חוויות מפורים: קרנבל תוצרת הארץ

"כשתיעלם תרועת הפסטיבלים, ילבלבו שירי אהבתי". השורה שכתבה נעמי שמר, מצביעה על העיקר לדעתה – מה שקורה אחרי שהאורות כבים, על המציאות של הבוקר שאחרי הקרנבל. בעיני מה שקורה בזמן הפסטיבל, בעיקר במקרה של פורים, אינו התפל. יש בו הרבה מן העיקר, יוצא מן הכלל המלמד על הכלל.

פורים היה החג האהוב ביותר עלי ועל חברי בימי ילדותנו. ההכנות נמשכו זמן רב, תכנון התחפושות נמשך עוד יותר. התחפשות הפופולריות היו קאובוי, אינדיאני, חייל וליצן. אצל הבנות כיכבה מלכת אסתר. בלטו גם גמדים וליצנים. לימים הופיעו תחפושות יצירתיות יותר, כמו נער שתלה על בגדיו ראשי שום וגיליונות של עיתון "דבר" והיה אמור לסמל "שום דבר". לא ידענו אז שהיהדות רואה בהתחפשות, שעיקרה שינוי דמויות, משום רמז לשינוי שחל בגורל עמנו, בימי מרדכי ואסתר, "אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" (אסתר ט' 22).

כשהיינו ילדים תחפושת של ליצן היתה פופולרית. גם כיום בבני ברק אפשר לראות לא מעט ליצנים | צילומים בכתבה: גילי חסקין

פורים של שנות ילדותי ונעורי נדחק מפני עיסוקים "מכובדים" ו"חשובים" יותר. חגיגות פורים בבגרותי הסתכמו במסיבת ריקודים, בה התלבשו החוגגים בתחפושת סמליות. פורים כבר לא היה אותו אירוע רצוף מערכונים ובדיחות, כפי שהיה בתנועת הנוער, אפילו לא נשף מסכות, אלא מסיבה שאין הרבה בינה לבין מסיבות אחרות.

חזרתי לדון בפורים, בעקבות ההתעניינות בקרנבלים ובפסטיבלים ברחבי העולם. החל בפייסטות של בוליביה, דרך האירועים הפולקלוריסטיים בהודו ועד למאצורי ביפן. התעכבתי ולמדתי יותר את הקרנבלים שמקורם קתולי, כמו אלו של ריו דה ז'נרו, סלבדור (באהיה), גווליוויצ'ו שבארגנטינה, אורורו שבבוליביה, ברנקייה בקולומביה, וכמובן הקרנבלים האירופאים: ונציה, ורונה, ויארג'ו, באזל וטנריף. לאחר שרצתי כאחוז אמוק אחרי ליצנים בלה פאז וחובשי מסכות בגואטמלה, נזכרתי להפנות את תשומת לבי, לקרנבל שלנו – פורים.

תחפושת בבני ברק. בפורים העיר מתמלאת בתחפושות, אבל כמעט שלא רואים מסכות

פורים בבני ברק: כתמים של צבע

בני ברק, ט"ו אדר תשע"ז. רבבות אנשים נשים וטף מתנקזים במשך שעות ספורות לעיר הצפופה ומקיימים בהידור את שמחת החג – קריאת מגילה, משלוחי מנות ומתנות לאביונים, והרבה הרבה אלכוהול.  אלפי בחורי ישיבות, ת"תניקים ומגייסי כספים פושטים על העיר ושיכורים רבים משקים את גרונם ביין.

בני ברק, שנוסדה על ידי חסידים ב-1924, היא מקום מושבן של ישיבות רבות, בייחוד של הזרם החסידי והזרם הליטאי. בעיר, המכונה גם "בויבעריק" על ידי רבים מתושביה, יש מוסדות דתיים רבים. זהו מעבר חד מרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן לרחוב רבי עקיבא. מאה מטרים של הליכה ואנו בעולם אחר. גברים מזוקנים בקפוטות ושטריימל, נשים חסודות בתלבושת צנועה, נשים דוחפות עגלות ילדים בהן יושבים פעוטות מחופשים ומאופרים, אבות נושאים בידיהם את זאטוטיהם. מכונית ישנה עם בובת טיגריס בולטת מחלונה וצעיר מזוקן ישב על גגה, תוך כדי שימוש מוגזם בצופר אוויר.

