מהו סוד קסמו של המדבר? עולות בדעתי כמה תשובות אפשריות: במדבר אפשר למצוא יופי, קדושה, טבע ראשוני, מסתורין ומפגשים אנתרופולוגיים מרתקים. במשנָה כבר נאמר "על המדבר אומר ברוך עושה מעשה בראשית" (ברכות ט', ב'), וזה אולי ממצה את הכל. המדבר מעמיד בפני הצומח, החי והאדם קשיים ואתגרים גדולים. כדי לשרוד בו יש לפתח פתרונות יצירתיים ולגלות יכולת הסתגלות מהירה לתנאים לא צפויים שיוצרים סביבה של חיים על הסף. אין בררה אלא להיות ערניים, להפעיל את כל החושים, לאסוף כל בדל מידע ולאלתֵר. מי שחי במדבר חייב להיות מיוחד. המדבר לא סובל בינוניות. לפני כ־17 שנה החלטתי לרדת דרומה למצפה רמון עם אופני ההרים שזה עתה רכשתי. אלה היו אופני ראלי כבדים ומגושמים שצוידו ב־15 הילוכים ושאינם מזכירים במאומה את אופני ההרים המודרניים. הרגשתי שמרחבי המדבר הם המתאימים ביותר לאופני הרים, ושאופניים הם המתאימים ביותר לחשוף את צפונותיו. קצב ההתקדמות אופטימלי: לא מהיר מדי כמו ברכב, לא איטי כמו בהליכה. חושי הרוכב חשופים לקלוט את כל עוצמת המדבר ללא שום חיץ, ללא רעש וללא פיח. לא פעם יצא לי להתקרב ברכיבה לצבי או לדרבָּן, והם לא חשו בי.
אם לא תנסה איך תדעמתפעלים מיכולת העבירות של האופניים החדשים, החלטנו, חברי מיכה ואני, לבדוק אותם בסיני בתוכנית יומרנית: לרכוב את סיכת עבאס באשה היורדת בוואדי חיבראן עד לא־טור שלחוף מפרץ סואץ. לאחר יומיים של טיול רגלי בג'בל סירבל המדהים חברנו לאופניים שהמתינו לנו למטה. העמסנו את כל הציוד, שקי שינה, מזון וג'ריקנים של מים על הסבל ובתיק גב. המשקל היה גדול, ולא היה לנו כל מושג איך יגיבו האופניים בשטח. בתחילה הצלחנו לרכוב בדרך עפר במעלה ואדי סלף, אך התמונה השתנתה כשהתחלנו לרדת בוואדי. הדרך נעשתה חולית, והאופניים התחפרו כל כמה מטרים. אחרי קילומטרים אחדים של התקדמות מקוטעת ומאומצת בחום של אוגוסט, עברנו להליכה עם האופניים לצדנו. הערב החל לרדת. לא היה לנו מידע על מקורות מים בוואדי ולא ידענו מה מיקומנו המדויק. באור דמדומים אחרון זיהינו מרחוק קבוצת דקלים יפה, נווה המדבר אל־ארדוסייה. הגענו אליו בשארית כוחותינו, ובדואי זקן עם משקפיים הזמין אותנו להתארח אצלו. לאור המדורה, על ארוחה של אורז ועדשים, סיפר לנו שעבר ניתוח בעיניו בבית החולים יוספטל באילת, ומאז הוא מרכיב משקפיים ומעריץ את הישראלים. היינו מותשים והשתרענו על הארץ לישון. למחרת המשכנו בהליכה מעצבנת ומפרכת עם האופניים בוואדי חיבראן עד שיצאנו למישור אל־קע, שהוא אחד האזורים החמים בסיני. בשלב זה סבלתי מתשישות ומהתייבשות ובקושי גררתי את האופניים. הדרך בקע השתפרה ואפשרה לנו לרכוב, אך צרה אחרת פקדה אותנו: פנצ'רים מקוציהם של עצי השיטה. פסי גומי (הרצועות המגנות על הפנימית) לא היו אז בשימוש. את אחד הפנצ'רים תיקנו ליד כפר בדואי קטן, וכמעט כל תושביו הגיעו לחזות במשוגעים. לפנות ערב הגענו לא־טור, וממנה אני זוכר רק את הפלאפל שקנינו בדוכן בשוק.
