טוסקנה שאין דומה לה

דרומית לאתרי התיירות המוכרים – פירנצה, קיאנטי וסיינה – נמצא חבל ארץ מתויר פחות. חלק ממנו, המשתייך למחוז סיינה, הוא אזור קרטה (Crete), המתאפיין בגבעות ירוקות ומתעגלות, שמדרונותיהן משובצים בשדות ומטעים. עיירות קטנות, מנזרים מבודדים ושרידי מצודות מופיעים ונעלמים בין הגבעות, שאיכרי טוסקנה מקפידים לא לעבדן עד תום, ולהותיר בראשיהן קבוצות עצים ציוריות. בצל העצים, כשטעם הפירות, הגבינות והיין בפה, מתאחדים יפי הטבע ורוח האדם – וזו סיבה מצוינת לצאת מהערים ולרדת מהכבישים המהירים לימים אחדים. עוד דרומה משם, במחוז גרוסֶטו (Grosseto), נמצאים אזורים מוכרים ומתוירים הרבה פחות. לפניכם הצעה לטיול בן כמה ימים המגיע עד אל מחוץ למפת התיירות.

ציורי קיר וזמרת נזירים
נצא מסיינה לכיוון דרום־מזרח בכביש 73 המוביל לעיירה סינלונגה (Sinalunga), ונרד ממנו כשישה קילומטרים לאחר מכן לכביש 438, המוביל בין גבעות ועמקים לאשאנו (Asciano). בכניסה לעיירה נפנה דרומה ולאחר כשמונה קילומטרים נפנה ימינה (מערבה) למונטה אוליבטו מאג'ורה (Monte Oliveto Maggiore). המנזר, השייך למסדר הבנדיקטיני, ידוע בעיקר בזכות הפרסקאות שסביב חצרו העיקרית (Chiostro Grande), המתארים את חיי בנדיקטוס הקדוש. הפרסקאות, שצוירו בחלקם על ידי לוקה סיניורלי בסוף המאה ה־15 ובחלקם על ידי סודומה (כינויו של ג'ובאני אנטוניו באצי) בתחילת המאה ה־16, מצטיינים בפרטיים המציאותיים שבהם, כגון הזדקנות הקדוש ופרטי הרקע.

מהמנזר נצא מזרחה בכביש 451 ולאחר כארבעה קילומטרים, בצומת ה־T ליד מונטפרסקו (Montefresco), נפנה דרומה ונמשיך לאורך מסילת הברזל עד לצומת עם כביש מספר 2 באזור טורניירי (Torrenieri). נמשיך מערבה בכביש העולה בין כרמי זיתים וגפנים לעבר מונטאלצ'ינו (Montalcino). העיירה המבוצרת והציורית שומרת על אופיה הנעים בזכות מיקומה המבודד יחסית (בראש גבעה תלולה), רחובותיה המתפתלים ובתיה העתיקים. סמוך לכביש הכניסה לעיירה שוכנת כנסייה, ואפשר לעצור לידה ולצפות על המבצר של מונטאלצ'ינו.

כשמגיעים לעיירה כדאי לבקר במבצר עצמו ולסייר על החומות, הצופות אל הנוף. מרכז החיים בעיירה (כ־6,000 תושבים חיים כאן) הוא כיכר העם (Piazza del Popolo) המשולשת, שסביבה ארמון מפואר של שליטי העיר (Palazzo del Priori) ומרפסת מקורה (Loggia) נאה. עיקר גאוותה של העיירה הם היינות האדומים המצוינים ובמיוחד הברונלו (Brunello) המיוצרים באזור. במרכז המידע שבארמון (סגור בימי ב') יש מידע על היקבים בסביבה. מוקדי עניין נוספים בעיירה הם המוזיאון העירוני, המציג כמה יצירות אמנות מעניינות, והקרמיקה המקומית המתאפיינת בצבעי טורקיז־לבן.

כעשרה קילומטרים מדרום־מזרח למונטאלצ'ינו נמצא מנזר סנט אנטימו (Sant'Antimo). המנזר, שהוקם בימי קרל הגדול (742־814, הקיסר הראשון של "האימפריה הרומית הקדושה"), הורחב במאה ה־12. אפשר לומר כי המנזר הוא אחד המבנים הרומנסקיים (סגנון בנייה נפוץ במאות 11־12, שכינויו נובע מן ההשראה שקיבל מסגנון הבנייה הרומי) היפים באיטליה ובידודו אף מוסיף ליופיו. הכנסייה הפשוטה למראה משלבת מרכיבים צרפתיים, כגון ה"טיילת" (ambulatory) שבקדמת הכנסייה, עם מרכיבים מקומיים. האבן המקומית ממנה בנוי המנזר מוסיפה ליופי ולאווירה המיוחדת. לפעמים אפשר לשמוע כאן שירה גריגוריאנית מפי הנזירים (בעיקר במיסת יום ראשון אחר הצהריים). בקיץ נערכים כאן קונצרטים לעוגב.