פורים בבני ברק. החג מעניק לעיר המתבדלת מראה מחויך יותר

יצאתי למרכז העצבים של העיר – בית הכנסת איצקוביץ בפינת רחוב רבי עקיבא, כדי לתעד את בחורי הישיבות – השתויים ושאינם, והילדים המחופשים בשלל תחפושות וצובעים את העיר האפרפרה בדרך כלל בכתמים ובנקודות של צבע.

יותר מכל, מאופיינים החיים החרדיים במהלכם העז ובאינטנסיביות שלהם. כאילו משהו ריכז ותמצת את כל התחושות והאפיונים של החברה החילונית, הקיצוניים אף הם, והאדיר אותם במגבר ענק. גם התחושה הפורימית מזוקקת ומוגברת. רמקולים מחרישי אוזניים קראו לנו לתרום לצדקה, שהרי אחת המצוות המיוחדות לחג היא מתן מתנות לעניים ואביונים. הרמב"ם קבע ש"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים". פורים הוא שעתם הטובה של פושטי היד לצדקה ומגייסי התרומות לישיבות. לבושים בגדים הדורים יוצאות משלחות מהישיבות לאסוף תרומות ומתנות מהתושבים.

לא רק ילדים צעירים חוגגים בבני ברק, גם בחורי ישיבות ותלמידי הכוללים פורקים עול בפורים

מצד אחד זוהי ארץ ישראל של ימינו, אבל זוהי גם ארץ אחרת לגמרי. שכונה, שלו היתה קיימת במקום אחר בעולם, הייתי מוצא כייעד תיירותי. ואילו כאן, אני מודה שלא הייתי שנים רבות. אני מסתכל על האברכים, שמן הסתם רובם לא שירתו בצבא או בשירות לאומי, בצפיפות, במודעות השטנה, בצעירים מגודלי השיער והפאות, החבושים בכובע סרוג בלבן ועל חולצותיהם רשום שמו של רבי נחמן מאומן. לא מעטים מפנים מבטים החשדניים אל המצלמה. כמה שואלים  בחשדנות: "אתה מהתקשורת? זה יופיע בעיתון?". ארץ ישראל יהודית מאוד, גלותית מאוד ויחד עם זאת, שטופה לאומנות ושנאת זרים. כל כך שונה מהחזון הציוני. במרחק של שעה נסיעה מכאן, במאה שערים, הניגודים חזקים עוד יותר. ההתבדלות הזרות, החשש והאיבה הכבושה בולטים עוד יותר.

רפרטואר התחפושות בבני ברק התרחב מאוד בשנים האחרונות

מאסתר המלכה ועד רחל אמנו

חג פורים מעניק לעיר המתבדלת מראה מחויך יותר. מידי שנה, עשרות אלפי חרדים חוגגים את יום הפורים כמשתה ויום טוב בטבורה של בני ברק. גם מבוגרים מתחפשים, לרוב בתחפושות סמליות – מאזניים של חתול ועד משקפי שמש מצחיקים. הילדים, שבגדיהם הצבעוניים בולטים בסתירה לאפרוריות של השכונה, גודשים את הרחוב. הקטנים אוחזים בחוזקה בידי הוריהם. הפאות לעתים מוסתרות מאחורי האוזניים ולעתים מתנדנדות מתחת למגבעת הבוקר או ראשו עטור הנוצות של האינדיאני. הם מתחפשים לדמויות מהאגדות ולתחפושות יצירתיות יותר, כמו קופות צדקה או ספר תורה. ילדות בלבוש ורוד ואוזני ארנב ארוכות חוצות את הכביש. זוג אחיות מתקשטות כל אחת בחצי לב, שמתחברים יחד ללב אחד ובו כתוב "ואהבת לרעתך כמוך", ואני תוהה אם לא ראו את השלטים נוטפי השנאה לכל מה שהוא אחר.

