טונה כחולה וגדולה

כשהפלגנו לקפריסין בהפלגת הניסיון שמנו חכת ג'ירג'ור על בונבון (זהו שמה של היאכטה שלנו ובהמשך נרחיב על הסיבות לבחירת השם…). הרבה חברים ספרו לנו שדגו דגי טונה כחולה במסלול הזה וקיוונו שגם אנחנו נעלה איזו טונה עסיסית בחכתינו. כל הדרך לקפריסין לא קרה כלום! בקפריסין קנינו חכה נוספת ובדרך חזרה נמשכו מהספינה שני חוטים ארוכים של ג'ירג'ור – להכפיל את הסיכויים לדיג! באחד הסיבובים של היאכטה שני החוטים הארוכים הסתבכו זה בזה ולא נותר לנו אלא לגזור את אחד החוטים ולהשליך אותו לפח. באמצע הדרך ראינו פתאום שמשהו קרה לג'ירג'ור. משהוא שונה שלא היה שם קודם. ההתלהבות היתה גדולה. גלגלנו מהר את חוט הדיג. עמדנו כולנו נפעמים בציפיה דרוכה לקראת הדג הגדול ואז התברר שתפסנו שקית ניילון שחורה…..

אני בדרך כלל ידועה כאדם מאד אופטימי. דרור אפילו פעם כעס עלי ש"אי אפשר לחיות עם השמחה שלך. תמיד את שמחה. תמיד את אופטימית. בחיים זה לא ככה! אין שום סיבה להיות אופטימיים כל הזמן". דרור הוא כמובן השקול והרציני בבית.

אבל בנושא הדיג דעותינו חלוקות: אני לא מאנינה באימרה הידועה ש"יש הרבה דגים בים". לדעתי אולי פעם היו, אבל היום אין. אני גם חושבת שאת הדגים המעטים שעוד נותרו צריך לדעת איך לדוג. דוקא בנושא זה דרור הוא האופטימי והוא חושב שאם לא דגנו עם הציוד שהיה לנו – צריך לשפר את הציוד. לדעתי זה כמו לומר שהרצפה עקומה. אבל לא אמרתי את דעתי…..

לכן כמה ימים לפני ההפלגה הגדולה, דרור נסע לחנות מיוחדת לציוד דיג והשקיע בציוד משובח בסך 1,000 ₪!!!! כמעט נחנקתי. החלטתי שאני לא גורמת למשבר כמה ימים לפני ההפלגה. החזקתי את עצמי, בעזרת נשימות עמוקות (תרגול היוגה מאד עוזר לי במקרים כאלו!), כדי לא לומר לו מה אני חושבת על 1,000 השקלים שנשארו במצולות (זה שם החנות…..). הילדים היו כמובן מאושרים (טוב, זה לא יוצא מהכיס שלהם) והם שמו את "המילה האחרונה בנושא הג'ירג'ור" על בונבון.

כשיצאנו לים בדרך לקפריסין, ביום הגדול, הילדים התעוררו ולפני שאמרו "מה יש לאכול הבוקר?" קפצו על פאר הטכנולוגיה והרכיבו אותה על המתקן המיוחד (חלק בלתי נפרד מה-1,000 האבודים) וישבו לידו דרוכים ומצפים. שמחתי שלפחות יש להם משהו לעשות, משהו לקוות אליו, משהו שיעביר קצת את הזמן (על השעמום במהלך ההפלגה סיפרתי בכתבה הקודמת). עברה שעה, עברו שעתיים, עברו 12 שעות, 24 שעות…. ואז בבוקר למחרת כשכבר לא יכולתי עם הרעש המטרטר של המנוע, שניסר לנו את השכל, ביקשתי אם אפשר לכבות את המנוע לקצת זמן, גם אם זה יהיה על חשבון מהירות – רק קצת שקט. זה כל מה שרציתי. מתברר שזה היה המפתח להצלחה (ולכן גם אני שותפה!). אז אם נערוך לרגע סיכום בייניים של מה היה לנו עד כה: ציוד משובח, שעה מוקדמת בבוקר, יאכטה מפליגה במהירות איטית (כ-4 קשר שהם כ-7 קמ"ש) וים פתוח, הרחק מיבשה. ואז שמענו את הגלגלת מסתובבת. זהו צליל שאין לטעות בו. הילדים בטוחים שזו המנגינה היפה בתבל. רצנו להעיר את דרור, שקיבל את הוראות ההפעלה של פנינת הטכנולוגיה ממקור ראשון. הוא הסביר שצריך לתת לדג (בהנחה שאכן מדובר בדג) להתעייף. לכן צריך לשחרר את הקלאץ' (היי-טק-דיג כבר אמרנו???) כדי שהדג יתאמץ אבל החוט לא יהיה מתוח כל הזמן. כך משחררים לדג עוד כמה עשרות מטרים של חוט. אחר כך מגלגלים את החוט בהדרגה ומקווים שבסוף החוט והתהליך יהיה גם דג. והיה שם דג. ולא סתם דג: אלא טונה כחולה וגדולה. יש האומרים שמשקל הדג היה כ-8 ק"ג. אני חושבת שקצת פחות. אין ספק שהוא היה גדול ומרשים! ההעלאה שלו מהים לא היתה פשוטה: דרור ובני (הדוד של דרור) נאבקו בו תוך הפגנת אומץ לב ודבקות במטרה. הוחלט לקרוא לדג מני. אני הודיתי לקדוש-ברוך-הוא שלא אמרתי לאף אחד מה אני חושבת על ציוד הדיג היקר.

הוחלט שהאירוע כל כך מיוחד שלא כדאי לנסות לבשל את מני בעצמנו. אני גם הצהרתי מראש (ואין לי שום כוונה לשנות את הצהרתי) שאין לי שום כוונה לנקות את מני. אני יכולה לטפל בו רק מרגע שיהפוך מ"מני" לפילה….. לכן שמרנו עליו בתוך שקית גדולה במקרר. כשהגענו לקפריסין דרור לקח אותו למסעדת המרינה. השף אמר שהם לא לוקחים דגים מ"סתם דייגים" (מסיבות תברואה). אבל כשהוא ראה את מני, את הברק שהיה לו בעיניים (שמעיד על טריות), השף של המסעדה הסכים לבשל אותו עבורנו ואנחנו התחייבנו להזמין סלטים ושתיה (כנראה נשארו לשף מנות נוספות – למכירה).

אני חייבת להודות שהטעם לא היה משהו. לדעתי מני יצא קצת יבש. אך גם הפעם לא העזתי להגיד את דעתי הכנה. וטוב שכך!

לכתבות נוספות של אסנת סדן:

• ההפלגה תמיד מפתיעה »

• נשים מתכננות יאכטה ריחנית »

• צרות, גם בים, מגיעות בצרורות »