היעד הבא שלנו היא פיאנצה (Pienza), הנמצאת בעמק דאורצ'ה (Val d’Orcia). כדי להגיע אליה, ניסע דרומה בכביש הצר והמפותל, נתחבר לכביש 323, נעבור בקסטליונה דאורצ'ה (Castiglione d’Orcia) ונמשיך בכביש 146. לחלופין ניסע בדרך בה הגענו ממונטאלצ'ינו, וליד סן קיריקו דאורצ'ה (San Quirico d’Orcia) נפנה מזרחה בכביש 146 לעבר פיאנצה.

עיר אידיאלית וגבינה משובחת
באמצע המאה ה־15 שונו פניה של פיאנצה בהוראת האפיפיור יליד העיירה פיוס השני (פיקולומיני, 1405־1464). לאחר שנבחר למשרה החשובה ב־1458 יזם האפיפיור, שנחשב להומניסט ולפטרונם של סופרים ואמנים, את הפיכתה של פיאנצה למופת של עיר רנסנסית, וזאת בעזרת הארכיטקט והפסל איש הרנסנס ברנרדו רוסלינו. התוכנית כללה בנייה מחדש של מרכז העיירה על בסיס הרעיון הרנסנסי של אחדות ארכיטקטונית וקירוב מוסדות אזרחיים ודתיים ליצירת הרמוניה.

ציורי קיר במונטה אוליבטו מאג'ורה	פיאנצה, שתוכננה על פי אידיאל רנסנסי

כיום, עיקר תפארתה של העיירה היא כיכר פיוס השני והמבנים סביבה – הקתדרלה (Duomo) המפוארת וארמון פיקולומיני (Palazzo Piccolomini), פאר יצירתו של רוסלינו. בין היתר, הארמון מתהדר בחצר פנימית יפהפייה ובגנים תלויים מהראשונים מסוגם.

העיירה, שנקראה עד אז קורסיניאנו (Corsignano), נושאת מאז את שמו של האפיפיור. אגב, האפיפיור והאדריכל נפטרו לפני שהסתיימו עבודות הבנייה והתוכנית המקורית לא הושלמה. כ־500 שנה לאחר מכן, ב־1996, הכיר אונסק"ו בפיאנצה כאתר מורשת עולמית.

אפשר לשוטט כאן עוד ועוד בין בתי המידות והכיכרות, להשקיף מן הטיילת (Via del Castello) אל העמק שלמרגלותיה וליהנות מהאווירה. לקינוח, קנו גבינת פקורינו מקומית, הנחשבת מהטובות באיטליה.

שרידים אטרוסקיים
מפיאנצה נמשיך מזרחה בכביש 146 היפהפה עד למונטפולצ'יאנו (Montepulciano). כקילומטר לפני העיירה, משמאל לכביש, נגיע לכנסיית המדונה של סן ביאג'ו (Madonna di San Biagio), שנבנתה במאה ה־16, ומזכירה בצורתה את הבסיליקה של סן פייטרו ברומא.

מונטפולצ'יאנו עצמה (כ־15 אלף תושבים) שוכנת על גבעה געשית מוארכת, ובה בתים וכנסיות נאים. מרכז העיירה ושיא יופיה הם הכיכר הגדולה (Piazza Grande) והבאר שבמרכזה. במבנים שסביב הכיכר נמצאים הקתדרלה (Duomo), ארמון טרוגי (Palazzo dei Nobili-Tarugi) בעל החזית המרשימה וארמון העיר (Palazzo Comunale), שממגדלו ניבט נוף יפהפה. גם עיירה זו תשמח את לבותיהם של חובבי היין.

את היעד הבא בטיול אפשר לבחור: אפשרות אחת היא להמשיך מזרחה אל קיוזי (Chiusi), אחת מערי האטרוסקים (מתיישבים קדומים שהיו הראשונים לבנות ערים באזור, שנקרא אז אטרוריה. שיא תרבותם היה במאה השישית לפני הספירה), וממנה להמשיך דרומה אל העיירה פיטיליאנו (Pitigliano) שבדרום גרוסטו, הפרובינציה הדרומית ביותר של טוסקנה. האפשרות השנייה היא להמשיך דרומה ולנסוע ישירות אל פיטיליאנו.