אלופי הסתגלנים |
 |
| ואדי אום עשרין בירדן. במסעות ארוכים כאלה החוסן המנטלי, ולא הכושר הפיזי, הוא המרכיב החשוב, ובזכותו אפשר להמשיך גם כשהגוף כבר לא נענה צילום: חזי יצחק |
מאחור או לעבור קטע מסוים עם האופניים על הכתף, אז רצוי לעשות זאת.
אופני ההרים אמנם מתפתחים טכנולוגית במהירות מסחררת, אבל אין תחליף לרוח הרוכב. הרוכב הוא שמעניק את האנרגיה הדרושה להנעת האופניים, והוא חייב להיות איתן ברוחו ובגופו כדי להתגבר על מכשולים. בשל האופי של המסעות המדבריים חייבים לתת את הדעת גם על ההרכב האנושי של הקבוצה. במסע ארוך צפוי שלכל אחד יהיו משברים וכל אחד יזדקק לעזרה. יש להכין מנטלית את השותפים ולדאוג לגיבוש רוח צוות. בשל הריחוק ממקומות יישוב, היחסים בין אנשי הקבוצה אינטנסיביים, ואי אפשר להסתתר מאחורי מסכות. צריך גם לתאם ציפיות באשר לאופי הרכיבה ולתנאים לאורך המסלול. לא כולם מתאימים למסעות גילוי דינמיים שהתוכנית שלהם גמישה ומשתנה מדי יום ביומו לפי הנסיבות, שלא יודעים מראש היכן החניה הבאה או איזה קטע של המסלול טומן קשיים מיוחדים.
מניסיוני למדתי שהגוף מסתגל לרכיבה יומיומית רצופה לאחר כשבוע, והבעיה היא בדרך כלל השחיקה הנפשית, לכן החוסן המנטלי — ולא הכושר הפיזי — הוא המרכיב החשוב במסעות ארוכים, ובזכותו אפשר להמשיך לרכוב גם כשהגוף כבר לא נענה.
לרכוב בכל המדבריות בעולם
הנגב וסיני משופעים בשבילים אידיאליים לרכיבה שנסללו בכפות רגלי הגמלים במשך מאות שנים. הנגב פורש בפני המטייל קניונים מרשימים, מכתשים המיוחדים רק לארצנו, שרידים מתקופותפרהיסטוריות, ערים נבטיות שהן זכר לתרבות מפוארת שעברה מן העולם, וכמובן מרחבים שעדיין נותרו בינות לשטחי האימונים של צה"ל.
בעשר השנים האחרונות הקמנו קבוצת רכיבה שפועלת בחסות מתנ"ס "רמת נגב" ויצאנו לטיולים רבים בנגב, במדבר יהודה, וכן במדבריות השכנים בסיני ובירדן ובמדבריות רחוקים במרוקו ובמונגוליה. למדתי שאין כמעט אזור שאי אפשר לרכוב בו. אפילו בוואדיות החוליים של ואדי א־רם בירדן אפשר לרכוב (גם אם בקצב איטי עד מאוד של 25 קילומטר בשלושה ימים) אם מקטינים את לחץ האוויר בצמיגים ומתמרנים מצד אחד של הוואדי לצדו השני בחיפוש אחר מצע מעט יותר קשה.
שאיפתי לשנים הבאות היא לרכוב בכל המדבריות בעולם, וחלומי לשחזר את דרך הבשמים הנבטית שבה עברו שיירות גמלים מדרום תימן דרך המדבריות הנוראים של ערב הסעודית, אל הנגב ועד נמל עזה, מהלך של 65 ימי רכיבה על גמל. מי יודע, אולי נזכה לזאת בדורנו, ואם לא, אולי יוכלו ילדינו להגשים את החלום.