החנויות מלאות בתלבושות שונות ומשונות ובאביזרים שרק הולכים ונעשים משוכללים יותר ויותר משנה לשנה. אם פעם ההתלבטות הייתה פשוטה – האם להתחפש למרדכי היהודי או לכהן הגדול, לאסתר המלכה או לכלה, בימינו הרפרטואר התרחב מאוד. מביבי נתניהו וגיבורי תרבות ועד חפיסת סיגריות, שולחן יום הולדת, רחל אמנו, צמר גפן מתוק ועוד ועוד.  כל המקורי והנועז יותר – הרי זה משובח. ילדים רבים מתחפשים לשוטרים וחיילים – פי כמה וכמה מאשר בשכונות חילוניות. זהו בדיוק הרעיון של פורים: ההזדמנות להגשים את כל הפנטזיות, את הדמויות שלעולם לא נהיה, לחלום הכי רחוק שאפשר… ליום אחד.

בבני ברק ילדים רבים מתחפשים לשוטרים וחיילים, הרבה יותר מאשר בשכונות חילוניות

ליד בית הכנסת כעשרים צעירים חבושי תרבושים אדומים מחוללים בשמחה, מתחרים בניתורים לגובה לקול המוסיקה. כמה מהם משתוללים ממש. מוכרחים להיות שמח. אני נזכר בפלפול היהודי שגורס כי האושר, מדאורייתא ומדרבנן, שמור לבעליו כחובה ולא כזכות, וכל שמחה היא מצווה.

נפצים, אלכהול ומשלוח מנות

מישהו צועק לנו להפסיק לצלם וחבריו משתיקים אותו, ניכר עליו שהוא עדיין שיכור מליל אמש. מן הסתם שתה עד שלא ידע להבחין בין ברוך המן לארור מרדכי. בני ברק, כמו ירושלים החרדית, הופכת  לשלושה ימים למקום אחר. נראה שהתדמית ואולי גם האתוס שמצמיתים  אותה בדרך כלל נסוגה מפני דברים אחרים ומזמינים אותם לקרות. הרחובות עמוסים באנשים לעייפה, רעש של פיצוצים וריח של שריפה עולה ברחובות. ילדים מדליקים נפצים באמצע הרחוב, נערות אולפנה שותות ערק מהבקבוק במעגל. הכבישים מלאים בגזרי קרטון לבן ועיסתי ובתלתלי נייר של מגרסה. בכמה מקומות צפוף כל כך שדומה כי אפשר לעשות כל דבר ומיד ללכת לאיבוד, כך שאף אחד לא יגרום לפוחח לשלם על התעלול שעולל.

בחברה החרדית מנוצל היום הזה לשבירה של כל מיני איסורים

ממרפסת הקומה השנייה מזמין אותנו מישהו להיכנס פנימה. על הקירות רק תמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף ושולחן ערוך בקפידה לקראת הסעודה. בניו של המארח רוקדים בשמחה. הוא מזמין אותנו לשתות, מבקש תרומה, לישיבה כמובן. הוא מנסה לשדל אותנו לחלוק עמו את המצווה שבסעודת החג. אף על פי שהחג מתחיל בלילה, בתלמוד (מסכת מגילה) נקבע שמצוות הסעודה מתקיימת דווקא ביומו של החג. כחלק מקיום המצווה, מוזכרת בתלמוד החובה להשתכר. אנחנו מודים, מסרבים בנימוס וממשיכים הלאה.