אם בוחרים באפשרות הראשונה, חוזרים לכביש 146 וממשיכים לנסוע מזרחה דרך עיירת המרפא קיאנצ'יאנו טרמה (Chianciano Terme), עוברים מעל "אוטוסטרדת השמש" (A1, מרומא למילאנו), ומגיעים לקיוזי, שנמצאת כמעט על גבול אומבריה. בעיירה מוזיאון ארכיאולוגי, ובו ממצאים אטרוסקיים חשובים שנמצאו בקרבתה. ניתן לבקר בקברים אטרוסקיים בסביבה בתיאום עם צוות המוזיאון.

מפיאנצה לפיטיליאנו נוסעים בכביש 2 לכיוון החוף הצפוני של אגם בולזנה (Bolsena) ומשם מערבה בכביש 74 עד פיטיליאנו. מקיוזי נוסעים עד אורבייטו (Orvieto) הנפלאה שבחבל אומבריה בכביש A1 (או בכביש 71), משם ממשיכים בכביש 71 עד תחילת כביש 74 ופונים מערבה לפיטיליאנו. מסנט אנטימו ניתן להגיע לפיטיליאנו בכביש 323 ובכבישים הקטנים המתפצלים ממנו.

אלנה סרווי, מאחרוני היהודים בפיטיליאנו

ירושלים של טוסקנה
מצוק טוף ועיר הצומחת ממנו מקדמים את פני הבאים לפיטיליאנו. העיירה היפהפייה שוכנת על שלוחה געשית המוקפת בערוצים עמוקים, ובתיה נדמים כהמשכם של סלעי הגבעה, והמראה עוצר נשימה. "ירושלים הקטנה" היה הכינוי הרווח של העיירה. הסיבה לכך היא הקהילה היהודית התוססת שהתקיימה כאן. באמצע המאה ה־16 התיישב כאן היהודי הראשון, ששימש כרופאה של משפחת אורסיני, ששלטה בעיר. הקהילה גדלה כשהעיר הפכה למקלטם הראשון של היהודים שגורשו ממדינת האפיפיור בסוף המאה ה־16.

ב־1622, 14 שנים לאחר שפיטיליאנו סופחה לדוכסות טוסקנה, הוגבלו זכויות היהודים ואזור מגוריהם נקבע בגטו. במאה ה־18 הגיעה הקהילה לשיאה, כשמנתה כשליש מתושבי העיר. עם איחוד איטליה ב־1861 הושוו זכויות היהודים לאלו של שאר האיטלקים, כך שנתאפשר להם לחיות בכל מקום ורבים עברו לערים גדולות יותר. במלחמת העולם השנייה הסתתרו רוב יהודי העיירה בכפרים בסביבה, וניצלו. כיום גרה בעיר משפחה יהודית אחת. בית הכנסת, שהוקם בסוף המאה ה־16, שוקם ומשמש יהודים מערים אחרות באיטליה לחתונות וטקסי בר מצווה. מלבד בית הכנסת כדאי לבקר גם במקווה וביקב החצובים בסלע מתחתיו, ובארמון אורסיני (Palazzo Orsini), המשמש כיום מוזיאון. בערב, כשצופים על העיר העתיקה ממסעדת מלון Guastini שבכניסה אליה ומביטים בחומות, רואים כי פיטיליאנו אכן מזכירה את ירושלים.

מעט טבע לקינוח
היעד הבא שלנו – שמורת הטבע מארמה (Parco Naturale della Maremma) – מיועד לחובבי טבע. כדי להגיע לשמורה ניסע מערבה בכביש 74 עד לכביש 1 שלאורך החוף. לחלופין אפשר להמשיך לדרום־מערב בכביש שלאורך השרטון המפריד בין לגונה די אורבטלו (Laguna di Orbetello) לבין הים, ומוביל לחצי האי מונטה ארג'נטריו (Monte Argentario). נמשיך צפונה בכביש 1 עד אלברזה (Alberese), עד לכניסה לשמורה.

עד המאה ה־18 היה אזור מארמה שטח ביצות בלתי מיושב. מאז נוקזו הביצות והחלו לעבד כאן שטחים חקלאיים. ב־1975 הוכרז האזור כשמורת טבע, ששטחה כשבעים קילומטר רבוע, ומאז זו רצועת החוף השמורה ביותר באיטליה, השומרת על מגוון צמחים ובעלי חיים.