חוויות ממשחק פוטבול אמריקאי

טיילנו לנו ביום ראשון קייצי ברחובות סיאטל, עיר מיוחדת ומעניינת שתושביה ריתקו אותי ברב גוניות שלהם. כל העיר לבושה חולצות ספורט כאלה, עם ספרה עליהן. כל העיר זורמת למקום אחד, ואנחנו מסתכלים מסביב, פרצופים מחייכים, אווירת פסטיבל, חג. לבסוף מתחילים לרחרח, לשאול שאלות ומתברר שהיום מתקיים לו, לא פחות ולא יותר, משחק הפתיחה של עונת הפוטבול עם הקבוצה המקומית הסי הוקס (sea hawks).

בהתחלה חייכנו בריחוק, השתתפנו בהתלהבות המקומית שלהם כמו תיירים מבחוץ, כמי שכל העסק האמריקאי הזה כלל לא שייך להם.

לאט לאט יוני גיבש רעיון הזוי ומוטרף בו אנחנו הולכים למשחק. כן, קונים כרטיס ונכנסים עם ילדתינו בת השנה למשחק פוטבול. מתוך חוסר רצון לדכא את הגחמה שלו, התחלנו לעבור בין הספסרים הרבים, מוכרי הכרטיסים המפוקפקים (שניהם מפוקפקים,המוכרים והכרטיסים עצמם). המחיר הנפוץ: 150 דולר לכרטיס. התלהבותו של יוני לא שככה ורוחו לא נשברה.

אני לעומת זאת התחלתי לראות איך 300 דולרים שלמים הולכים ומתרחקים להם, לא על קניות באואוטלט מותגים או על טיסה בהליקופטר מעל שמורת עמק המוות בקליפורניה, אלא על משחק פוטבול כל כך אמריקאי .

אני מכינה את יוני לרעיון שהוא ילך למשחק לבדו והוא מתחיל לסגת מכל החזון. ללכת למשחקי ספורט לבד, זה מוציא את כל העניין מהעניין, הוא מסביר לי. הישועה הגיע בצורת אמריקאי צעיר וחביב ששידרג את עצמו למיקום טוב יותר באיצטדיון, מסתבר שמשם הוא יכול לראות ממש את תנועות השופט והבעות פניו של המאמן (ועל הזדמנות כזו הוא לא רצה לווותר). אז זכינו – 40 דולר יציע 342, שורה U.

את הטירוף והשגעון סביב האיצטדיון, צריך לראות בעיניים כדי להאמין. באיצטדיון 70,000 מקומות, בחוץ עומדת סיאטל כולה ומריעה, רוקדת, קופצת, שותה וצוהלת לקראת פתיחת השערים בשעה 13:00.

אני כבר עומדת בתור לנקניקיות, פוט לונג (foot long), זהו שמם, אנחנו קונים נקניקיות ושותים בקבוק מים – שזה הרכב מוזר מאד עבור האמריקאים במשחק פוטבול. לוקח להם קצת זמן למצוא בקבוק מים בתוך ערמות הקולה והמיץ.

דורון נשארת אדישה למהומה שמסביב, נאחזת בנקנקיה שלה ולא מרפה. המשחק עומד להתחיל, השערים נפתחים. בחוץ הקהל צבוע כולו בצבעי הקבוצה, אנשים שיכורים מהתרגשות, להקת תופים מאולתרת מעודדת בצרחות רמות את הקבוצה המקומית, כולם שם, משפחות שלמות, זוגות צעירים, ילדים, הומלסים ומוכרי אוכל מסוגים שונים.

המשחק כאן זה לא ספורט לגברים בלבד, זהו גם לא מקום ל"מבוגרים" בו שותים קצת ומשתכרים לפעמים והמצב יכול להיגרר לקללות ואלימות. יש כאן בפירוש חוויה משפחתית יפה ומהנה, כייפית ומזמינה. השמירה על הסדר המופתי, אגב, נמשכת לכל אורך המשחק וחדוות הספורט והמשחק מורגשת מכל פינה.

אנחנו נכנסים לאיצטדיון, מוצאים את מקומות הישיבה הבכלל לא רעים שלנו ומחכים לפתיחה. האוירה מחשמלת. האוהדים שלצידנו, חבורת בני נוער, כוססים ציפורניים מרוב התרגשות. דורון נדבקת בהתלהבות ומוחאת כפיים בלי הכרה.

כמו אמריקאים טובים גם כאן הכל בענק, הצגת השחקנים נפתחת במסוק שחג בשמים מעל האיצטדיון, הקהל כולו קם על רגליו, התרועות והשריקות מחרישות אוזניים ומרתקות אותי בו זמנית.

כל שחקני הקבוצה נכנסים אחד אחרי השני ,פניהם נראים על מסכי ענק וזיקוקי דינור חותמים את פרק הפתיחה, המשחק מתחיל.

משום מה,יוני מתעקש להסביר לי את חוקי הפוטבול ומתי ואיך בדיוק זוכים בכל נקודה. בהתחלה עוד ניסיתי להתעניין אך מהר מאד החלטתי שאני הולכת לחפש עוד משהו קטן לאכול. להפתעתי אני מגלה שמשחק שלם מתנהל לו מחוץ לאיצטדיון, המון אנשים עומדים בחוץ, חלקם בתור (המסודר והממושמע) לקנות אוכל או שתיה, חלקם פוגשים חברים, מפלרטטים עם בחורות, ומדי פעם מציצים במסכים (הממוקמים בחוץ לנוחיות הקהל) כדי להתעדכן במתרחש על המגרש. בקיצור, הבנתי, זהו המקום בשבילם לבלות בו את אותו יום ראשון בצהריים, לשם כולם הולכים, כמו איזה פסטיבל גדול או חג, כולם שם.

בחיוך אני מחכה בתור הארוך-ארוך וקונה פיש אנד צ'יפס כמיטב המסורת. עם שובי אני מוצאת את דורון מוחאת כפיים בדיוק כשהקבוצה המקומית הפסידה.

אף פעם לא האמנתי שאני אהנה במשחק ספורט כלשהו שלוש שעות רצוף, לא יכלתי לשער שאני ארגיש את האדרנלין המחשמל שמרגיש כל גבר ישראלי אוהד קבוצת כדורגל מקומית. אבל כהרגלם הטוב, האמריקאים יודעים למכור לך חוויה לכל החושים, שכל הפרטים בה שלמים וכל אחד יכול למצוא בה את עצמו.

את משחקי עונת הפוטבול מפרסמת כרזת ענק ,בכרזה אין עוד צילום של שני גברים משיקים כוס בירה אלא פוסטר של אם וילד צעיר מחייכים ומסתכלים את האופק, כי ככה זה באמריקה , הכל מתאים לכוללללללם.

עוד חוויות של משפחת לונדנר בעולם הגדול:

• חלום באיי קוק »

• הפתעות באגם ברוקס »

• סיפורים מהקופסה »

• לואיס וקלארק במונטנה »

• הקמצנות הטיולית שועטת באמריקה »