לא ראיתי הרבה מסכות, למרות שזהו אחד מסימני החג. אבל ראיתי הרבה תחפושות, בשלל צורות וצבעים. ילדה בדמות פרפר צבעוני יוצאת מאחד הבתים, שני תאומים קטנים לבושים בדמות זברות, מפגינים לראווה את פסיהם השחורים-לבנים. זוג תאומות מבוגרות יותר בבגדים מנומרים בשלל צבעים ובפאות מתלתלות צבעוניות. יש תחפושות שנקנו רק אמש, אחרות עברו בירושה מאב לבן וממנו לאחיו הצעירים, כך לאורך שנים רבות.

לפעמים התחפושות נקנות רגע לפני החג ולפעמים הן עוברות מאב לבן ומהבכור לאחיו הצעירים

שבירת טאבו

בחברה החרדית מנוצל היום הזה לשבירת מיני טאבו. בכוללים צוהלים, שמחים והופכים את הרבנים לחוכא ואטלולא. בישיבות נערכים טקסי טיש אקסטטיים ומסיבות מפוארות, המביאים להשתוללות ופריקת עול. זהו טקס היפוך ליום אחד. שומרים על הסדר החברתי בזכות האפשרות להפר אותו בצורה מרוכזת ליום אחד. חיפשתי ילדים מעשנים. שבירת טאבו הפגנתית המוכרת היטב ממאה שערים. הם לא נראו ברחובות. רק באחת הסמטאות, פגשתי שני זאטוטים כבני שמונה, מעשנים, אך שלא כבמאה שערים, הם לא הישירו מבט מתגרה אל המצלמה, אלא צחקקו בביישנות ונמלטו.

לב אל לב: תחפושת ואהבת לרעך כמוך

במהלך השנים הצטברה תרעומת אצל המחנכים נוכח מנהגים פסולים שהשתרשו בישיבות. נלחש מפה לאוזן כי בחורים שיוצאים לאסוף כספים לת"תים (ארגון תומכי תורה, הקיים בכל ישיבה ומגייס כסף עבור חתנים נזקקים) מתנהגים בצורה בלתי ראויה וגורמים לחילול השם. בחורי הישיבות, שבכל ימות השנה גורמים גאווה לציבור, בפורים הם מאבדים הופכים שיכורים, משולחי רסן, משאירים מאחוריהם את המידות הטובות ואת הוראות הרבנים. כדי להימנע מכך, תיקנו לפני מספר שנים תקנה לפיה בחורים שאוספים כסף ייצאו בזוגות ולא ילכו בקבוצות גדולות. אבל קשה לקבוע כללים בחג שעיקרו הוא החריגה מהכללים.

במאפיות ראינו אוזני המן גדושי פרג וצימוקים. יש אומרים שהם נאכלים לזכר כובעו של המן שהיתה לו צורה משולשת. הפרג נקרא ביידיש "מהן", שהן אותיות המן וכאילו נאכל המן צורר היהודים. דומה שזה המקום היחידי בו מקפידים עדיין על משלוח מנות. כולם נושאים מגשים עמוסים בכל טוב – ממתקים, עוגות ופירות. אין ספק שהתרבות הזאת יודעת לשנורר ולדרוש, אבל בו זמנית גם לתת.

במהלך חג פורים הרחובות בבני ברק מתמלאים בצבעוניות לא שגרתית

העדלאידע בחולון: תמצית הישראליות

חולון, פורים, ‏מרץ 2017. רציתי להשוות את החוויה הבני ברקית לחוויה ישראלית יותר ונסעתי לעולם אחר, במרחק של 20 דקות משם, אל חולון. יש עדלאידע יפה גם בהרצליה, באשקלון ובערים נוספות. אבל העדלאידע הגדולה מכולן היא זו המתקיימת בחולון, עם מאות אלפים של צופים. אם פורים של בני ברק הוא המשך של החג הגלותי, האירוע בחולון, עיר שנוסדה בשנת 1940 כאיחוד של חמש שכונות פועליות, הוא תמצית הישראליות.

העדלאידע צעדה לאורך הרחובות סוקולוב והנשיאים, השדרות הראשיות המו אדם. המוני ילדים מחופשים ובאופן מפתיע גם הרבה מבוגרים. נערים צעדו על גבי קביים מוגבהים, משפחות שלמות לבשו צבע, מסיכות רבות נראו בכל מקום, אפילו כמה תחפושות של פעם, כמו ליצן ומלכת אסתר. הדוכנים מכרו מיץ סחוט, כדורי סוכר, ממתקים ופיצוחים. מהרמקולים בקעה מוסיקה אחרת ממה ששמעתי בבני ברק. שירי פורים מוכרים, שירי קרנבל מהעולם כולו וגם שירים יהודים מסורתיים, מזרח אירופאים ומזרחיים.

בשונה מההומוגניות של בני ברק, בעדלאידע של חולון רואים רבדים שונים של החברה הישראלית

העדלאידע הפעם הייתה בסימן "גיבורים", ועל כן נראו צועדים גיבורים מכל הסוגים, חלקם בדמות בובות, אחרות על בלוני ענק: אנה ואלזה נסיכות הקרח, אלברט איינשטיין ובוב הבנאי, גל גדות בדמותה של וונדרוומן, שושנה דאמרי וציפי שביט. בתהלוכה משתתפים רקדנים, להקות, אקרובטים, תיאטרוני רחוב, מייצגי ענק, תזמורות, להטוטנים ועוד.

העדלאידע בחולון. המוני חוגגים גודשים את רחובות העיר

כמו במקומות רבים אחרים, הקרנבל משמש גם כמכשיר לגיבוש זהות לאומית. בבוליביה מובאים נציגי שבטים רבים לכיכר הגדולה של אורורו (Oruru), שם הם מפגינים את ייחודם הפולקלוריסטי. בטרינידד נותנים ייצוג לקבוצות האתניות היריבות בדרך כלל, וכאן, ביטאו את הזיקה הקולקטיבית לדמויות המרכיבות את האתוס הישראלי. לא ראיתי ביקורת פוליטית נוקבת ולא ביטויי מחאה. לא הייתה קריאת תיגר נגד המציאות הלוחצת ואפילו מתסכלת. הקרנבל החולוני נראה יותר כאירוע שתפקידו לאחד את הקהילה, ולא ככלי למחות כנגד הסדר החברתי. לא היה כאן שום דבר שיידמה לשסתום לשחרור לחץ. לא היו ריקודים תזזיתיים, שנועדו לאפשר לאדם להתחבר אל היסודות הכאוטיים בנפשו.

משפחה מחופשת בעדלאידע של חולון

הקרנבל של חולון תמים וצנוע. התבוננתי בעגלות הצנועות, בבובות השונות, במחולות החובבניים למדי, ומחשבתי נדדה אל הקרנבלים במקומות אחרים – אלו של ויארג'ו, ורונה, באזל, טנריף. שלא לדבר על תחרות בתי הספר לסמבה של ריו דה ז'ניירו. לא יהיה זה הוגן להשוות את בובות הגומי הפשוטות למה שמעצבים המומחים בריו בתקציבי ענק. כמובן שגם התחפושות החביבות שנראו בחולון אינן מזכירות את התחפושות של ונציה, שהוכנו ביד אמן, בבתי מלאכה בצרפת או גרמניה. אך יש לזכור, כי הרבה לפני שהקבוצות צעדו בסך בשדרות ריו ברנקו שבריו דה ז'ניירו, אלפי באו לחזות בעדלאידע של תל אביב.

אם נתייחס לעניין ברצינות, נרים טריבונות, יזרום יותר כסף, שיגרור יותר השקעות, תהיה תחרות נושאת פרסים, שתאתגר את כושר היצירה של המעצבים והכוראוגרפים, מי יודע – אולי חולון עוד תככב על מפת הקרנבלים העולמית.