

 

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מסיני

הבוסתנים בהר הגבוה בסיני: תחת גפנם ותחת תאנתם
הבוסתנים בהר הגבוה בסיני: תחת גפנם ותחת תאנתם

חקלאות הבוסתנים העתיקה במרומי סיני היא בת מאות שנים, אך רק במאמץ, ברגל, בשוטטות בוואדיות מחוץ לשבילי התיירות, ניתן לגלותה. שבטי הבדואים בהר הגבוה עדיין שומרים עליה, אבל השינויים באורח ...

עודכן 20.7.23

רויטל בר יוסף

מסלולי הליכה בהר הגבוה בסיני
מסלולי הליכה בהר הגבוה בסיני

קשה לתפוס כמה פשוט להתארגן מהבית לטיול ב"הר הגבוה" בסיני. הקורונה מאחורינו, סיני פתוחה למעבר 24 שעות ביום, הוכשרו מדריכים חדשים מקרב הבדואים ועוד ועוד בוסתנים נפתחו בהרים ללינת מטיילים. ...

עודכן 20.7.23

רויטל בר יוסף

"יצירת חיי": ריטריטים ומוזיקה בסיני
"יצירת חיי": ריטריטים ומוזיקה בסיני

שקט, פשטות, צלילים, מנוחה, קלילות, ים, משחק, נגינה, יחד, שירה, הרים, לבד, יצירה, עוד שקט, שפיות, פירגון, צחוק, עוד צלילים, שלום בפנים, שלום בחוץ, כוכבים, טחינה, היכרות, מגע, גמישות, שמחה, ...

עודכן 13.3.23

רפי קלמר | צילומים: רוני פורת וחברים

שתפו: